הודו: יומן מסע ראג'סטאני (1): ג'אייפור וג'אייסלמר

ההאטה שנכפתה עלי בחודשי האביב של 2020, כשאנו מתבקשים להישאר בבית ולמעט ביציאה החוצה, מביאה אותי לדפדף אחורה בזכרונות מטיולי עבר. להיזכר במסע הדרכים אליו יצאתי שנה שעברה אל הודו ויפן.
בפוסט שלפניכם ובפרקים הבאים אחריו אביא רשמים שנכתבו במהלך הטיול בראג'סטאן, הטקסט לקוח מרשימות ששלחתי מדי יום בוואטסאפ לחברים ומשפחה שעקבו אחר מסע הדרכים שלי בזמן אמת והוא ספוג בריחות, צלילים, צבעים שהקיפו אותי שם והיו חלק בלתי נפרד מההווייה שלי אז.
עם שובי הביתה העתקתי את המילים לקובץ שנשמר בזיכרון המחשב וכעת מאווררת אותן ומשתפת בהן את קוראי הבלוג.

לפניכם סדרה בת 4 פרקים מיומן מסע שנכתב תוך כדי תנועה בליווי תמונות מהמקומות היפים בהם ביקרתי בראג'סטאן.
מוזמנים לקחת פסק זמן מדיווחי הקורונה ולהתמסר לקריאת הפרקים ביומן, כמו טיול ווירטואלי בעולם אחר, שגם הוא לצערי אינו נגיש כעת למטיילים.

(1): ג'אייפור וג'אייסלמר  ~ (2): ג'אייסלמר וספארי מדברי  ~  (3): ג'ודפור ואודייפור  ~  (4): פושקר ואג'מר

ראג'סטאן נחשבת ובצדק לאחת המדינות המתויירות בתת היבשת ההודית ע"י תיירים מערביים ותיירים הודים כאחד.
בארבעת השבועות האחרונים לשהות שלי בהודו טיילתי בחמישה יעדים בראג'סטאן:
ג'אייפור (יומיים), ג'אייסלמר (7 ימים), ג'ודפור (3 ימים), אודייפור (4 ימים), פושקר ואג'מר (10 ימים).

לכל עיר בראג'סטאן יש ייחוד משלה: ג'אייפור ידועה בתכשיטי הכסף והאבנים הטובות, ג'אייסלמר ידועה בריקמה ובעבודת הטלאים הצבעונית והמרשימה. אודייפור ידועה בציורי המיניאטורות, ג'ודפור בארכיטקטורה ופושקר בבגדים.

לכל עיר בראג'סטאן יש "אטרקציה" ידועה שמשוייכת אליה: ארמון, מבצר, אגם, מקדש מיוחד. בכל עיר בה ביקרתי הקפדתי להגיע לפחות ל"אטרקציה" אחת גם אם היתה כרוכה בתשלום גבוה יחסית.

בארבע השבועות בהם שהיתי בראג'סטאן המונסון אמנם היה לקראת סופו, אבל לצערי הטמפרטורות הגבוהות בשילוב אחוזי לחות גבוהים הכבידו מאוד. לכן סיגלתי נוהל טיול בו יוצאת מהחדר מוקדם בבוקר עד לשעות הצהריים הלוהטות, חוזרת להצטנן במזגן עד שעות אחה"צ ואז יוצאת לשוטטות של ערב עד שמחשיך. רק בימים האחרונים בפושקר, כשנעשה יחסית נעים, אפשר היה לבלות יום שלם מחוץ לחדר.

נהניתי מאוד מהעושר הצבעוני שראג'סטאן ידועה בו, צילמתי מאות פריימים צבעוניים בשווקים ובאתרים היפים וכעת שמחה לשתף גם כאן.

ג'אייפור, בירת ראג'סטאן

היעד הראשון אליו היגעתי בטיסה ישירה מצפון הודו הוא ג'אייפור, עיר גדולה, סואנת, רועשת. חמה ולחה מאוד.
ביקרתי בארמון המהארג'ה שהפך למוזיאון ובעוד כמה מאתרי התיירות בעיר.

