יממה במדבר – גן צבעי הרמון

רביעי, שש בערב. לפני מספר דקות נחתתי במצפה רמון. למעלה משעתיים וחצי של נהיגה רצופה, 220 ק"מ.
בפעם האחרונה שעצרתי לקפה בתחנת הדלק לפני הירידה למכתש היתה במרס, ביום שהכריזו על הסגר הראשון.
היה יום חורפי, אפור, גשום, קר מאוד. נשבו אז רוחות רעות מאוד בכל הארץ. מפחידות. אף אחד לא ידע מה קורה, השמועות על מגיפה חסרת מרפא שהתחילה להשתולל בארץ יצרו פאניקה. חשבתי שרגע לפני שמטילים עוצר/סגר אולי אצליח להתגנב למדבר.
זה לא קרה.
היגעתי עד לעיירה המדברית שבאותו יום חורפי לא נראתה מזמינה במיוחד. החדשות הרעות השיגו אותי גם כאן בדמות קובץ PDF שנשלח באחת מקבוצות הוואטסאפ. קוראת את ההנחיות ולא מבינה. מבקשת שיסבירו לי במילים פשוטות. מה קורה. מה צריך לעשות.
חזרי הביתה, אסור לטייל כשהמוות אורב בדרכים.
ההפחדות עשו את שלהן, הקורונה קיבלה צורה של כדורים עם זיזים שעפים לכל מקום באוויר הפתוח, נכנסים לגוף ומחרבים את מערכת החיסון.
חזרי הביתה, הגיפי חלונות ותריסים, הגני על עצמך מהוירוס, פן יפגע בך.
וככה חזרתי באותו ערב עם זנב מקופל הין הרגליים.
לפני שהתקפלתי חזרה צפונה נסעתי לכיוון הר גמל. לתצפת על המכתש, להעיף מבט על הבור העצום, הגדול, האהוב.

תמונות שצלימתי אז באותו יום של חורף וסגר, מרס 2020

חלפו 5 חודשים, החורף נגמר, כנ"ל האביב הקצר וכעת לקראת סוף החופש הגדול אני מגיעה לאותו מקום.
הר גמל. בדיוק בשעה של השקיעה.
איפה הייתי עד עכשיו?

זה מזכיר לי את הסיפור על הפיל-פילון, שכשהיה תינוק קשרו את הרגל שלו בשלשלאות ברזל למוט האוהל של הקרקס, ניסה להשתחרר פעם, ניסה פעם נוספת, אבל לא היה מספיק חזק כדי להשתחרר מהכבלים. גדל והיה לפיל גדול וחזק אבל בתפיסה שלו הוא עדיין פילון קטן שאינו יכול על השרשרת הכובלת, מה גם שבינתיים התרגל אליה.
כנ"ל הקורונה שכבלה, קשרה, סגרה, בודדה. כמו אותם ימים שהאמנתי להפחדות שחצי עולם ימות ולא ניסיתי להתנגד, לברוח אל המרחבים.
חלפו ימים, חודשים, עונות שנה התחלפו ומשהו בראש עדיין מאמין ש… לא אצליח להתרחק, להתנתק….
היו ימים רבים של מצברוח עכור, של עצבות גדולה. היו ימים. ובלילות של אוגוסט כששמי המדבר מציעים עצמם כאטרקציה לכל דורש, איך לא אבוא.

בדקה התשעים, לפני שייגמרו הכוכבים בשמיים, נזכרת שאני גם רוצה.
והיגעתי.
בתום נסיעה רצופה בכבישים העמוסים, אני נוחתת באיזור זמן אחר.
מתדלקת בקפה שחור ונוסעת מרחק קצר נוסף לכיוון הר גמל.

