הודו: יומן מסע ראג'סטאני (3): ג'ודפור ואודייפור

פרק שלישי מתוך סדרה בת 4 פרקים ביומן הראג'סטאני שנכתב תוך כדי תנועה בספטמבר 2019, בליווי תמונות מהערים בהן ביקרתי – פרק המוקדש לג'ודפור ואודייפור.
מוזמנים לקחת פסק זמן מדיווחי הקורונה ולהתמסר לקריאת הפרקים ביומן, כמו טיול ווירטואלי בעולם אחר, שגם הוא לצערי אינו נגיש כעת למטיילים..

(1): ג'אייפור וג'אייסלמר  ~ (2): ג'אייסלמר וספארי מדברי  ~  (3): ג'ודפור ואודייפור  ~  (4): פושקר ואג'מר

ג'ודפור, עיר מסחר גדולה וסואנת בראג'סטאן, ידועה כעיר הכחולה

מאופיינת באקלים מדברי, רוב חודשי השנה קייץ, למעט שלושה חודשים חורפיים, דצמבר- פברואר, ואוקטובר-נובמבר, עם תום המונסון שמתחיל להתקרר. למקומיים שרגילים לאקלים מדברי יבש, קשה עם הלחות, מספרים שזה הקייץ הראשון שהמונסון מביא איתו כזו לחות גבוהה. מזג אוויר טרופי שמתאים לדרום הודו, לקארלה וצ'נאי, לא לראג'סטאן המדברית.

ג'ודפור ידועה בשווקים שלה, במיוחד בתבלינים, טקסטיל ורהיטים. המכירה היא בסיטונות, מחירים קבועים, לא נתונים למיקוח. מגיעים לכאן קניינים לקנות סחורה שמשווקת ברחבי הודו ומחוצה לה.

ג'ודפור ידועה גם כ"עיר הכחולה" על שום הבתים הכחולים. כשהתעניינתי מדוע צובעים את בתי העיר בכחול קיבלתי את ההסבר הבא: בזמנו הברהאמינים, קאסטת כוהני הדת, הקאסטה הגבוהה ביותר בסולם המעמדות ההודי, נהגו לצבוע את בתיהם בכחול כדי להבדיל אותם מיתר העם. אח"כ כשנבנה המבצר כל תושבי הכפר קיבלו הוראה לצבוע את הקירות החיצוניים בכחול גם כי זהו צבע מקרר וגם כי צבע האינדיגו מקרין על חומות המבצר, מבליט אותן, מאיר אותן. כך או כך, הצבע הכחול מעניק לסימטאות העיר גוון מיוחד, אחר. ובמבט מגגות העיר זהו הגוון הבולט.

היגעתי לעיר ליומיים, בפועל נשארתי שלושה לילות, היגרתי ליטרים של זיעה, אבל סה"כ היה לי מעניין, צבעוני וטעים.

מוכרים בחנויות שקוראים לי לבוא מתגאים לספר שהם עושים עסקים עם ישראל ושולחים בדים ותבלינים במשלוחים ארצה. הייתי קונה את "ג'ודפור מאסאלה", תערובת תבלינים ייחודית לג'ודפור, אבל לאור הניסיון בסרילנקה, כשקניתי תבלינים שהפיצו ריח בתיק, לא מעיזה לחשוב על המשך הטיול ביפן עם ניחוח מאסאלה הודית בתרמיל…