בביקור במקדש הקופים ראיתי אוטובוס תיירים ממאדיה-פארדש שנוסע ברחבי הודו למה שנקרא "יאטרה", מסע עלייה לרגל. האוטובוס לוקח את הנוסעים למבחר מקומות קדושים. אלו אנשים כפריים, פשוטים ובעיקר מאמינים. לפני הכניסה למקדש קונים מנחה להגיש ל"אלוהים", בד רקום, ממתקים, אגוז קוקוס, פרחים. מגישים את המנחה לאיש הדת שמתפעל את המקדש, מקאסטת הבראהמינים. הוא מקבל את המנחה מהמאמינים, פותח את קופסת הממתקים, מפריש חתיכה קטנה לפסל האל/ה ויתר הממתקים חוזרים לידי המאמין אחרי שכביכול בורכו. הוא מזליף "מים קדושים" לידי המאמינים ששותים אותם מתוך אמונה שאלו מים עם סגולה טובה.
לפני הכניסה למקדש המאמין חולץ נעליים ומבשר על בואו בצילצול פעמון. יש כאלו שמשתחווים או עושים ג'סטת תפילה בידיים. משהו בהבעת הפנים מראה שהם עושים זאת מתוך אמונה שלמה.

ביקרתי גם במקדש של קאלי ליד מבצר אמר, אלה בצבע שחור, אחת מנשותיו של שיווה וגם במקדש הקופים לכבוד האנומן, אל בצורת קוף.
אם להיות קוף בהודו, אזי רצוי להיוולד במקדש שבפאתי ג'אייפור, מקדש שהמאמינים שמגיעים לבקר בו נוהגים להאכיל את הקופים. מחלקים להם בננות, תפוחים, צ'פאטי ועוד מיני מאכלים. והקופים? אוכלים, משחקים, משתעשעים, טובלים במי האגם הקדוש, מתרחצים. מקיימים יחסי גומלין עם המאמינים.

ג'אייסלמר, העיר המערבית ביותר בראג'סטאן, קרובה לגבול עם פקיסטן

הגוון הייחודי של העיר הוא זהוב על שום אבן החול הצהובה ממנה בנויים רוב המבנים בעיר.
כשהולכים ברחובות אפשר להתרשם מעירבובייה בין חדש לישן.
אחד המונומנטים המרכזיים שתופסים מיד את העין הוא המבצר. המבצר של ג'אייסלמר נחשב לאתר מורשת הודית, בעל חשיבות היסטורית ואדריכלית, אבל הוא אינו מוזיאון סטרילי. גרים כאן משפחות מקומיות מקאסטת הברהמינים. במתחם המבצר יש ארמון שמשמש כמוזיאון, מקדשים, בתי הארחה, מסעדות ואינספור חנויות לממכר בגדים/תכשיטים וכו' לתיירים. זו דוגמא חייה למבצר היסטורי שוקק חיים עד עצם היום הזה.
יותר ויותר משפחות הופכות את הבית לעסק שמארח תיירים ומעתיקות את מגוריהן אל מחוץ לחומה. תוך כדי סיבוב בסימטאות אפשר לראות איך בהמשך או בצמוד לחנות נמצא גם בית המגורים.

נאמר לי ש-80% מאוכלוסיית העיר מתפרנסת מתיירות ושבחודשים האחרונים חלה ירידה משמעותית בכמות התיירים, מה שיכול להסביר את האגרסיביות של המוכרים, נהגי הריקשות, בעלי הגסטהאוסים שרוצים שתקנה מהם, תיסע איתם, תתארח אצלם, תפרנס אותם. מספרים שבחודשי הקייץ היתה תנועה דלילה של תיירים ומקווים מאוד שהחל מאוקטובר יגיעו המוני תיירים. הם סומכים על תיירות אירופאית, במיוחד מאיטליה, צרפת וספרד, אבל נראה שגם האירופאים מהדקים חגורה ונוסעים לחו"ל פחות מבעבר.