ברדיו אמרו שהיום מציינים את יום הכלב הבינלאומי, הקריין הקדיש כמה שירי אהבה לחיית המחמד.
את שתי הרוטוויילריות שגידלתי הבאתי בהזדמנויות שונות לתצפית של הר גמל, גובה 892 מ'. לא היתה להן ברירה, אמרתי להן לטפס והן טיפסו…
בביקור האחרון במרס, בימים הראשונים של הקורונה, הייתי לבד. נשבו רוחות עזות של סערה חורפית קרבה ובאה.
בביקור הנוכחי, קורונה שלב II או III, יש אנשים, תיירים ישראלים, חלקם עוטים מסיכות, שטיפסו כדי להצטלם.
נושבת רוח נעימה של שעת בין ערביים, המכתש הגדול נצבע בצבעי אדמה בגוון כתמתם משגע.

הרוטווילרית קוי, 1995
הינדו, הבת של קוי, 1996

מרחיב את הלב. של אנשים וכלבים…
לא מזמן חברה העירה בצחוק ש"מרחיב את הלב" זה ביטוי של אילנה. יכול להיות. בסדרת הלבבות שציירתי לפני שנים ולאחרונה הפכתי לסט קלפים, יש לבבות בשלל צבעים וצורות. קטנים, גדולים, צרים, רחבים.
לב שנושם אוויר של מדבר הוא לב עם חדרים רחבים, פתוחים, בהירים, נקיים.

הצלילה לעומק המכתש בשעה של השקיעה, כשהמצוק נצבע גוונים כתומים-סגולים זה אחד המראות שהכי-הכי היו לי חסרים. אני, שפעם, כמעט כל שבת הייתי קופצת לגיחה קטנה למדבר.
בדרך לחניון גוונים המוכר והאהוב אני רואה שלט לכיוון חניון הגבס. שמעתי שסידרו חניון לילה חדש. פונה ימינה ומקווה שלא יהיה עמוס. בתום נסיעה של קילומטר מגיעה לשטח עפר, עם כמה מעגלים מוקפי סלעים. מכונית אחת. ניגשת להגיד שלום לאורחים, מתעניינים אם אני מכירה את המקום. כן, ברור שכן. הקיר מפריע להם, רוצים לצלם את שביל החלב. לא ממליצה להם להתרחק, עוד מעט החשיכה תרד ויהיה חושך-חושך.

סלעי הגבס הם העדים לצהלות בשמחה שלי כשסימנתי את הטריטוריה שלי ללילה הקרוב.
ישששששש!
ושוב פעם, ישששששש!!!
אוף! סוף סוף.
הפילה בעטה במוט האוהל, השרשרת השתחררה.
אני חופשייה.
היגעתי. אני כאן.

האוהל שלי, כשהשמש יורדת

למחרת בבוקר, כשהשמש זורחת

ובינתיים האור הולך ודועך, מקימה בזריזות את האוהל ואפילו שהיגעתי מהבית, מסורת זו מסורת, מקלחת בקבוקים כדי להתרענן, לשטוף את אבק הקורונה יימח-שמה.

שמונה בלילה. החושך הולך ונעשה סמיך. המקום נקי מזיהום אור. שמיים נקיים שחצי ירח מאיר אותם, כמו פרוז'קטור. ורוח בטמפרטורה שכמעט שכחתי שקיימת.

מחייכת בפה מלא לחצי ירח שזורח, מאיר את חלקת אלוהים הקטנה שלי. מתמסרת לעייפות, מניחה את הראש על הכרית, מקשיבה למקצב הפנימי של פעימות הלב, הדופק של החיים. מניחה יד על הלב, מתחברת לחלק הטוב, הנפלא שבי, שבחיים. ונרדמת.

לא צילמתי את מופע הכוכבים המדהים, לכן ביקשתי מהצלם המוכשר צור מוסרי רשות להציג כמה ממה שצילם כשמטר הפסרואידים היה בשיאו ושביל החלב נראה ברור ויפה כ"כ. להנאתכם.

צילום: צור מוסרי

חמישי, עשרה לשש. השמיים בכתום, אור של זריחה.
מצלמת כמה פריימים של זריחה וחוזרת לסיים את החלום.