בג'ודפור גיליתי את הלאסי המפורסם של העיר שעשה לי שמח בפה. הרכיבים שלו: יוגורט מחלב פרה, זעפרן, קרדימון וסוכר. למעלה מוסיפים כפית חמאה ומגישים  בכוס זכוכית או פלסטיק. המשקה בצבע צהבהב והטעם שלו נפלא. בימים שהייתי כאן שתיתי כל יום שתיים-שלוש כוסות. (40 או 20 רופי לכוס).
אני אוהבת למצוא דוכן צ'אי ודוכן סאמוסה מקומיים ולהזמין כמו המקומיים. כשאני חוזרת לאותם דוכנים בפעם השנייה והשלישית, זוכרים אותי ושמחים לשמוע שטעים לי. דוכן אחד התגאה שהוא מכין את הפאקורה הטעימה ביותר בג'ודפור (תפוחי אדמה טבולים במין בלילה ומטוגנים בשמן עמוק), מוגשים בנייר עיתון (20 רופי למנה). גם הסאמוסה שמצאתי בשוק טעימים מאוד. למי שלא מכיר מדובר מאכל רחוב הודי, ממולא בתבשיל תפו"א מתובלן מאוד, עטוף בבצק שמטוגן בשמן עמוק. כשמכינים את זה כמו שצריך זה מעדן. החנות ליד המגדל המרובע מוכרת בכמויות עצומות, ההכנה נעשית בסירים ומחבתות ענקיים. קשה לי להעריך כמה פיות הם מאכילים ביום.

הידעתם איך נראה take away הודי? נגיד אתם רוצים להביא תה לחברים שלכם בחנות. מוכר התה מוזג לשקית ניילון, קושר ומצרף כמה כוסות חד פעמיים מנייר. בדיוק כמו שפעם היו מוכרים בשוק מחניודה את המים לזיתים בשקית קשורה בגומייה. פטנט שקית הנוזלים תופס אגב גם למיצים מסוגים שונים.
המקומיים אוכלים ברחוב, אני אוהבת להסתכל איך מכינים את המנות השונות ויודעת שגם אם זה נראה לא נקי, זה בסדר, כי זה טרי, אוכל שנעשה על המקום, רק שחריף מאוד.
את השאריות האוכל, לרוב צ'פאטי, משליכים על המדרכות, מאכל לפרות וכלבים. יחסית לג'אייסלמר שהיתה עמוסה בפרות, כאן יש מעט, והרבה מאוד כלבים שנראים רע, חולים, מוזנחים.
העיר העתיקה של ג'ודפור בה הסתובבתי גם היא נראתה לי מוזנחת ובעיקר מטונפת. אמנם יש משאיות לפינוי אשפה ועדיין, ההודים מייצרים ליכלוך בכמויות בלתי נתפסות.

הודו מציבה בפני המטיילים בה אינספור מראות. דרך מפגשים עם מקומות/אנשים אני יכולה להתבונן בעצמי וללמוד על עצמי.
מכל מה שקרה לי היום, רוצה לשתף בכמה רגעים משעות הצהריים הלוהטות.

משהו שקרה בתום הביקור המבצר, כשירדתי ברגל לכיון העיר. בפתח אחת הדלתות הכחולות פונה אלי הודי מבוגר, שואל מהיכן אני וכשאמרתי מישראל אורו פניו. כ"כ שמח לקראתי, הזמין אותי להיכנס אליו הביתה. ממש פתח את ביתו בפני, שאנוח מהחום בחוץ. הותיר בי רושם של אוהב ישראל אמיתי. כולו מילים טובות על ישראל. מאוד ריגש ושימח אותי לשמוע.
יש הודים אוהבי ישראל שכשפוגשת בהם, כולי אחוזת התפעלות. איך יכול להיות שאוהבים אותנו כ"כ כשאנחנו אלופים בשינאה עצמית. הראיתי לו תמונות מישראל, שאל שאלות עלי, על המשפחה שלי, סיפר על המשפחה שלו, הכין לי תה עם לימון, הביא מגבון וניגב לי את הזיעה מהפנים כמו שאף אחד לא טרח לעשות.
ואז הוציא מאיזה מחבוא ליד הדלת שני שטרות של 20 שקלים שאישתו קיבלה פעם מישראלי, במקום לתת לה רופיות נתן לה כסף ישראלי, שתקנה תרופות. היא חולה, סובלת מסוכרת, בעיות בלב, לחץ דם. שאל כמה זה ברופי, אמרתי לו 800 רופי. ביקש אם אני יכולה להחליף את השקלים ברופי. הוא לא עובד, אישתו חולה, צריכים כסף לתרופות. לרגע אחד חלפה מחשבה שכל מה שהיה עד כה היה הצגה. מהרגע ששמע "ישראל" רצה לנצל הזדמנות להחליף את השקלים וכל ההלל לישראל, אלו היו סתם מילים. לא היו לי 800 במדויק, נתתי לו אלף. היה אסיר תודה והמשיך להלל, להזמין אותי לישון אצלו בבית. My House, your House.
מצד אחד יכול להיות שזו כוס התה היקרה שאי פעם קניתי בהודו, מצד שני, יכול להיות שעשיתי חסד עם איש בצרה, עם אישה חולה שזקוקה לעזרה.
לפעמים יש רגעים נדירים שאנשים מקומיים רואים אותי, שמחים לקראתי, אומרים מילים טובות על ישראל. מגלים טוב לב בלי לבקש דבר בחזרה. ברגע שהמילה "כסף" נזרקת לחלל האוויר, אני מרגישה מרומה. החסד מתפוגג ומתחלף בסחר חליפין. הם יגידו מילים יפות על המקום ממנו באת ואת בתמורה תשלמי כסף.
אני רוצה להאמין שבסיטואציה שקרתה היום עם האיש הזה, סאפנה שמו, ברהמין, איש פשוט, בן 55, אוהב ישראל מכל הלב, הוא אכן היה זקוק לעזרה, רצה כסף הודי במקום שטרות של כסף זר שאינו מועיל לו. אני הייתי שם כדי לעזור. זה הכל. לא היה שום אלמנט של ניצול, רק נדיבות, שלו כלפי ושלי כלפיו.