שמחתי לגלות שאין כאן כמויות של ישראלים, כפי שהיו ביעדים בהם ביקרתי בצפון. רוב התיירות הישראלית בהודו מתנקזת ל-"שביל החומוס" וייתכן שג'אייסלמר לא התחבבה על הישראלים במיוחד והם ינדדו בקרוב מאיזור הצפון לפושקר ולגואה.

בעיני מי שמגיע הנה, מרוויח. גם בתחילת ספטמבר, כשהמונסון עדיין לא נגמר ואחוזי הלחות גבוהים מאוד. המקומיים מספרים שהשנה לא ירדו הרבה גשמים. הגשם הוא זה שמצנן את האוויר וכשלא יורד גשם נעשה חם ולח מאוד.
בערב הראשון בג'אייסלמר בשעה של השקיעה היגעתי לקטע מן החומה שמשקיף על בתי העיר. השמיים החליפו צבע לאפור כהה, היו ברקים, התחילה לנשב רוח מעורבת בחול ואז נפתחו ארובות בשמיים והחל לרדת גשם עד אמצע הלילה.
זו הפעם הראשונה מאז שהיגעתי להודו ששמחתי בגשם היורד, שיצנן את האוויר, ימתן את הלחות באוויר. מה גם שבאיזור מדברי כל טיפת מים שיורדת ונספגת באדמה היא מבורכת. כל עוד לא מדובר במבול שגורם להצפות, להפסקות חשמל ונזקים למבנים היסטורים.

תחזוקת המבנים הישנים והמיוחדים במבצר היא מתחת לכל ביקורת. אפשר ללכת לאורך החומות, רק שהדרך מלוכלכת מאוד. שוב, אני מתבוננת בעיניים מערביות שמעריכות שימור ולא מבינה שבהודו כללי המשחק אחרים, סדרי העדיפות שונים.

אם תשאלו אותי מה מיוחד כ"כ בהודו בהשוואה למקומות אחרים בעולם התשובה שלי תהיה חד משמעית המפגשים האנושיים. והודו מזמנת אינספור הזדמנויות לפגוש אנשים. מקומיים, תיירים, ישראלים, הינדים, מוסלמים, תושבי כפרים קטנים בצפון או קשמירים שעובדים בחנויות.
המפגשים הללו מרתקים, כי בעיני לכל אדם יש סיפור ואם באים עם לב פתוח, פנים מחייכות אפשר לנהל שיחות מכל הסוגים. זה יכול להיות small talk סתמי עם שאלות סטנדרטיות כמו what is your country ואם אני במצב רוח של פטפוט והאנגלית של ההודי מולי סבירה, אפשר לנהל שיחת עומק. להקשיב, לשאול שאלות, ללמוד על החיים שלהם כאן, מה מעסיק אותם, מה הם חושבים על ישראל.

היו כמה הודים נחמדים שהזמינו אותי לכוס צ'אי. רובם שמעו על ישראל, Israel strong country, מעריצים את הצבא שלנו שנלחם בגבורה במדינות ערב. באופן עקרוני נמנעת מלהיכנס לדיונים פוליטיים, אבל היתה לי שיחה מעניינת עם בחור קשמירי במקלאוד. ישבנו בחנות התכשיטים הריקה מתיירים שברשותו וניהלנו דיון מרתק על המתיחות בקשמיר, על היחס שלהם להודו, לפקיסטן, על השאיפה שלהם לעצמאות, על המצב בשטחים בישראל. אותו קשמירי לא התבייש לכנות את מודי, ראש ממשלת הודו "mother fucker". לעומתו הינדי מחנות בדים בכניסה למבצר בג'אייסלמר הילל ושיבח את ההחלטות של מודי, שסוף סוף נוקט ביד קשה נגד המוסלמים, מעמיד אותם במקומם, שולל מהם את הזכויות המיוחדות שהיו להם. וגם שלא מתבייש להצהיר בגלוי שהוא ונתניהו חברים טובים.
אני מקשיבה גם למירמור והתיסכול הקשמירי וגם לגאווה ההינדית, לומדת על המצב המורכב מאוד בתת היבשת העצומה הזו.

