הודו: יומן מסע ראג'סטאני (2): ג'אייסלמר וספארי מדברי

פרק שני מתוך סדרה בת 4 פרקים ביומן הראג'סטאני שנכתב תוך כדי תנועה בספטמבר 2019, בליווי תמונות מהמקומות היפים בהם ביקרתי – פרק המוקדש לג'אייסלמר ולספארי מדברי בכפר Khuri.
מוזמנים לקחת פסק זמן מדיווחי הקורונה ולהתמסר לקריאת הפרקים ביומן, כמו טיול ווירטואלי בעולם אחר, שגם הוא לצערי אינו נגיש כעת למטיילים.

(1): ג'אייפור וג'אייסלמר  ~ (2): ג'אייסלמר וספארי מדברי  ~  (3): ג'ודפור ואודייפור  ~  (4): פושקר ואג'מר

ג'אייסלמר (המשך)

מסוג השיחות שאפשר לנהל רק בהודו:
(מצלמת ציור קיר של שיווה, ליד קנקן מים וגזע עץ בצהוב. משהו לא מסתדר לי עם הצהוב אז פונה לבחור על האופנוע)

אני: תגיד כתום זה לא הצבע של שיווה?
הוא: לא, שיווה הוא כחול
אני: כחול זה הצבע של קרישנה
הוא: לא, קרישנה שחור
אני: דורגה שחורה

ובאנגלית שבורה הוא מספר לי סיפור על שיווה ששתה רעל במים ומאז הוא כחול/שחור

אני: אז למה אנשי הדת לובשים כתום?
הוא: כתום זה הצבע של ההינדים, כמו שירוק זה הצבע של המוסלמים.
אני: כמו הצבעים בדגל הודו: פסים בירוק, לבן וכתום ובאמצע מעגל

אני מתעניינת מה הוא עושה כאן בשעת הצהריים החמות. מסתבר שיש לו מסעדה, lunch time מתחיל באחת, כעת שתיים עשרה, עד אז הוא מקשקש עם החברים שלו.

אני: אפשר לצלם אתכם?

והם נעמדים לצילום.

בשביל לעשות סדר בצבעים: כהני דת ברהמנים לובשים לבן, הינדים דתיים לובשים כתום, צובעים מקדשים בכתום.
שיווה, האל העיקרי במיתולוגיה ההודית מצוייר בצבע כחול (לפעמים יש לו תווי פנים מאוד נשיות), קרישנה בכחול-שחור, האלה דורגה גם היא שחורה, אלה קצת מפחידה, אגרסיבית מאוד. גם לגאנשים ברבים שמצויירים כהזמנות חתונה יש פה ושם תווי פני נשיים.
למה? זה כמו לשאול למה הם גוזרים במספריים את האוכל ברחוב לחתיכות או למה לגזור עגבנייה במקום להשתמש בסכין.
ככה זה בהודו. הכל אפשרי.
ובהינדי – "סאב קוץ' מילגה".

"איזראל גיירל, סטרונג", אומר ההודי שיושב לידי על הספסל בצ'אי שופ. חבר כיבד אותו במשחה שחורה מתוך שקית, הוא לוקח על קצה האצבע ושם בפה. "טאבאקו?" אני מתעניינת, "נו, אופיום", הוא מחייך עם שיניים אדומות-חומות שמזמן ידעו ימים נקיים יותר. מציע גם לי. לא תודה, אני מחייכת אליו. ומרימה את כוס הצ'אי. מסתפקת במתיקות מהולה בחריפות של המשקה החם, משקה שמסמל בעיני את שילוב הטעמים המרתק של תת היבשת ההודית. טעמים שמסחררים את החושים גם בלי לטעום אופיום.

ליד חנות הממתקים בשוק חונה משאית קטנה עם מיכל מים וצינור, העובד ממלא את המכלים הקטנים שבפתח החנות במי שתייה, כמו המים בבקבוק שקונה בחנות. אני משלמת 20 רופי לליטר, סכום שהמקומיים משלמים עבור 17 ליטרים.
נעצרת ליד בחור שמכין ממתק בשם ג'לבי, קמח מעורבב ביוגורט, אולי עם עוד רכיבים שפיספסתי בתרגום, מטוגן בשמן עמוק בצורת פרח ואח"כ מטביעים בנוזל מתוק. כמו השבאקייה שאמא היתה מכינה במימונה. מסריטה בוידיאו קצר את אופן הכנת הממתק ומספרת להם שגם אצלנו יש מאכל דומה.

