לחגוג את חג החירות במכתש רמון

מה נשתנתה 2021 מ-2020?
שהשנה להבדיל מהקודמת המגיפה כמעט ונוצחה, מה שאיפשר לחיים לחזור למסלולם. כלומר, חופש התנועה שלי חזר למה שהיה בימים טרום-קורונה.
אם שנה שעברה חגגתי את ליל הסדר בקפסולה מצומצמת, השנה בחרתי לחגוג את חג החירות היכן שבני ישראל נדדו ארבעים שנה. במדבר.
הנגב נבחר כלוקיישן לחגיגות הפסח ואם לדייק, מכתש רמון.
עקבתי בדאגה אחר מזג האוויר שהתהפך ולקראת החג תפס ציביון חורפי, קר וגשום.

"מקסימום נביא בגדים חמים", אני אומרת לחברה שהזמנתי להצטרף אלי.
"אני אביא עצים למדורה", היא מבטיחה, "וגם פרודוקטים למרק"
"נהדר, את תהיי אחראית על האוכל ואני על המסלולים", מסכמות תוכנית פעולה וגם היכן ומתי נפגשות.

בפוסט לפניכם הגיגים שנכתבו במהלך חגיגת הפסח במכתש רמון, חגיגה ששמה דגש על "מהו חופש".
מוזמנים להצטרף ובאותה ההזדמנות לחשוב מהו חופש עבורכם.

חמישי, צהריים, שמיים בהירים, מנוקדים עננים לבנים בכל מיני צורות וגדלים

בחנוכה כשהייתי בעיצומו של מסע הנדודים עצרתי בחניון הרועה להפסקה קצרה. הייתי בדרכי מבורות לוץ הביתה. מזג האוויר היה קודר, גשום, קר מאוד. לא כזה שמזמין לטייל בחוץ. הייתי עייפה ומזג הרוח הפנימי היה בהלימה לצבע השמיים.
חלף מאז זמן מה. בינתיים מסע הנדודים הסתיים והינה הגיע היום שהדרך לוקחת אותי למכתש רמון ומזמינה אותי לעצור לקפה באותו החניון, מול קיבוץ שדה בוקר.
בחנוכה הגזייה התקלקלה ולא יכולתי להרתיח מים לקפה. כעת, ימים אחדים לפני הפסח, הגזייה מתפקדת ואני מכינה את קפה השטח הראשון בטיול החגיגי לכבוד חג החירות.

חמישי, אחה"צ, השמיים בתכלת בהיר עם ענן קטנטן פה ושם

בכיכר הראשונה בכניסה למצפה רמון שלט גדול שאומר "מרחב השראה". זו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה בה אני חולפת על פניו ולרגע אחד, משהו נרגע. אפשר לנשום לרווחה. הגעתי. אני כאן. במרחב השראה. מרחב שנותן הרשאה להוריד הילוך, להאט, לנשום, להיות.

העננים הגדולים נשארו באזור שדה בוקר, האוויר קריר, צלול, נקי. הראות חדה, ברורה, מעצימה את יופיו של המקום.
לא ממהרת לצלול לקרקעית המכתש, לוקחת את הזמן לסיבוב על הטיילת, לנשום לתוכי נוף. מכתש. שמיים.
קשה לעמוד בפיתוי ולא לצלם את המכתש. אפילו שיש לי באוסף מאות תמונות שצולמו משפת המכתש.
מצלמת את הנוף ואת הנעליים החדשות.
הבדל נוסף בין אז לעכשיו. במסע הנדודים היה לי ציוד ישן, נעלי הליכה ישנות, שחוקות, תרמיל מתפרק. בינתיים התחדשתי בתרמיל ונעלי הליכה חדשות. ובעיקר מצברוח חדש. קצת יותר נקי, קל, בהיר.

