לבד וביחד אל מזרח הרמון

לפני היציאה לדרך, אל התֶּבֶל היפה

כשהאיש שעצר לי טרמפ אל תחתית מכתש רמון אומר לי "יש לך ביצים גדולות", למה הוא מתכוון? שאין בי פחד? ממה? מהחושך? מהמדבר? מהלבד? מהתיק הכבד על הגב?
עמד לי על קצה הלשון להחזיר לו באותה המחמאה, כי מי שנוסע לאילת מתודלק בטונות קפאין וג'ויינט וטס במהירות שיא בירידות של מעלה העצמאות, גם לו יש מן הסתם "ביצים גדולות". אבל אני לא מתחצפת לנהגים שעושים לי טובה, מתעניינים לאיזה No-where פני מועדות בחושך ומה זה "שביל ישראל". הסברתי שמדובר בשביל הליכה אורכי שחוצה את הארץ מצפון לדרום, למעלה מאלף קילומטרים, השמטתי את טירוף "פרוייקט השביל" שנדבק בי לפני כשנתיים כשהחלטתי לצעוד לאורכו.
בשיחה הקצרה בינינו, זיהה כנראה את התשוקה שלי לטיולים ואומר לי שהוא אוהב ומעריך אנשים שעושים מה שהם אוהבים. בתכ'לס צודק. גם אני מביטה בעיניים טובות באנשים שמממשים הלכה למעשה את מה שעושה להם טוב.
כמו שביל ישראל?
בשנה האחרונה טירוף "פרוייקט השביל" נרגע ולרגע חשבתי שנשכח, ש-750 הק"מ שצעדתי זה די והותר. מה שנעשה, נעשה ואין טעם לא ב-"סתימת חורים" ולא במקטעי השלמות. ובכלל עדיף שבתקופה זו של חיי אמקד את כל המאמצים והאנרגייה בדבר אחד עיקרי.

תרגיל בצילום, שיכול לשמש כתרגיל לכל עיניין בחיים: על מה אנחנו בוחרים לשים את הפוקוס? על מה שקרוב? או רחוק? 

ואז מגיעה אלי הודעת וואטסאפ מזהר, עידכון טרי מהתנור על המקטע "גב חולית – מרכז ספיר" בשבת 7.12
"דרגת הקושי: בינוני-קשה, אורך המסלול: כ-18 ק"מ, זמן משוער 9-10 שעות
אופי המסלול: סלעי ברובו ואינו מוצל. ס"כ עליות: 500 מ', סה"כ ירידות: 700 מ'"

והוא מוסיף וכותב:
"מקווה מאוד שתצטרפי, אני בטוח שמשעמם לא יהיה. מכיוון שאת מומחית בנשים מטיילות לבד, תחשבי שזה כך ואז הטיול יהיה מוצלח. אני מבטיח שגם אם תרצי לא תהיי אחרונה."

ומה אני עונה ככה בשלוף?
"אפגוש אתכם על הר יהב! אצא לדרך ממכתש רמון יום קודם"

מה? מה חשבת לעצמך? שצריך שיהיה כיסוי לסלוגן "נשים מטיילות לבד" שאת מנפנפת בו לאחרונה?
וככה בלי לבדוק אם אני בכושר מתאים, בלי להרגיל את הגוף בהדרגה למאמץ הנדרש בטיול מדברי – אני בוחרת לקפוץ קפיצת ראש למים העמוקים והקרים.

וזה, איך להגיד במילים עדינות, לא מומלץ. ניסיתי להיערך מראש לקראת המיני-מסע הזה, באמת שניסיתי, אבל רק שעתיים לפני שיוצאת מהבית מתחילה לארוז  תיק גדול:
אוהל ירוק חדש (2.2 ק"ג, כבד וצפוף), השק"ש הישן, מזרון מתנפח חדש, 4.5 ליטר מים, בגדים חמים, כלי רחצה מינימלים, מפה, מצלמה, בטרייה להטענה ועוד כל מיני קישקושים. לא הקדשתי מי יודע מה מחשבה לאוכל. ט ע ו ת! אמנם לקחתי אוכל אכיל ומזין אבל משעמם, כלומר, לא מתוק. בטיול מדברי הגוף דורש סוכר. איך הספקתי לשכוח כזה פרט מידע משמעותי. אורזת גם גזייה, קומקום, כוס פלסטיק, כמה כפיות קפה בשקית ומנה חמה לארוחת ערב.