המפגשים האינטרסנטים עם המקומיים, שרואים אותי כזרה, תיירת מהעולם המערבי השבע, שתמיד רוצים ממני משהו (כסף, סלפי, תשומת לב, ביקורת טובה בטריפ אדווייזר, המלצה) לימדו אותי להיות חדשנית. לא להאמין לאפשרות שקיימת נדיבות לשם נדיבות.
האופן בו ניגש לחדר השני, לקח מגבון וניגש אלי לנגב לי את הזיעה מהפנים, מעל השפה, שם תמיד מצטברת אצלי זיעה, במצח, מעל העפעפיים, בלחיים, בסנטר, בצאוור – מי עושה כזה דבר לאדם זר? זו היתה מחווה שריגשה אותי עד כדי דמעות.
אלף רופי או ארבעים שקלים לא ישנו כהוא זה את מצבי הכלכלי, לא יורידו ולא יעלו. עבור סאפנה זה סכום שיכול להקל עליו מעט.

היגעתי לשוק הבדים בשעות הערב, כשהחום ירד מעט וחטפתי מכת צבע. רוב הבדים היו בצבעים עזים של אדום, וורוד, כתום, צהוב. שילובים שמושכים את העין, שמשמחים את העין. הצבע החביב על ההודים הוא ללא ספק האדום, אחריו מככב הוורוד. הצבעים הכהים שלובשים במערב, הכחולים, שחורים, אפורים – לא הכי פופולרים כאן.

אודייפור, עיר האגמים, ידועה גם כעיר הלבנה

אודאיפור ידועה כעיר האגמים וגם מפורסמת מאוד בציורי המיניאטורות, ציורים שנדרש כישרון רב יחד עם מיומנות טכנית גבוהה על מנת לרדת לפרטי פרטים. יש בעיר לא מעט חנויות שמוכרות ציורים בגדלים שונים לתיירים וגם חנויות בהם מלמדים תיירים שיעור בציור מיניאטורה.

באחת הסימטאות הקטנות בעיר, סמוך לארמון, פגשתי בחור צעיר שראה אותי מתבוננת בעיניין בציור הפיל בכניסה לבית. הוא הסביר שהפיל הוא סימבול למזל טוב, הסוס שמצוייר בצידה השני של דלת הכניסה הוא סמל לעצמה ולכוח.
לכל חיה יש משמעות שונה: הפיל סמל ל- Good luck,  הסוס סמל ל- Power והגמל סמל ל- Love, הטווס סמל ל-Beauty, הנמר סמל לאומץ לב והפרה הלא היא חייה קדושה. החיות הללו מופיעות בהרבה מציורי מיניאטורות שמוצעות למכירה בחנויות בשווקים.