כששואלים אותי על ישראל אני מוציאה את הטלפון ומראה תמונות מירושלים ומהנגב ששלח לי חבר טוב  אני מדפדפת בגלריה שלי בסמארטפון והם בגלריה שלהם. מראים לי תמונות של האגם בשעת זריחה ושקיעה. הכי משעשע, בעודי עושה לחבורה שליד האגם מצגת על ירושלים, העיר העתיקה, הכותל וכו' בחור אחד פותח את האינסטגרם, מוצא את הפרופיל שלי ומראה לי… כן, זו אני, והינה עוד מישהו שהצטרף לעוקבים שלי…

דרך המפגשים הללו אני לומדת פרטים קטנים, כמו למשל מה פשר ציורי הגאנש בפתחי הבתים. כ"כ הרבה ווריאציות מצויירות של גאנש, האל עם ראש הפיל, כלי הרכב שלו הוא עכבר, יש לו ארבע ידיים, אל שמסמל שפע ומזל טוב. אלו הזמנות לחתונה. זוגות שמתחתנים מציירים את ההזמנה לחתונה בפתח הבית, עם שם החתן והכלה, תאריך וברכות למזל טוב. "Memories for life", כמו שאמרה הילדה החמודה שחולמת לנסוע לניו זילנד.

כששאלתי מה פשר הפלפלים עם הלימון שתלויים בכל מקום הסבירו שזו סגולה נגד עין הרע. משחילים 7 צ'ילי עם לימון ומחליפים בטריים פעם בשבוע.

באחד הבניינים העתיקים בעיר, מחוץ לחומה ראיתי שירטוטים חקוקים באבן, טבלאות מספרים. "מכירה סודוקו?" מסביר לי האיש, שגם גר שם. זה אותו הדבר, אלו טבלאות שאיך שלא יסכמו את המספרים בכל כיוון אפשרי, תתקבל אותה תוצאה. נקרא "יאטרה".
הוא עוד מסביר לי: יש שלוש דרכים למדיטציה, מנטרה, יאטרה וטנטרה. באמצעות מילה, מספר ו-black magic. המספרים הללו מייתרים את שרשראות הצ'ילי ששומרות על המבנה. אני לא יכולה להיכנס פנימה כי החלק שמוקצה למוזיאון סגור.

הביניינים המפוארים בעיר נמצאים בבעלות פרטית, חלקם מיועדים למגורים של קאסטת הברהמינים וחלקם מוזיאונים. העיר סובלת מבעיות של ניקוז מים, במיוחד בעונת הגשמים מה שגורם ליסודות של המבנים העתיקים להרקיב, להתפורר. היות והודו לא חזקה בתחזוקת מבני עבר זו רק שאלה של זמן עד שבניינים יתמוטטו ויקרסו.
מספרים לי שזו בעייה רצינית שקיימת במיוחד בתוך המבצר, שאינו בטיחותי למגורים, לא של הברהמינים המקומיים ולא של תיירים.
קשה לי לראות איך יפנו את המבצר מתושביו ומהעסקים שבו, אבל לפחות שיתחילו בעבודות לחיזוק התשתיות, ובעבודת ניקיון אינטנסיבית. אולי זה יקרה ביום מן הימים.