נכנסת לסימטאות שלא היכרתי, לכיוון מבנים עתיקים בשם Haveli ששימשו בעבר למגורי המהארג'ות. חלקם בבעלות פרטית, עדיין משמשים למגורים וגם כמוזיאון בתשלום. מהתיירים נדרש לשלם מחיר כפול ומשולש. מחפשת זווית צילום מרוחקת מעט, כדי להכניס אל תוך הפריים את רוב המבנה. עומדת שם פרה, לא זזה, עוקפת אותה והינה היא משתינה, קילוח של שתן צהוב ששוטף את הרחוב. שנאמר, this is India…
ניגש אלי איש, שוב אותה שאלה בנאלית, מאיפה את, אומרת לו שאצלנו בישראל פרות לא מסתובבות ברחוב ובטח שלא משתינות עליך. מניחה שמה שאצלנו נראה רגיל עבור מבקר הודי יכול להיראות מגוחך, מעצבן או לחלוטין לא סטנדרטי.

חם. מתיישבת על ספסל מוצל, לשתות מים, חוככת בדעתי אם שווה לשלם 250 רופי כדי להיכנס למבנה/מוזיאון. בינתיים כל המקומיים ברדיוס הקרוב ניגשים אלי למכור לי משהו, בובות, ציחצוח נעליים, come to my shop. אני מנסה להבין למה לא טרחו לצפות את הקיר באבני חול צהובות, למה השאירו בטון חשוף. מהמעט שהסבירו הבנתי שברחבה הקטנה עמד לפני כמה שנים ביניין עתיק שהתמוטט, ציפו את הקיר במינימום הנדרש והתקמצנו להשקיע בציפוי יפה יותר. חלק מהמבנים בבעלות פרטית וחלק ממשלתית, ממליצים לי להיכנס לבניין הגדול שהפך למוזיאון.

צהרי היום, אף לא טיפת רוח להציל אותי ממפלים של זיעה, נכנסת לשבת בחצר הפנימית המוצלת, שיחה קצרה עם אחד המוכרים, בחור מוסלמי , מראה לו מעט תמונות מירושלים. לא יודעת מי אמר להם שג'אייסלמר דומה לירושלים. בגלל החומה? גגות העיר? השווקים הצבעוניים? אלו הדברים היחידים שמשותפים לשתי הערים. ירושלים, הרים סביב לה, עיר קדושה לשלוש הדתות, בנויה שכבות-שכבות, עיר עם היסטוריה ארוכת ימים. גם בג'אייסלמר אפשר לראות שרידים היסטורים, המבצר, ארמון המהארג'ה, ארמון המלכה. רק שכאן דורשים תעריף כניסה גבוה פי כמה לתיירים זרים. לפחות בישראל דופקים את כולנו, תיירים ומקומיים במידה שווה בדמי כניסה גבוהים.
אני מתלוננת שזה לא יפה לדרוש מתייר 250 רופי, כשמקומי משלם 70, והם עונים תשובה לא לעיניין, "יזראל מדינה חזקה, חינוך טוב, טכנולוגיה טובה, צבא חזק". יפה שהם מצביעים על הדברים הטובים בארץ, דברים שאנו, שחיים בארץ, פחות שמים לב אליהם, נוטים להבליט את הרע, המושחת, הבעייתי, הקשה.

"?How is life in Israel? Good", שואל המוכר המוסלמי, זה שקודם הראיתי לו את מסגד אל-אקצא בירושלים ולא הכיר.
"Hello, you want to see something, just make your eyes happy"
הוא פונה לזוג תיירים שמתעלמים ממנו. קשה להתייחס לכל בעל חנות שפונה אליך ורוצה שתקנה ממנו משהו גם אם מדובר בריקמה שהיא עבודת יד ייחודית. כל החנויות מוכרות פחות או יותר את אותה הסחורה. אתמול הסביר לי אחד המוכרים על מה שנקרא Fare trade בחסות הממשלה הראג'סטנית שמעוניינת לקדם מלאכות מסורתיות. הוא לא משלם מיסים לכן יכול להציע מחירים זולים יותר. הסחורה שהוא מוכר נעשית ע"י נשים אלמנות וכשקונים ממנו חלק מהרווחים מגיעים לנשים הללו, שזו הדרך שלהן להתקיים.

בשווקים של ג'אייסלמר יש לא מעט דברים יפים וצבעוניים שאני בספק אם תיירים שקונים כאן ילבשו בבית. לפני כמה ימים קניתי שני זוגות מכנסיים אוויריריים ליומיום הלוהט כאן. ספק אם יחזיקו מעמד עד שאשוב הביתה. זה החיסרון העיקרי בביגוד ההודי, הוא תפור רע ומתאים בעיקר לסצינה ההודית הססגונית. בגלל זה ובגלל הנפח הקטן של תיק הטיולים שלי אני מכריזה "No shopping".