איך זה מרגיש לישון לילה שלם על אדמה במדבר, כשמה שמפריד ביני לבינו זו יריעת ניילון דקה של אוהל ועוד כמה סנטימטרים של מזרון —
איך זה מרגיש, בין התעוררות להתעוררות, להרים מבט לשמיים, להרחיב את האישונים למקסימום אל מול הפלא עצום, הגדול, הנפלא —
איך זה מרגיש להביט ברקיע האינסופי שמתפשט לכל המיימדים, בעיקר לעומק היקום —
איך זה מרגיש להיות חלק מגלקסיה, משביל החלב, גם אם לא רואים אותה בבירור —

בצילום, בחשיפה ארוכה, חיישן המצלמה קולט ורושם עוד מקורות של אור שלא נראים בעין בלתי מזוינת. אפילו לא ניסיתי לצלם, מהרגע שירדה החשיכה הנחתי בצד את המכשירים האלקטרונים. לא זקוקה לא למצלמה ולא למכשיר הסלולרי. לא מעוניינת בהסחות דעת שבסיטואציה של ליל אמש מסיטות את תשומת הלב מהעיקר.
והעיקר הוא להיות נוכחת ברגע. רגעים של קסם.
נכון, כשכותבים את זה ככה, זה נשמע כמו ביטוי מליצי.
מי שהיה שם, מבין ויודע. איך זה מרגיש לשבת על סלע, לבד במדבר, להרים את המבט ליריעת השמיים השחורה שכולה רקומה בנקודות אור מנצנצות. כמעט בטוחה שחלקן זזו.
לא ראיתי מטאורים נופלים, כן ראיתי חצי ירח ומלאנ'תלפים כוכבים, חלקם בולטים, חלקם נקודות אור זעירות.

הרגשתי את המרחב. והשקט.
איך זה מרגיש?
התרחבות עצומה שמביאה לריפוי גדול.
כמו שהסביר לי פעם הכירופרקט כשמשך ומתח את קצוות הגוף כדי לרווח את החוליות של עמוד השדרה. העומס יוצר חיכוך גדול, דחיסות שנוגעת בעצבים חשופים, מגרה אותם, לפעמים יוצרת דלקת. כשמושכים בעדינות לשני הכיוונים, כלפי הרקיע וכלפי האדמה, נוצר רווח בין חולייה לחולייה. רווח שלתוכו נכנס אוויר נקי, משובץ יהלומי כוכבים.
כעת שום דבר לא נוגע בעצב. מערכת העצבים יכולה לנוח, להרפות, להירגע. להירפא. כלום לא כואב.
זו ההשפעה התיראפוטית המיטיבה של המדבר עלי.
נסו את זה.

באחד הדפים הוורודים שהדפסתי לפני שיצאתי את ביתי למסעותיי דרומה כתוב:
"צאי אל העולם, תחקרי דברים שמעוררים בך השראה, תמצאי את מה שמגביר בך את פליאה"
בדיוק זה.

כמה שמחה שבאתי. שהיגעתי. למרות הכל. שאני כאן.

"תגידי, את יודעת מה זה הדבר הזה? זה לא מאיץ חלקיקים?", הוא שואל אותי, כי לא כתוב מה זה.
בזמנו הראו כמה תמונות בטלוויזיה ממאיץ החלקיקים בשווייץ, לא, זה ממש לא נראה ככה. מה שרואים בגן צבעי הרמון ונראה כמו תותח זהו חלק מהמכשור שהיה פעם בשימוש המחצבה.
"אחד המונומנטים המרשימים הוא צינור שנראה כתותח ענק. הצינור הזה שימש את מפעל החרסית שהיה קיים באזור בשנות השישים של המאה הקודמת. בתוך הצינור שחומם לטמפרטורה של 1600 מעלות עירבבו את גרגירי הסלע עם מים והפכו אותם לחומר ממנו יצרו לבנים חסינות אש." מתוך הפוסט של איריס סביניק-קראסו

פעם היתה פה מחצבה
פעם היה פה ים
פעם האדמה זזה, השכבות התרוממו, התקמטו
פעם גם היתה שחיקה עצומה

אני אוהבת את המילים הללו. כאילו לקוחות מחדר האימון, כשמתאמנת מתלוננת על שחיקה, על כוחות חיצוניים ששוחקים עד דק את כוחות הגוף והנפש, את החיוניות, את מצבהרוח, את החשק לחיות.
מה עושים?
אם השחיקה לוקחת מאיתנו כוח, אנרגיה, מה שאני יכולה לעשות זה לסמן דברים שימלאו אותי באנרגיה, בשמחה ולזמן אותם לחיי.
צעד משמעותי בתהליך עצירת השחיקה יהיה להכין רשימה של כל מה שכן: מה שמשמח אותי, מה שעושה לי שמח בלב, מה שממלא אותי תשוקה.