חוץ מלמכור לי דברים, לפתות אותי להיכנס לחנות, בעלי החנויות שמחים כשאני נעצרת לכמה דקות לפטפט איתם. אחד מזהיר אותי מהפרה שחולפת, זו מסוכנת, יכולה לבעוט והוא מושך לה בזנב ומסלק אותה. אחרי שהסתלקה הוא מספר על יוזמה של הממשלה ההודית לפיתוח איזור הספר, וג'אייסלמר ללא ספק נמצאת באיזור מרוחק, מבודד, ללא מפעלי תעשייה או חקלאות. נשות הכפרים מוכשרות בעבודת ריקמה ואת התוצרת המקומית המרהיבה שעושות מציעים למכירה בחנויות וגם משווקים למקומות נוספים.

"Israeli people are like Indian people", ככה קובע Vimal, אחד ההודים הנחמדים והמעניינים שיצא לי להכיר. אם חשבתם שרק אצלנו יש "שינאת חינם", זה קיים גם כאן. ההינדים מקטרים על המוסלמים ואלו מקטרים על ההינדים. מאוד מפריע להינדים קצב ההיתרבות של המוסלמים, מה, לא שמעו על אמצעי מניעה. מספרים לי שלמוסלמים בכפרים סביב ג'אייסלמר יש שמונה ילדים, אפילו יותר, לרוב מכמה נשים שונות. ואיזה מין דבר שהם מתחתנים בתוך המשפחה. מי שמע על דבר כזה דפוק. אצל כל ההינדים, גם מהקאסטות הנמוכות נישואי קרובים אסורים. Vimal הברהמין, מספר שבקאסטה שלו אין דבר כזה גירושין. לרוב אלו נישואין שההורים החליטו עליהם עוד כשהיו ילדים לפי הלוח האסטרולוגי של הילד והילדה, אם אין התאמה אסטרולוגית, אין חתונה. ומחתונה ישחרר רק המוות… הוא צמחוני, לא אוכל ביצים, בצל או שום. מה רע בבצל ושום אני שואלת? אלו מזונות אגרסיביים עם טעמים חזקים, והם אנשים עדינים, אנשי דת.

נחמד לפגוש מקומי שמסתייג מהשחיתות בהודו, מההטרדות של המוכרים, מהפקעת המחירים לתיירים, מהרמאויות הקטנות שמרמים את התייר התמים על ימין ועל שמאל. אני מגיעה לבקר אותו הבוקר בסוכנות נסיעות, אחרי סיבוב קצר בסימטאות.

נכון שאסור לבנות מבנים חדשים בתוך המבצר? אני שואלת. כן, רק לשפץ מבנים קיימים. אז למה לאקשמי הוטל בונים מבנה מכוער בהמשך הרחוב? אני מקשה. כן, רשמית אסור, אבל יש אנשים שמרמים, שמשלמים בקשיש, הוא אומר.
השיחה התגלגלה לאיזורי פשיעה בהודו, המקומות הכי מסוכנים בהודו הם UP והאריאנה, שם המשטרה יודעת מראש על הרצח ולא נוקפת אצבע, בגלל השוחד. בג'אייסלמר אין פשיעה, מקום קטן, כולם מכירים את כולם, אפשר להשאיר בית/חנות פתוחים ואף אחד לא יגנוב, לפחות לא בתוך המבצר שמאוכלס בברהמנים ותיירים.

וכאן המקום להביא גם את הצד השני, מה חושב בחור מוסלמי בשם Ameen על הבהרמנים, שהשתלטו על מתחם המבצר ולא מאפשרים למי שאינו ברהמין לגור או לנהל עסק. הוא רוצה לשכור מקום מחוץ לחומות ולנהל הוסטל שיארח תיירים וגם ייקח אותם לספארי מדברי, האטרקציה מס.1 של עיירה קטנה בגבול המדבר.
המבצר הוא כמו קארטל ששייך למעמד מסויים שאי אפשר לחדור אליו וגם אם תתקבל החלטה ממשלתית לפנות את תושביו, ספק אם זה יקרה.
Ameen התלונן גם על הסוכנים במלונות ובסוכנויות הנסיעות שגובים מהתייר למעלה מ-1500 רופי לטיול יום במדבר, מבטיחים הבטחות ומשלמים הרבה פחות למי שבפועל לוקח את התיירים למדבר. אני אומרת לו שתופעת המתווכים שגוזרים קופון מוכרת וידועה גם מחוץ להודו.