את הצבעים לציורי המיניאטורות מכינים מאבקות. המקור של כל צבע הוא באבן,  למשל המקור של הכחול הוא מהלאפיז לאזולי, הירוק ממלכית, אבן מאפגניסטן.
מנחשים ממה מכינים את הצבע הצהוב? … שתן של פרה.
יש גם גוונים של כסף וזהב, ליתר דיוק עלי זהב.
אחרי שכותשים את האבן לאבקה מערבבים אותה עם דבק שמפיקים מעץ הקאשיו + מים, מניחים את התערובת שלושה ימים ואח"כ אפשר לצייר עם הצבע. מציירים עם מכחולים העשויים מריסים של גמל ומזנב של סנאי, מכחולים דקים מאוד, לעיתים רק עם שערה אחת.

העבודה על ציור אחד יכולה לקחת חודשים. ציור דמות אדם דורש השקעה של שלוש עד ארבע שעות עבודה. נדרש ריכוז מאוד גבוה, מעין מדיטציה, כשהמחשבות התועות זזות הצידה וכל תשומת הלב מופנית לשרטוט הדמות, לצביעה, לעבודה עם המכחול הדקיק כדי לשרטט קווי קונטור.
הציורים נעשים על גבי מצעים שונים, נייר אורז, בד משי או עצם של גמל. סוף סוף התקבלה הנחייה מהממשלה להפסיק להרוג פילים על מנת לכרות את השיניים הגדולות להפקת שנהב. במקום זה משתמשים בעצמות גמלים שמתו (לא חסרים גמלים באיזור ג'אייסלמר), כותשים את העצמות לאבקה, מערבבים עם דבק כלשהו ויוצקים לתבנית. אח"כ מציירים על לוחות העצם הללו שיש להם איכות מעט שקופה.

ציורי המיניאטורות הוא עולם בפני עצמו. יש אמנים וירטואוזים שמחקים ציורים ישנים על מנת למכור לתיירים ויש אמנים שנשענים על המסורת אבל ממציאים סצינות מהדימיון. הנושאים של רוב הציורים יהיו דתיים, מהמיתולוגיה ההודית, וגם סצינות מהקאמרה סוטרה.

לקרישנה יש מראה קבוע, פחות או יותר. הפנים שלו בגוון כחול, הוא תמיד מחייך, מנגן בחליל שצליליו מושכים את כל הבנות. לבת הזוג של קרישנה קוראים ראדה וכשמציירים את הזוג יחדיו הם נראים מאוהבים. גם גאנש, האל עם ראש הפיל, מופיע באינספור ציורים. העכבר הוא כלי הרכב שלו, יש לו ארבע ידיים בהן הוא אוחז כסף, עט עשויה מנוצת טווס, משהו לאכול, פרח או צדף. בעיני הוא אל חמוד, עם כרס שמנמנה חמודה ותמיד עם חיוך מתחת לחדק.

מחיר הציור נקבע לפי כמות הפרטים בציור ולאו דווקא לפי גודלו. סביר להניח שציור קטן ומפורט יותר יעלה יותר. זה סגנון היפר ראליסטי בו כל פרט מקבל תשומת לב ופוקוס. להבדיל מצילום בו נושא הצילום בפוקוס לעומת הרקע שהוא מטושטש. באותה תשומת לב קפדנית בה משרטטים את הגבות של קרישנה, כך משרטטים את העורקים של העלה ברקע. כל פרט חשוב באותה המידה. המיוחד לציורים של אודייפור שהם מציגים פנים מלאות ולא פרופיל.
צריך עין מיומנת כדי להעריך את שוויו של כל ציור, בעיני רובם הגדול בינוניים ומטה. חשוב שהתייר יאהב את נושא הציור כדי שכשישוב לביתו ישקיע במסגרת יפה ויתלה לקישוט על הקיר.