אני למשל, מאז שקניתי את חולצת הטיולים הוורודה וכובע השמש הוורוד, כל פעם שאני לובשת את התלבושת הוורודה שלי, מייד ניהיה לי וורוד ומתוק בלב.
אני לא יכולה להסתובב בדרכים בתלבושת טיולים וורודה ולרטון, לקטר, להתלונן, להתרגז, לכעוס. אולי קצת, אם אני בעיצומה של עלייה מפרכת, חם לי, אני מזיעה, קשה לי פיסית, נדמה לי שעוד דקה אני מתה, אולי אז אשחרר מעט קיטור, אבל רק מעט, כי בכל זאת…. אני בטבע!
להלן סלפי המטיילת אילנה בוורוד. אוף דה-רקורד אגיד שיש לי גם תחתונים וורודות, אבל היום לבשתי זוג אחר עם נקודות וורודות…

הינה לכם עיצה מעשית ראשונה, לשיפור מצבהרוח, ליבשו את הצבע האהוב עליכם או צבע שמשמח אתכם.
צאו אל הטבע.
תצחיקו את עצמכם. אני למשל, מהבוקר, כל פעם כשנזכרת במאיץ חלקיקים, צוחקת.

במדבר, צל של סלע הוא הכי שווה, כי הוא צל מלא. ואם יש גם קצת רוח, הכי טוב. אני מזמנת את הרוח, שתגיע, שתייבש את הזיעה, שתרענן. והיא באה.
עכשיו אני שולחת אותות לפקח בג'יפ הלבן, שייסע, שיסתלק מכאן, או שידמים מנוע, כי טירטור המנוע מפר את הדממה, מעצבן את האוזן. מנסה להתעלם, כמו שהתעלמתי מרעשי רקע רבים שמשכו את תשומת הלב, את העירנות והחיוניות. שכמעט רוששו אותי מכוחותי. העולם מלא רעשים כאלה. גם במדבר, שאמור להיות מקום של שקט ודממה.
לא היום, ובטח ובטח שלא על הציר הזה, ציר צבעי הרמון, שמושך אליו מטיילים רבים. הוא נגיש, נוח, יפה, מציע תצפיות יפות, אגם קטנטן, מאיץ חלקיקים.
כדאי מאוד לבוא לבקר, גם באוגוסט.
זה לקח לו יותר מרבע שעה, בסוף הפקח נסע והשקט חזר על כנו. נשארתי לבד. אני והמדבר. צהרי היום.

מתקרבת אל סוף הפוסט ושואלת איזה סיפור יש לי לספר לכם?
ואולי לא צריך שום סיפור. אולי הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא הסחת דעת נוספת, כזו שמפריעה להתרכז בהבנה הפשוטה של "אני כאן ועכשיו", כזו שמקבלת את מה שנוכח מולי, שלא נאחזת בסיפור שהאגו מספר, שאם אעשה ככה, יהיה ככה ואז ארגיש ככה. שאם אתאמץ עוד קצת, אגיע ליעד הנכסף ורק אז אזכה לטעום טיפת אושר.
מתי תביני שהאושר נמצא מתחת לאף, בדברים הקטנים.
בפיסת צל שווה של סלע שמצאתי, במעט רוח שנושבת והופכת את השהות במדבר בצהרי היום לאפשרית.