חמישי, 14:30, יוצאת לדרך. הטיול עוד לא התחיל וכבר קיבלתי החלטה שגוייה כשבמקום לעלות על רכבת נוסעת לבאר שבע במכונית שלי. מילא עומס התנועה שהחל מצהרי חמישי, רק שאין חנייה חינמית באיזור התחנה המרכזית בבאר שבע. הקמצנית שבי לא מעוניינת לשלם עבור חנייה לכל סוף השבוע לכן המשכתי בנסיעה לאיזור התעשייה, שם האוטובוס למצפה אמור לעבור. כולי פליאה עד כמה באר שבע גדלה והתרחבה. כמובן שהתבלבתי בכיוונים עד שמצאתי חניון לשים בו את המכונית הקטנה שלי שאפגוש שוב במוצ"ש.
כשמגיע האוטובוס, מצפות לי 110 דקות נסיעה עד למצפה. החושך כבר ירד, אני עייפה ומחשבת שבמקרה הטוב אגיע לחניון הלילה לקראת שמונה וחצי.

נזכרת בפוסט של זיו סגל שקראתי לאחרונה על "סוד החוויה המצפאית" בו הוא כותב: "לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הרגע הזה, בדרך למצפה רמון, בו אנחנו מרגישים שמשהו בתוכנו נרגע, משתנה, נפתח."
והוא גם מציע תרגיל: "בפעם הבאה שאתם נוסעים למצפה רמון, שימו לפניכם את השאלה: מהו סוד החוויה המצפאית שלי?"

הפעם לא הייתי פנוייה לחקור את ה"סוד", מצפה רמון היא רק נקודת מעבר בדרך אל המכתש. שמה לב לשאלות שמנקרות בחוסר נוחות:
בשביל מה את צריכה את זה? לא הגיע הזמן שתרגעי את אטרף השביל? אולי מספיק? אולי תעברי הלאה לדבר הבא?

קודם לכן, במכונית הנוסעת דרומה, בדרך לבאר שבע, כשהשמש נטתה לשקוע התנגן ברדיו השיר של אלתרמן על "דצמבר": "עלה ושוּט והסתכל עד מה יפה היא התֶּבֶל "
לרגע שכחתי. מה יפה היא התבל ומה יפה הוא המדבר.

מתי בפעם האחרונה ישנת תחת כיפת שמיי מדבר? נדמה לי שזה היה בתחילת יוני. לא להאמין שחלפה חצי שנה מאז. לא להאמין שתוך חמש שעות, מהרגע שיצאתי מהבית, מגיעה לתחנת דלק ביציאה ממצפה, כמו להגיע Zone אחר, שמהרגע שאחצה אותו בירידות למכתש, אעבור ל-Zone תודעתי אחר.
עזבתי לימים הקרובים את הבית, את איזור הנוחות, את המוכר והידוע ויוצאת אל איזור מדברי שאמנם מוכר וידוע ממסעותיי הקודמים, ועדיין מזמן התמודדות שונה.

לפני שעוצרת טרמפ קונה בתחנת הדלק קפה ומאפה, מבקשת לתדלק את עצמי באנרגיה שזקוקה לה לדרך המאומצת שלפני ביומיים הקרובים. לרגע עוצרת לחשוב מה יכול לעבור במחשבות של נהג שעוצר טרמפ לאישה עם תרמיל גדול בשעת לילה, כשהיא מבקשת לעצור איש שם ב-Nowhere חשוך.
"אל תדאג, אני מכירה את הדרך, מחייכת אליו, כבר טיילתי פה פעם".

וכמה שמחה לחזור אל אותו המקום שוב. יום אחד לבד ויום אחד עם חברים לדרך.