כשאני מגיעה לעיר או מקום חדש מחפשת את הסמטאות הצדדיות, את הרחובות שמובילים לשוק של המקומיים. לא השוק התיירותי. כשחלפתי באחד הבקרים על פני חנות פרחים בסמטאות השוק המקומי, לא יכולתי שלא להתעכב ולצלם. היה לי חבל שהמוכר לא דיבר אנגלית, אבל היה אדיב כדי לתת לי כמה עלים ריחניים במתנה.
השימוש העיקרי של הפרחים בהודו הוא כמנחה לאל. יש בהודו קאסטה (מעמד) שזהו עיסוקו, להביא פרחים טריים בשקים ענקיים לדוכני השוק, שם יושבים מוכרי הפרחים ומכינים שרשראות. רוב הפרחים בצבע צהוב, כתום, אדום ולבן. יש גם כמה בוורוד, לחלקם ריח נהדר. את הפרחים משחילים בעזרת מחט ענקית ויוצרים שרשרת גדולה/קטנה. השרשראות הללו נמכרות למקומיים שמגישים אותם כמנחה בעת תפילה לאל המועדף עליהם. את הפרחים הישנים משליכים לאשפה וחלק ממראה הרחוב כולל גם שרשראות ישנות על הרצפה או באגם.

בשווקים המקומיים המוכרים פחות מציקים. הקליינטים הם המקומיים לכן הם אדישים לתיירים ולא ינסו לפתות אותי come to my shop. בשוק של התיירים אפשר למצוא פחות או יותר את אותם מוצרים בטווח מחירים זהה. בעיקר בגדים ומזכרות. לכל מקום יש מזכרות שמייחדות אותו. באודייפור למשל מייצרים ספרים מניירות מסוגים שונים. אלו מחברות שיכולות לשמש כאלבומי תמונות, ספרי סקיצות או יומני אמנות כמו שאני נוהגת להכין.

כשחולפת על פני חנות בדים לא עומדת בפיתוי, חולצת נעליים ונכנסת לשטוף את העינים בשלל צבעים. אלו בדים של סארי, אורכו של הסארי הוא 5.5 מטר, מחירו של סארי פשוט מתחיל באלף רופי ויש בדים יקרים שיכולים להגיע למחיר של שמונת אלפים, למעלה ממאה דולר.
הצבעים החביבים על הנשים הראג'יסטאניות הם ללא ספק הצבעים הבוהקים, העזים, החמים. האדום הוא הצבע המסורתי והדומיננטי. גם הכתום, הצהוב, הוורוד. זה לא שאין כחול וירוק, הם משולבים כחלק מהדוגמא.

גאנש צ'אטורטי – Ganesh Chaturthi

בזמן שהותי באודאייפור נחגג היום האחרון של פסטיבל גאנש, חג דתי לכבודו של האל בעל ראש הפיל, בנם של שיווה ופארוואטי, האל החביב והפופולרי ביותר בקרב ההינדים. אל המזל הטוב. לקראת שקיעה החגיגות הגיעו לשיאן כשהובילו את הפסלים של גאנש לטבילה באגם בתהלוכה מלווה מוסיקה וריקודים. שמחתי מאוד ששבועיים לפני עזיבתי את הודו יוצא לי לחוות לפחות פסטיבל אחד, כי מדובר בחגיגת רחוב בעוצמה שלא מכירה מארצנו.

תעצמו עיניים ודמיינו חגיגה הודית ואז תכפילו פי מאה את עוצמת הווליום, הדוחק, הזיעה, ההתלהבות, האנרגיה של השמחה.