לפני שיצאתי מהבית הדפסתי ערימה של טקסטים כדי שכאן, בשקט המדברי אוכל להתרכז ולקרוא בנחת ואולי יבוא רעיון מה לעשות עם המילים הללו. הצרה עם הצל שמצאתי זה שהוא מתקדם בכיוון הלא רצוי, הוא הולך ומתמעט וכיוון שחם מדי בשמש, אין מנוס אלא לחפש לוקיישן נעים יותר.
להלן התירוץ המקורי ביותר שיכולתי לחשוב על "למה לא". וגם זה מצחיק אותי.
ו… מגדל הפירות שבניתי ולא נפל.

בגן צבעי הרמון, היכן שפעם היתה מחצבה ששוקמה, יש פה ושם בורות עמוקים בהם נאגרים מי גשמים. באחד הבורות שהיה מלא במים טורקיזים נהדרים שחיתי לפני כמה שנים בהנאה גדולה. כעת אותו בור ריק אבל יש מקום אחר שעדיין שומר על מפלס סביר פלוס עם מים מלוחים ויחסית נקיים. זה נראה כמו אגם ומטיילים גם מכנים אותו "אגם".
לא פחות ולא יותר – אגם!
אין מצב שאני לא פושטת בגדים ונכנסת לאגם גם אם לא הבאתי בגד ים. אחת ההנאות משובבות נפש, לטבול במקווה מים בלב מדבר, בלב מכתש בצהרי יום קייץ חם.
במילה אחת: תענוג.
וכשהתענוג מגיע לסופו חוזרת רטובה למכונית ונוסעת לחניון בארות. למרבה ההפתעה החניון ריק. איש צוות שמנקה פחים, הזבובים ואנוכי שמתיישבת בצל אחת הסככות לפת צהריים.

זה היתרון בטיולי מדבר קייציים. אין לאן למהר. שום הר לא קורא לי, "בואי", וגם אם נגיד הארדון או כרבולת חרירים יגידו שמתגעגעים אלי, אענה בחזרה שגם אני, אבל תשכחו מזה, לא מזיזה את הישבן ורצה לטפס על שום הר. אני עכשיו ב-mode של טיול קייץ, עם מכנסיים קצרים וסנדלים, מחפשת מקומות מוצלים ואם יש קצת מים טובים לטבילה, אדרבא.

בנובמבר, אחרי החזרה ארצה מיפן, טיפסתי על הארדון. כמעט נפחתי את נשמתי בעלייה התלולה. בהמשך אותו חודש יצאתי עם התרמיל הגדול של שביל ישראל ליומיים על המקטע בין נחל גוונים לספיר. מזרח הרמון המשגע. לא הייתי בכושר הליכה טוב וזוכרת איך כל הגוף כאב מהמאמץ, אבל כמה שנהניתי.
תוהה מה יהיה היעד הבא, כשהקייץ יחלוף, כשלקורונה ימאס והכדורים יתאדו בחלל. לא יודעת. בינתיים יושבת בחניון המוצל, נהנית מהשקט ומהרוח הנעימה.
מרתיחה מים לכוס קפה רביעית להיום.
מצד ימין הבלורית המתולתלת של כרבולת חרירים, מצד שמאל אדון הר ארדון הידוע בשיפוע הקורע שלו. ובין לבין גבעת חרוט ומרחבים יפים של מדבר. זבובים. דבורים שמדי פעם מרחרחים מה יש לנשנש אצלי. רוח חמה של כמעט אחר צהריים. שקט ו… טיילת אחת שסופסוף עוצרת לנוח. מתרגלת תשומת לב שמקבלת כל מה שקורה, בכל רגע נתון.

חמישי, רבע לשבע. תחנה אחרונה לפני הנסיעה צפונה.
טיילת המצוק במצפה רמון, חדרון קטן יצוק בטון שנחנך לאחרונה. כשראיתי את התמונה באחד הפרסומים ברשת, זה עורר בי תרעומת. בשביל מה. תשקיעו את הכסף בטיפוח הטיילת הקצת מוזנחת. בשביל מה להוסיף כזה מבנה כעור למקום יפה ומרשים כשלעצמו
"איזה מהמם, ממש חמוד, זה מקסים", תגובה של זוג צעיר כשחלפו על פני וראו את המבנה שבתוכו התיישבתי, לנוח ולאכול תפוח.
מה שתופס את תשומת הלב מייד אלו צלצלולי פעמונים עשויים אבנים ופס הקול של הרוח. עם כל הרצון הטוב, זה צליל שאי אפשר לסנן, הוא משתלט על החווייה של ישיבה שקטה על שפת המצוק בשעת בין ערביים. עוד חורף עם רוחות חזקות והאבנים יתלשו. או שלא.