סוף סוף אחרי שיחות רבות עם בעלי חנויות ממין זכר, אני זוכה לפיטפוט קצר עם אישה הודית, לאקשמי שמה. במקור מג'אייפור, בת 42, נשואה בפעם השנייה, לה ולבעלה השני חנות לתיירים, מדברת מעט אנגלית, מספרת שהבן שלה לומד מחשבים בג'אייפור, גר בגסטהאוס, לא אצל אבא שלה. שואלת מה אני עושה בארץ, אם אני נשואה, אם יש לי ילדים, בת כמה אני. You look young, very young, היא מחמיאה לי. נשים הודיות בגילי נראות זקנות, מותשות משנים של עבודה קשה. בערים המודרניות המצב כמובן שונה, הנשים המודרניות זוכות לאותן חובות וזכויות כמו נשים מערביות. מתלבשות כמונו, יוצאות לבלות, מנהלות מערכות יחסים עם גברים לפני הנישואין, עובדות למחייתן. הן יכולות לנהל עסק, לנהוג, להחליט עם מי להתחתן וכמה ילדים להוליד.
במקומות המרוחקים והשמרניים יותר האישה מצייתת לקוד המסורתי, תתחתן עם מי שנבחר עבורה ע"י הוריה, תעזוב את ביתה ותעבור לגור איתו, לא תלמד, לא תרכוש השכלה, תישאר בבית לגדל ילדים, לטפל בבעל ובבית, תעבוד בשדה או בעבודת כפיים אחרת ע"פ הקאסטה אליה שייכת.

ספארי מדברי לכפר Khuri

Ameen מזמין אותי להתארח בכפר. אנחנו קובעים להיפגש בצהריים ונוסעים נסיעה של כשעה בג'יפ, מחוץ לעיר וגם מחוץ לכפר. לבסוף מגיעים אל מתחם קטן שמונה כמה ביקתות בוץ מכוסות גג שנראה כמו כובע שעשוי מצמח מקומי כלשהו. זהו עסק משפחתי שמארח תיירים ללילה או כמה לילות במדבר, ומציע לתיירים לטעום קצת מהמדבר.
אפשר לצאת לספארי גמלים או טיול ג'יפים ולישון לילה או יותר תחת כיפת השמיים. אם לא, יכולים לקום מוקדם בבוקר לצפות בזריחה, או לנסוע/ללכת מרחק קצר ולהגיע אל דיונת החול הסמוכה למתחם.

מקום פשוט. תנאים בסיסיים, אין מזגן אבל בחדרים יש מאוורר, מיטה נוחה, מצעים נקיים, מקלחות סבירות. ובעיקר ש ק ט, שזה מצרך מאוד נדיר בהודו. והכנסת אורחים מכל הלב.

אני נהנית לשבת עם אמין ולשוחח איתו. הוא מתעניין במשפחה שלי בארץ, מה עושים האחים ואחיות שלי, ומספר לי על המשפחה שלו. שמתי לב שההודים אוהבים לשאול על your family, הם גם מקשיבים כשמספרים להם בני כמה האחים, מה כל אחד עושה בחייו, על ההורים, שואלים שאלות נקודתיות. מראה עד כמה משפחה זה ערך חשוב עבורם. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה מקומיים ממדינות אחרות, מחוץ להודו, התעניינו בבני משפחתכם. Did they also come to India, הוא שואל ועומד לי על קצה הלשון להגיד "נראה לך…." צריך להכיר את המשפחה שלי בשביל להבין עד כמה זה נשמע מופרך… אני המופרעת היחידה שחזרה ל"מקום הפשע" בפעם השלישית… מה שכן, יש לי חברות שמתות על המקום…

India is a very special country, הוא אומר ואני לא יכולה שלא להסכים.

במבט ראשון המתחם של אמין הזכיר לי את וואדי רם בירדן. אבל כאן זה אחרת. זו הודו. רוצים דוגמה?
הוא אומר, "כשהמונסון יסתיים נחדש את הריצוף בחצר הפנימית", איך? עם קקי של פרות מעורבב עם חול ובוץ. נראה לכם שהירדנים שמסיעים תיירים לסיורי ג'יפים במדבר יתעסקו בקקי של פרות?

אמין נחמד ומפנק, מביא לי עוד כוס צ'אי לחדר כשאני נחה ומחכה לשעת ערב, שהטמפרטורה תרד מעט ואפשר יהיה לצאת לסיבוב במתחם ומחוצה לו, לכיוון הדיונה.

הבטחתי לכתוב עליו ועל המקום שלו ברשתות החברתיות, אינסטגרם, פייסבוק וגם בבלוג.
אני בעד נדיבות. העולם מתייחס אלי בנדיבות ומזמן לי מפגשים עם אנשים נדיבים, גם אני מגלה נדיבות באמצעים שעומדים לרשותי. מצלמת, כותבת, משתפת.