"פסטיבל זה נחגג לכבודו של אחד האלים המפורסמים ביותר בהודו – האל גאנש – הילד בעל ראש הפיל. ראשו של גאנש, בנו של האל שיווה, נערף על ידי אביו כאשר זה האחרון לא זיהה אותו כאשר חזר ממלחמה. לאחר שגילה שיווה את זהותו של גנאש, הורה למשרתיו לחפש אחר הראש הראשון שימצאו. המשרתים מצאו פיל, ערפו את ראשו ואז שיווה חיבר את ראש הפיל לילד, החזיר אותו לחיים, ולאחר מכן הפך אותו לאל אליו באים המקומיים לקבל את ברכתו.
במהלך החגיגות הנמשכות 10 ימים מניחים המקומיים פסלים בדמותו של גאנש בבתיהם, במקדשים וברחובות, ונערכות תהלוכות ענק, בהן המאמינים נושאים פסלים בדמות גאנש. הצועדים לובשים בגדים חגיגיים צבעוניים, מעיפים זיקוקים, שרים ורוקדים. בתום החגיגות פסלים בדמותו של האל נלקחות אל מקור מים קרוב ומושלכות אליו, כשסמל לטיהור והסרת מכשולים.
הפסטיבל מתקיים מדי שנה בחודש ספטמבר.
חג בו תוכלו לראות אלפי אנשים מגיעים לטבול פסלי אלים קדושים בים כאשר ברקע תוכלו לשמוע שירים מסורתיים, צלילי תופים ולחזות באלפי אנשים רוקדים. תוכלו גם לראות מאמינים וצליינים אשר מטבילים פסלים בגודל עצום.

מנהג זה נערך לכבוד גנאש, בנו של שיווה ופרבאטי, אל החכמה, כאות להערכה והערצה אליו. ההכנות אל חג זה מתחילות חודשים מראש וכאשר מגיע זמן החגיגות, הן נמשכות בין 7 ל- 10 ימים כאשר שיא החגיגות יהיה טקס הטבילה."

לכל משפחה או קבוצת אנשים יש צלם גאנש, כלומר פסל או בובה, בכל גודל, מגאנש קטן שאפשר להחזיק בכף יד, מעין גאנש אישי, ועד פסל גדול וכבד שצריך כמה בחורים חסונים להרימו.
בימים הקודמים של הפסטיבל, מקשטים את גאנש בזרי פרחים ומציבים אותו במקום נגיש לכולם, כך שכל מאמין יכול לקיים את הפוג'ה (Puja, טקס דתי). ביום האחרון של הפסטיבל לוקחים את גאנש ממקומו מעמיסים על עגלה, טרקטור או משאית. אם זו בובה קטנה לוקחים בשתי הידיים, אם זו בובה גדולה בונים לכבודה עגלה ומקשטים  בבלונים, קוקוס, פרחים, אורז וגם שק עם אבקה אדומה לפזר בדרך. לקראת ערב מתחילים לצעוד לכיוון מקור המים לטקס הטבילה.

כשנשמעו ברחוב קולות תופים הלכתי בעקבות המוסיקה עד שהיגעתי לחבורה צוהלת שהסיעה את גאנש שלהם על עגלה. הצטרפתי גם אני לתהלוכה. חצינו גשר, התהלוכה התקדמה לאיטה, מדי פעם עוצרים לריקודים, מפזרים אבקה אדומה באוויר. כל המשתתפים מכוסים אבקה אדומה, מיוזעים, רוקדים, מתחבקים, מפוצצים נפצים. לבסוף היגענו לבריכה שם הפשיטו את גאנש מהפרחים וטבלו במים כמה וכמה פעמים. טקס הטבילה לווה בברכות, כמובן גם באש שהודלקה. חלק מהנשים חילקו מתוקים למשתתפים.
המים בבריכה לא נראים נקיים, מכוסים בשאריות פרחים ואבקה אדומה. זה לא הפריע לכמה מאמינים לקפוץ פנימה לאחר דין ודברים עם השוטרים שהשגיחו על הסדר. כשהגיעה בובה של גאנש גדולה וכבדה מדי, היה צורך בכמה זוגות ידיים מתוך המים.
אחרי האמבטיה העמיסו את הגאנשים הרחוצים על משאית. לפי האנגלית הדלה של אחת השוטרות ששאלה למה אני מצלמת הרבה תמונות ווידאו, הבנתי שמסיעים את כל הפסלים לבריכה נוספת (היא השתמשה בביטוי Pond).