מדידות מיום שישי, הליכת סולו, מחניון לילה נחל גוונים עד חניון לילה גב חולית

נקודות עניין במסלול: הר סהרונים, כרבולת חררים, נחל מעוק, קימוט סלעים מרשים מאוד שזכה לכינוי "אצבע אלוהים"

06:15, השכמה, ארבעת הבנים והכלב השחור שלבוש בג'קט אדום במתחם לידי בחניון כבר ערים ומפטפטים בקול. גם לו רציתי להמשיך לישון, הרעש היה מעיר אותי. זמן לקום, לנשום אוויר מדבר צלול ולצאת לדרך.
07:20, תרמיל כבד על השכם… המסלול מתחיל בטיפוס להר גוונים
09:40, הפסקה לארוחת בוקר בצל עץ שיטה למרגלות הר חרירים. נמדדו 6 ק"מ בשעתיים וחצי ראשונות של הליכה רצופה. עוד 12 ק"מ לסוף היום
10:55, בסוף הטיפוס לכרבולת – עוד 9.8 ק"מ לסוף היום. עשר דקות מנוחה. קריר, שמים מעוננים, ציורים של אור וצל על הר ארדון ובקעת ארדון, שקט וריק
11:26, תחילת נחל מעוק, חצי שעה מנוחה להפסקת צהריים בצל עץ שיטה: סנדוויץ גבנ"ץ, ביצה קשה, מלפפון, פלפל. עוד 5.5 ק"מ לסוף היום
13:50, על האוכף בין נחל מעוק לנחל גלד. סוף העלייה הקשה + טיפוס לא עביר למי שסוחב משקל כבד, ביצעתי עיקוף + סרייה של קללות למתכנני השביל שלא התקינו שתיים שלוש דרגיות לטובת המתקשים. עוד 3.4 ק"מ לסוף היום, רובם בירידה, חלקה מאוד תלולה, בולדרים עצומים.
בהמשך יהיה עין גלד והקימוט המרשים שזכה לכינוי "אצבע אלוהים". ירידה חדה לגב חולית.
מתקרבת לסוף המסלול. חולף על פני בחור צעיר, שביליסט, עם מכנסיים קצרים ונעלי התעמלות, נושא על הגב תרמיל מינמלי, חצי בגודל מהתרמיל שלי. לא מתעכב לדבר איתי מעבר להתעניינות סתמית "את עושה את השביל?", עונה שרק את שני המקטעים של מזרח הרמון.
15:35, מגיעה לחניון גב חולית – סוף המסלול. 18 ק"מ לא קלים ב-8 שעות הליכה.

ניגשת לנקודת ציון של ההטמנה ולוקחת שני בקבוקי מים גדולים, בפחות משני ליטרים שוטפת את אבק המדבר מהגוף. כל הגוף כואב. השכמות, הגב, הרגליים. כולי כאב אחד גדול.
לפני שמחשיך האוהל מוקם, החפצים האישיים שהיו ארוזים בתרמיל מסודרים בפנים. זמן לארוחת ערב. רוצה להרתיח מים על מנת לערבב עם שתי שקיות קוסקוס של מנה חמה, רק שהשיניים של הגזייה המתפרקת תקועות, לא נפתחות עד הסוף. התושייה שלי מסתכמת בזה שלוקחת את הנ"ל וניגשת לשני שביליסטים שראיתי בחניון עם התקלה הטכנית. לאחד מהם יש אולר והוא מצליח לפתור את הבעייה, ממליץ להשאיר את ראש הגזייה כפי שהוא ולא לפרק. מזמינים אותי לבוא למדורה, כרגע רעבה, עייפה ועם שרירים שצורחים הצילו. מכינה ארוחת ערב שבת סבירה, קוסקוס תעשייתי תוצרת הארץ, מוצלח יותר מארוחות ערב אחרות שהיו לי ביפן, זה בטוח.

החניון שקט מאוד, מאכלס מעט שביליסטים שהדליקו מדורה. אני עדיין נרתעת מלשחק באש כשאני לבד, גם לא מצטרפת למדורות אחרות, הגוף צועק הצילו, מה עשית לי, הזגמת, ממש הגזמת, אני דורש מנוחה, שלא תזוזי לשום מקום, אני דורש shut down כללי.
הוא צועק בצעקות מחרישות אוזניים, אין מנוס אלא להיעתר לדרישה שלו למנוחה. בשש בערב נכנסת לאוהל ולמעט שירותים, לא יוצאת עד למחרת בשש בבוקר.