בצלילי הרוח והפעמונים אסיים את רישומי היממה במדבר.

לקריאה נוספת, בלוגרים של טיולים ממליצים על מצפה רמון וגן צבעי הרמון:

Comments

9 תגובות על “יממה במדבר – גן צבעי הרמון”

  1. תמונת פרופיל של ליטל ירון
    ליטל ירון

    זמן מדבר זה משהו שקורה בציר מקביל לחיים האמיתיים-רגילים שלנו.
    אני מרגישה את זה בכל פעם שאני מדרימה מבאר שבע.
    אני שמחה בשבילך שחזרת למקומות שאת אוהבת. מחכה להצטרף לריטריט המדברי שאת מנחה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      נכון, גם אני סימנתי את קו באר שבע כאיזור זמן אחר, אקלים אחר. כשיורד גשם במרכז, אנחנו אומרים לעצמו, שמבאר-שבע דרומה, לא יהיה גשם. שם יש מזג אאויר ומגז רוח אחר. רגוע יותר, איטי יותר, מרווח יותר.
      כן, גם אני שמחתי לחזור למצפה רמון. מקווה שלא יעברו 5 חודשים עד שאשוב לשם שוב…
      ולגבי הרטריט…. גם אני מחכה ומצפה שמזג האוויר יירגע ואפשר יהיה להעביר כמה ימים נינוחים במבלעת הזו בזמן.

  2. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תענוג אילנה אוהב את הסיפורי מסע שלך, הכתיבה והתמונות תענוג.

  3. תמונת פרופיל של צור
    צור

    מקסים אילנה ,אוהב את הסיפורי מסע שלך, הכתיבה והתמונות תענוג.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! תודה צור ותודה על תמונות הכוכבים הנהדרות שתרמת לפוסט.

  4. תמונת פרופיל של מלי אברמוביץ
    מלי אברמוביץ

    אילנה את כותבת נפלא וכשאת מתארת את החוויה אני ממש שם איתך עם כל המחשבות והתובנות. זה אכן זמן אחר, זמן מדבר וזהו אכן מקום מרחיב לב ואם אני לא במדבר פיזית אז כייף לי להיות עם המילים שלך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי, שמחתי לקחת אותך איתי לשם, במילים, במחשבות, בתמונות. שמחה שגם את מבינה מהו "זמן מדבר" ומהי איכותו המיטיבה

  5. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    כיף לראות תמונות מהמדבר ולהתגעגע לעונת הטיולים.
    איך חניון הגבס (נוח לרכב פרטי, שקט, חשוך, נקי)? כמה כוכבים בסולם אילנה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בקרוב! מקווה מאוד שבקרב תיפתח העונה ואפשר יהיה להגיע למדבר ולצאת למסלולי הליכה של יום שלם. אפילו יומיים…
      שאלת על חניון הגבס, הייתי רוצה שישיאר כחניון "סודי", שלא הרבה ידעו עליו, כמו חניון גוונים שהפך להמוני… לשאלותיך: כן, הוא נגיש גם לרכבים פרטיים מהכביש, הוא נקי, שקט – זה כבר תלוי במי שיגיע ללון באותו חניון. רט"ג עשו עבודה יפה והכשירו מעגלים, ככה שכייף להקים את האוהל בכזה מעגל מיושר ובלי אבנים. יש גם מגעלי אבנים למדורות, רק שיש להביא את העצים מהבית. יש קיר סלע שמניחה שבימי החורף יכול לבלום את הרוחות. היתרון של החניון הוא שניתן להשאיר את ההמכונית ולצאת משם להליכה לכיוון שן מון, מסלול מעגלי יפה.
      לי היתה שם אחלה חווייה. 4 כוכבים ב"סולם אילנה"