מהבריכה שמתי פעמי חזרה לכיכר המרכזית בעיר, עולה במדרגות למקדש, תופסת נקודת תצפית מהגובה. כעבור זמן מה הגיעו משאיות עליהן מוצבים רמקולים אדירים, מלוות בקבוצות גדולות של מאמינים וחוגגים. המוסיקה הרועשת והלמות התופים נותנים קצב שמכניס את הרוקדים לאקסטזה. הגברים בהשתוללות עצומה ולידם הנשים גם הן רוקדות. הבנים והבנות לא מתערבבים אבל השימחה ניכרת בכולם.
מביטה בציוד ההגברה, ערימה של רמקולים וכמה בחורים שעומדים או יושבים עם לפטופ שמנגן פלייליסט שמשלהב את הקהל. סוג של DJ. רק שכל משאית מנגנת מוסיקה אחרת והתוצאה הסופית היא קקופוניה מוחלטת בווליום שחורג פי מיליון מרמת הרעש המקובלת. לזה תוסיפו את זיקוקים ונפצים שנשמעים כמו יריות. בקיצור, טירוף מערכות.

ישבתי על מדרגות המקדש למעלה משעה, צופה במתרחש כמו בהצגה. עבור המקומיים זה היה יום חג, חג שנותן לגיטימציה להשתוללות מוטרפת, כמו הריקודים אצלנו בפורים, שמצווה לשמוח עד ד-לא-ידע.
כאן באודייפור הייתי עדה לכאוס שמיעתי וויזואלי בעוצמה מוגברת, אבל כאוס שמח שזרם לכיוון האגם.
ואז, כאילו שהמשאיות והטרקטורים שנושאים גאנשים ענקיים לא הספיקו, הגיעו סוסים מקושטים.

את החינגה הזו תיעדו גם הרוקדים עצמם וגם הצופים בהם במיליון סרטוני לייב בפייסבוק וביתר הרשתות החברתיות. מתישהו התעייפתי מלצלם, ורק ישבתי להביט ברוקדים עם הדגלים, בקונפטי הצבעוני שהתפזר באוויר, בעשן הצהוב. כל הסממנים של מסיבת רחוב שמחה.
לאט לאט המשאיות נסעו לכיוון הגאתות שליד האגם שם יטבלו את הפסלים. נאמר לי שהממשלה הוציאה תקנה שאסור לזרוק את הפסלים למים אחרי שהבינו שזה לא טוב לסביבה.

בתוך ההמולה הזו לא יכולתי להסיט את המבט מילד קטן, בן שלוש או ארבע שישב על אחת המדרגות ליד אחיו והביט במתרחש. היה לי קשה לנחש מהבעת פניו אם הוא פוחד מהרעש, אם זה מושך אותו, אם הוא מתלהב, שמח, צמא, רעב, עייף. מי ההורים שלו. כמה מדרגות תחתי ישבה משפחה ישראלית, זוג הורים, ארבעה ילדים. הקטנה ישבה בחיק אימה. עטופה, מוגנת, מחובקת. הילדה הישראלית לעומת הילד ההודי. שניהם בני אותו גיל באותה סיטואציה של מוסיקה רועשת וריקודים. הדרך בה כל ילד מעבד את החווייה מהווה בעיני את תמצית ההבדל בין התרבויות השונות.

כשרעש התופים הלך ונחלש קהל הצופים החל להתפזר. גם אני קמתי ממקומי וחזרתי לשקט ולפרטיות של החדר בו ישנה. אחרי כזו מאסה גדולה של רעש והמולה, זקוקה להוריד להילוך ראשון שקט ורגוע.

~ המשך הרשמים מפושקר ואג'מר בפרק האחרון ביומן מסע הראג'סטאני ~

Comments

2 תגובות על “הודו: יומן מסע ראג'סטאני (3): ג'ודפור ואודייפור”

  1. תמונת פרופיל של דורון
    דורון

    כמי שאוהב והיה בהודו מספר פעמים, נהניתי לקרוא את הסיקור המדוקדק.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה דורון. לא להאמין שעברו שנתיים מאז הביקור שלי בראג'סטאן…