תקלה נוספת בציוד הטיולים שלי: המזרון המתנפח החדש מאמזון היה בסדר גמור בלילה הקודם, אבל בלילה הנוכחי כנראה חטף פנצ'ר והאוויר יוצא. זה מרגיש כמו לישון ישירות על האדמה, קמה, מנפחת שוב, נרדמת, מרגישה לא נוח, מתעוררת, מנפחת וחוזר חלילה.
במילה אחת, חרא (של ציוד טיולים). כך או כך, ישנתי לסירוגין קרוב ל-12 שעות, פקדו אותי אינספור חלומות והכי חשוב – לא היה לי קר.

רוב תודות ל"פורטר" שהתנדב לסחוב לי את התרמיל

שבת, ביחד עם קבוצת השביל

רבע לשש השכמה, מקפלת ציוד, מרתיחה מים לקפה, מתארגנת לתזוזה. הכאבים בשרירים נרגעו ואני כשירה להעמיס את התרמיל ולצאת לדרך.
הקבוצה תגיע למרגלות הר יהב ברבע לשמונה. אני אחכה להם על ראש ההר או בדרך אליו. וכיוון שהם בנים וכיוון שהם חזקים וחסונים, מי שירצה לעזור לי ייקח משהו מהתיק ויקל עלי בנשיאת משקל התרמיל.
לא בדקתי מראש במפה כמה רחוק הר יהב מחניון הלילה, כמעט 45 דקות הליכה. אני מגיעה לתחילת העלייה להר ברבע לשמונה ואין איש. גם אין קליטה. מנחשת שהם בדרך ובחמישה לשמונה מסתערת על ההר. טיפוס מפרך של שעה עד שמגיעה לפסגת ההר ב-8:56. מלמעלה רואה דמויות קטנות מתקרבות. זו הקבוצה, "קבוצת השביל" כיניתי אותה בפוסטים בסדרת "פרוייקט השביל".
בינתיים מרתיחה מים לקפה של בוקר שבת, לוגמת מהמשקה החם מראש ההר, ההר עם הנוף המרשים על פיתולי נחל נקרות עצום המיימדים.
"אתה רואה אותה?" אני שומעת מי מהם מצביע לכיווני, הינה הם מגיעים, אני מנופפת להם לשלום. יגיעו ויהיה הרבה רעש והמולה ושאלות, למה איחרתם, וספרי איך היה ללכת אתמול לבד, ולישון לבד בחניון, ואיך היה בהודו-יפן, וספרי מה את עושה…

אם אתמול החלפתי מילים ספורות עם מעט מאוד אנשים, היום יהיה יותר מלל. בדרך חזרה הביתה מקבלת מסר שהועבר הלאה, ציטוט של סטיב ג'ובס שאומר: "אם אתה רוצה ללכת מהר – לך לבד, אבל אם אתה רוצה ללכת רחוק – לך ביחד".
וחשבתי על טיול לבד לעומת טיול בחברותא, על האיכויות השונות שיש בכל אחד מסגנונות הטיול.

"אני לא הייתי יכולה ללכת ככה לבד", אומרת לי אורית שאני פוגשת לראשונה, היא לא מבינה מאיפה היגעתי ולמה אני מסתובבת עם כזה תיק גדול וכבד.
גם אני פעם הייתי נוסעת כאלו מרחקים מהבית לערבה לטיול חד יומי. כעת אני יכולה לצאת למקטע הידוע בכינוי "מזרח הרמון" ולשלב בין המסלול של אתמול (לבד, כולל לינת שטח) לזה של היום (עם הקבוצה, כשבסיומו אצטרף לאחד הרכבים בטרמפ עד באר שבע).

זו לא הפעם הראשונה שמטיילת במרחב ועדיין… ממשיכה להתלהב מהנופים, מהצבעים, מהשקט והעוצמה המדברית. ו… גם מהעובדה שאני ככל הנראה בכושר טוב. לפעמים אנחנו כ"כ נוקשים וקשים עם עצמנו, קשה לנו לומר לעצמנו מילה טובה. בטיול הזה נוכחתי שאני עדיין מסוגלת להעמיס תרמיל כבד על שכם ולהיכנס לעומק המדבר בלי לפחד, להתמצא, להסתדר, להינות – ועל זה אני מפרגנת לעצמי ואומרת בפה מלא אותן מילים ששלחו לי אחותיי "כל הכבוד אילנה! אין כמוך!"