אין כל חדש תחת השמש ועדיין מעניין לשמוע על אינטריגות, תלונות, בוז שיש בין קבוצות אתניות שונות. זה מתאפשר כשמדברים איתם בגובה העיניים, כששואלים שאלות, מתעניינים בהם ובחיים שלהם כאן.
תיירים שמגיעים לטיול מאורגן של שבועיים וקופצים כמו קפצונים, יומיים בג'אייפור, יום וחצי בג'אייסלמר, יום קניות בפושקר – רואים את הודו מבחוץ, לא ממש נחשפים לניואנסים העדינים, אלו שמתחת לפני השטח.

חברה שלחה לי כתבה מווינט על Leh בירת לאדאק שהפכה הקייץ ל"ישראל הקטנה". קראתי וחשבתי על השיטחיות גם של הכתבה וגם של סיגנון טיול כזה, שנע בעיקר בין מוקדים ישראלים. בהמשך אגיע לפושקר, כפר קטן בראג'סטאן שהפך מזמן ל"מיני ישראל". מקומות שמעוררים בי רתיעה ומעדיפה להתרחק מההתקהלות הישראלית. לכן שמחתי לגלות שלפחות כעת, בתחילת ספטמבר ג'אייסלמר נקייה מנוכחות ישראלית. ייתכן שהעדר הישראלי יגיע לקראת אוקטובר, כי עדיין חם מדי ורק מזוכיסטים יהנו לטבול בבריכת זיעה.
בינתיים אני כאן, נהנית מאינטראקציות מקומיות, מקוטנו של המקום, שלכל כיוון שאבחר יכולה ללכת ברגל.

"Today very hot", אומר לי איש שיושב לידי על ספסל מוצל ליד צ'אי שופ מחוץ לחומה. אני בוחנת אותם בקפדנות כיצד החום והלחות המטורפת משפיעה עליהם. חלק מזיעים, חלק לא. חלקם שולף מטפחת מהכיס לנגב את הפנים, כמו הסמרטוט הירוק שלי לניגוב הזיעה. סליחה על איזכור דברים שלא נשמעים מי יודע מה פסטורלים, אבל ההזעה המוגברת כאן מכל אברי הגוף, כולל ידיים ורגליים לא משאירה הרבה ברירות… מקפידה לשתות הרבה, להתקלח פעמיים-שלוש ביום ולכבס את הבגדים ספוגי הזיעה, אבל לא נכנעת לחום. לא מסתגרת כל היום בחדר הממוזג, למעט שעות הצהריים הלוהטות.
אגב, כולם, גם ההינדים וגם המוסלמים שותים מים ("פאני" בהינדי) כמו הבדואים. מוזגים לפה בלי שהפייה תיגע בשפתיים. בכניסה לכל מסעדה, דוכן תה, מלון יש כד מים ועליו מיכל קטן, לרוב מנירוסטה, ממלאים מים ולוגמים. רק אנחנו, התיירים, קונים מים "מינרלים" בבקבוקים. בין 20-30 רופי לליטר.

~ המשך הרשמים מג'אייסלמר בפרק הבא ביומן מסע הראג'סטאני ~


לקריאה נוספת על הודו מתוך "מסע הדרכים" להודו-יפן:

Comments

2 תגובות על “הודו: יומן מסע ראג'סטאני (1): ג'אייפור וג'אייסלמר”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    זכיתי לקרא את רשמי הטיול שלך לאורך כל (או רוב דרכו)
    כמה עושר, כמה מידע מהצד האחר, הקצת חוקר וקרוב יותר. יופי של צילומים

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, נכון, יש ברשמים הללו נקודת מבט שגם במרחק של חצי שנה מהימים בהם נכתבו, עדיין מסקרנת, גם אותי.