אם אתם מזדמנים לראג'סטאן, שלבו את ג'אייסלמר בסיבוב. רצוי אחרי אוקטובר, כי במהלך ספטמבר סביר להניח שתזיעו למוות. ואם הגעתם לעיר הזהובה, צאו החוצה לטעום מעט ממדבר טאר. שונה מאוד מהנגב או מדבר יהודה שלנו. שטוח וירוק עם דיונות חול קטנטנות.

צרו קשר עם Ameen Khan – טלפון:  91-99839-81208+
הוא ישמח לפגוש אתכם לצ'אי, לספר לכם על העיר, על השירותים שהוא מציע לתייר. אם לא בא לכם לבקר אותו במתחם שלו, לא נורא, לפחות פגשתם בחור מקומי סימפטי עם חיוך מקסים.

~ המשך הרשמים מג'ודפור ואודייפור בפרק הבא ביומן מסע הראג'סטאני ~

Comments

4 תגובות על “הודו: יומן מסע ראג'סטאני (2): ג'אייסלמר וספארי מדברי”

  1. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    תודה אילנה, תודה על הרצון וההשתדלות להפוך מחשבות למילים, להפוך ימים ארוכים מנשוא כימינו אלו לימים מעניינים יותר, צבעוניים יותר, מחכימים יותר.
    פשוט תודה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צבי שאתה שם, קורא, מגיב. נותן לי להרגיש, שאני לא כותבת לעצמי… תודה.

  2. תמונת פרופיל של סאקרה
    סאקרה

    אילנה, תודה על שהחזרת אותי 30 שנה אחורה.. אל קסמי רג’אסטן.
    תחילת הפוסט שלך מלאה בצבע.. כשהייתי שם חקרתי קצת את נושאי הצבעים בתרבות הרג’סטנית.
    מה שנראה לנו כבלאגן צבעוני אקראי,הוא עולם שלם של מושגים חברתיים שבא לידי ביטוי בצבעי הבגד.
    למשל- יש חלוקה ברורה בין צבעי קאצ’צ’ה (עונתיים/זמניים) אותם לובשות רווקות ונשואות (אדום,כתום,ירוק זוהר,צהוב)
    לבין צבעי פק’קה (קבועים,נצחיים) אותם לובשות אלמנות (חום,אפור,כחול כהה,ירוק כהה)
    לבן לובשים רק גברים, נשים עשויות לשלב לבן ואדום כסמל לשילוב זוגי מוצלח.
    הצבע הכתום שהתייחסת אליו (בצילום של הגזע) הוא צבע הזעפרן. מסמל יוקרה ועושר. נקרא “קזאריה” ברג’פוטית.
    כידוע הלוחמים הרג’פוטים העדיפו למות ולא להפסיד במלחמה.. לכן ברגעי ההכרעה הם החליפו את הבגדים לגלימות בצבע זעפרן ויצאו למות בקרב. המהלך כולו נקרא על שם הצבע-kezariya karna
    (לא רק הבגדים,אלא גם הערים קיבלו מיתוג צבעוני- ג’אייפור היא ורודה,ג’ודפור כחולה,אודאיפור לבנה,ג’ייסלמר זהובה וכן הלאה)
    לגבי אתר הארוח במדבר, מאוד חבל לי לראות את המסורת מצ’טקמקת ומתמסחרת בצורה עלובה.
    הבתים המסורתיים היו יצירות מופת.. בנויים מאדמה, גללי פרות,תבן ומים. כל הרהיטים היו בנויים מאותם חומרים והשתלבו לתוך ומתוך הקירות. מיטות,שידות,מדפים,ארונות.. הכל היה מעוטר בצורה נפלאה בשברי מראות,
    חתיכות מתכת, עץ ,זכוכית ואפילו פלסטיק. אומנות נדירה וייחודית למדבר שבין רג’סטאן לגוג’ראט.
    מה שרואים בתמונות שלך נראה חיקוי עלוב ועצוב.. חבל.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה סאקרה על התוספת המעניינת בנוגע לצבעים.
      כן, מכירה את הייחוס של צבע לעיר, בפרק הבא על ג'ודפור אתייחס לצבע הכחול.
      הודו של 2019 נראתה גם לי קצת עלובה ובעיקר מנסה למצוא חן בעיני התייר המערבי. בג'איסלמר ראיתי כה חדרים עם הקישוטים הנ"ל, נראה כאילו מחקים את עצמם…
      לגבי המתחם בכפר, בגלל שהייתי אורחת והבחור שאירח אותי היה כזה נחמד, נצרתי את לשוני וחסכתי בביקורת… אבל גם לכזה מקום יש קליינטים, בעיקר אירופאים והדים עשירים מהערים הגדולות.