"אזור מזרח הרמון הוא שטח גדול הנמצא בתחום שבין מכתש רמון לאזור צפון הערבה. שטח זה המכונה גם "ארץ בראשית" הוא אחד האזורים היותר נקיים מצבא וממטיילים בארצנו, למעט צירי הג'יפים העיקריים שחוצים אותו.
הטיול שאנו ממליצים עליו הוא טיול החוצה את התא שטח הזה, על בסיס השביל היחיד שמסומן להולכי רגל באזור, מתחילים מהיציאה המזרחית של מכתש רמון ומסיימים במרכז ספיר שבערבה.
טיול זה ייקח אתכם לטבע מדברי בראשיתי ויעצים בתוכו את חווית המרחב והשקט. בואו לחזור לנופי בראשית לארבעה ימים של ניתוק מלא והנאה צרופה."

מתוך תיאור מסלול הטיול "נודד מזרח הרמון" באתר של בית ספר שדה שדה בוקר

"מה הופך מסע טוב למושלם?", שואלת גליה גוטמן, עיתונאית-טיילת, "תגידו מסלול מרתק; נופים; אתרים; אנשים; זוג נעליים טובות; תרמיל נוח; שק שינה הגון. הכל אמת, אבל אם תשאלו אותי, הכי חשוב זה מי שמטיילים אתו."

"ראוי שסירתך תהיה קלה ותכיל רק את הדברים שאתה זקוק להם באמת – תחושת בית, תענוגות פשוטים, חבר או שניים, מישהו לאהוב ומישהו שיאהב אותך, חתול, כלב, מקטרת או שתיים, בגדים במידה, אוכל די הצורך, ושתיה מעט יותר מכפי הצורך, כי הצמאון הוא עניין מסוכן"

ג'רום ק. ג'רום מתוך "שלושה בסירה אחת", 1889

על ראש הר יהב פגשתי פנים מוכרות וגם כמה חדשות. חיוכים וחיבוקים, סנדוויץ' אבוקדו שדב הביא לי מהבית + ליטר וחצי מים וכמובן תרמוס תה בטעם שקשה לתאר. כעבור 20 דקות מנוחה לארוחת בוקר הקבוצה מתחילה בתזוזה, 18 ק"מ של הליכה כמעט רצופה עד סיום המסלול בספיר קרוב לארבע אחה"צ.
ובין לבין, קילומטרים ארוכים של נופי מדבר משובח, שקטים, ריקים ויפים. כל כך יפים.

רוב הדרך אני הולכת לצדו של זהר בשיחה שמזכירה טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי על רקע נופי מדבר.
בתחילת העלייה לרמת צבירה הוא מציע עזרה, "בואי נתחלף בתיקים". הוא כבר הציע קודם, על הר יהב, אבל אז הדפתי, אני אסתדר לבד. בשעת צהריים, לפני העלייה אני מוכנה לקבל עזרה. נותנים לך, קחי. זו לא חוכמה רק לתת ולתת. אני מתרגלת שיעור חשוב בלקבל עזרה, בלי להרגיש "לא נעים" וכו'.

מסמנת V גדול ליד הסעיף "מסוגלת לצעוד במדבר עם תרמיל גדול וכבד על הגב"
מסמנת V כשמסכימה בשמחה להתחלף בתיקים, כשמסכימה לקבל, כשמסכימה להקל על המשקל שסוחבת על עצמי. זה קל יותר כשמדובר במשקל פיסי, אבל אפשר ליישם אותו עיקרון גם כשמדובר במשקל הדאגות/טרדות/עומס שסוחבים.
מסמנת V על טיול לחוד וביחד. כשאפשר לשלב גם וגם מתקבלת חווייה שלמה ומלאה יותר.

מודה לכל קוראי שקראו את הרשמים והצטרפו אלי לטיול וירטואלי. אשמח לשמוע מכם בתגובות איך אתם אוהבים לטייל, ביחד או לחוד, או גם וגם.

בלינק הבא מוזמנים לקרוא חוויות מן המקטע במזרח הרמון שטיילתי בפברואר 18 במסגרת "פרוייקט השביל":
יומיים על השביל, בין מכתש רמון לערבה

Comments

10 תגובות על “לבד וביחד אל מזרח הרמון”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יפה מאד אילנה. קראתי בהנאה את הטיול. גם התמונות נהדרות. על הכיפאק.
    שוקי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רוב תודות שוקי. מקווה מאוד שגם לכם תהיה ההזדמנות לטייל במרחבים הנהדרים הללו. הצרה היא שהם אינם נגישים לטיול חד יומי שאתה נוהג לעשות, אלא אם עושים הקפצות לעומק השטח.

  2. תמונת פרופיל של Hila Burg
    Hila Burg

    אילנה, מסעותיך בהחלט מרשימים, מענינים ומלאי חוויות.
    מענין תמיד לקרוא על המחשבות שלך תוך כדי המסלולים.
    נראה כי ייצר הטיולים תמיד יקנן בך אולם לפעמים הגוף אומר משהו אחר.
    אולי צריך עכשיו לצאת למסעות אחרים😊

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה הילה, כן, כבר אמרולי שאני טיילנית בנשמה, רק שצריך לדעת לעשות זאת נכון, להרגיל את הגוף בהדרגה לעומס ולהליכות ממושכות. מה שעשיתי אינו מומלץ, כי בבת אחת העמסתי על הגוף גם משקל כבד וגם מסלול תובעני.
      מאמינה שבטיולים הבאים יהיה לי קל יותר ופחות שרירים תפוסים.
      ואני ללא ספק מגלגלת בראש מחשבות על מסעות אחרים, שמשלבים יותר את הרוח והעמקה בתוך תוכי, כשהטבע נמצא ברקע.

  3. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    אילנה, הכתיבה שלך ממכרת וזה לא משנה הודו, יפן או מצפה רמון. את מכניסה אותנו בנועם ובעדינות לעולם החיצוני והפנימי שלך וגורמת לי להתבוננות פנימית.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מלי יקרה, איזו תגובה מפרגנת ומחממת את הלב! המון תודה!

  4. תמונת פרופיל של דובי
    דובי

    קראתי כל מילה,
    בשקיקה רבה!
    תענוג לטייל כך.
    תענוג גם לקרוא ולטעום קצת מהחוויה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה דובי, שמחה מאוד שדרך המילים והתמונות טעמת קצת מן החווייה שהיתה לי שם.

  5. תמונת פרופיל של אביבה
    אביבה

    עשית באמת מסע כומתה…
    השאלה שמסקרנת אותי… למה לא התחלת את המסלול מראש עם הקבוצה??
    הרי כבר הכחת לעצמך שאת מסוגלת לצעוד סולו במדבר..
    לפעמים הפוסטים שלך מפתים אותי לצעוד במדבר ( ההיי עדיין לא לבד, לא מכירה את השטח בכלל)
    אז אני חושבת לעצמי.. אין לי את הכושר לצעידות ברמת קושי בינוני קשה..
    לפחות יש לי על מה לפנטז..
    אסתפק בטיולים בשטח ברמה שמתאימה לי… כי אני מטיילת אבל ללאאאטטט…. ☺️

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הי אביבה, היציאה לדרך לא היתה כדי "להוכיח"… אלא יותר להיכנס לכשר הליכה מדברי. הקבוצה הגיעה לטיול חד יומי וניצלתי את ההזדמנות לפגוש אותם באמצע הדרך ובסוף היום להצטרף לטרמפ עד באר שבע. וגם כדי לחוות ליום אחד את החברותא.
      חשוב שכל מטייל יידע מהן המגבלות שמתאימות לו, אילו מסלולים תואמים את מידת הכושר שלו ויכולת ההתמצאות.
      מקווה שבהמשך תוכלי לצאת למדבר. יש מסלולים קלים שאפשר ללכת בהם לאט ועדיין לספוג את אווירת המדבר ולהינות מאוד.