שישי, מוקדם בבוקר, מעונן חלקית וקר

"החניונים האלה נראים כמו עונש, למה לעזוב מיטה בבית בשביל זה? אין כסף למלון/צימר נשארים בבית"
תגובת אחד הקוראים לכתבה ממאקו על חניוני לילה חינמיים: "אם תסכימו לצאת מאזור הנוחות שלכם, תגלו את נפלאות לינת השטח בחניוני הלילה החינמיים שמסתתרים בלב הטבע. הקומזיץ והכוכבים המנצנצים כבר כלולים בחבילה" ועוד מאותה כתבה על  חניוני הלילה שבלב הטבע: "מצד אחד הם חינמיים לחלוטין – בלי להוציא שקל ובלי לתאם מראש. מצד שני, הם הכי לא מפנקים. אין בהם מקלחות, מאהלים מוסדרים או אפילו גזלן עם גלידה. יש בהם פשוט מקום לישון תחת שמים זרועי כוכבים. בחלקם יש אפילו ברז מים וסהרונים (נישות המיועדות להגן עליכם מפני רוחות עזות). המפנקים שבהם מציעים אפילו שירותים אקולוגיים. היתרון הגדול: באים, מקימים אוהל, מדליקים מדורה (במקומות המותרים), ישנים ומתעוררים הישר אל הטבע. רק תביאו אוהל ונשנושים – ואתם מסודרים."

רלוונטי אולי למעטי מעט שעדיין לא התנסו בלינת שטח. לפי כמויות הרכבים והאוהלים, נראה שעם ישראל מתמצא לא רע ברזי הקמפינג.
בערב הקודם היגעתי לחניון של נחל נקרות והתמקמתי באחת הגומות מרופדת חצץ, עד שהגיעו שתי משפחות והקימו שני אוהלי ענק בגומה הסמוכה. הרעש וההמולה הבריחו אותי לפינה שקטה יותר סמוך לכביש.
נכנסתי לאוהל כשהחשיך ורק הבוקר כשהאיר פתחתי את הוילון ויצאתי החוצה.
בערב נשבה רוח ערה, לאט-לאט נרגעה, וככה גם אני, לאט-לאט נרגע הרעש בתוכי ונכנס שקט גדול. לא התחשק להקליד מחשבות או לשמוע מוסיקה, ובטח שלא לזפזף בוואטסאפ בין ברכות סתמיות לחג הקרב ובא או לגלוש ברשתות. הטלפון במצב טיסה, הפנס ליד הראש מכובה, הגוף מונח על המזרון מכוסה בשק שינה. וככה לאט-לאט זולג אל עולם החלומות.

שישי, קפה של בוקר בגן צבעי הרמון, ציוצי ציפורים ומשב רוח נעימה

"… אני שמתיימר להיות טיילן, להכיר את הארץ, מתבייש שלא הייתי כאן, את לא מבינה איזה מקום יפה , מדהים, אחד המקומות היפים בארץ […] המטרה היא אילת אבל אני אעצור בדרך, כמו כל הטיול הזה שהמטרה שלו לראות מקומות…" מדברי בחור צעיר שעצר לרגע ומשוחח בטלפון.

ההתלהבות בה דיבר על גן צבעי הרמון המיוחד, על יופיו של המקום שיעשעה אותי. צודק. מדובר במקום מיוחד במינו. ספסלי האבן שהוצבו סמוך לתותח הגדול שפעם שימש במחצבה, הם המקום האהוב עלי להפסקת קפה ורישום ביומן. הטקסטואלי והויזואלי.
שקט וקריר, פסטורליה במיטבה.

מחכה לחברה שברגעים אלו מתגלגלת דרומה ובינתיים סופגת מנה גדושה של דממה מדברית מבורכת.
את מסלול ההליכה ליום הראשון שך הטיול המשותף בחרתי מתוך הקלאסיקה של מכתש רמון – טיפוס להר ארדון.
מסלול הליכה מעגלי שעולה לראש ההר מחניון היום, יורד מההר בירידה התלולה ולבסוף הולך למרגלות ההר חזרה לחנייה. מסלול לא ארוך וגם לא קשה במיוחד ויפה מאוד, במיוחד כשהשמיים התכסו עננים קודרים שהוסיפו נופך דרמטי לנוף המרהיב, שנשקף מראש ההר.

שישי, לילה, שמים קודרים, ענני גשם אפורים

לרוב ביום השני לטיול האנרגיה איתה היגעתי מהבית מתפוגגת. הגוף שישן לילה שלם על אדמת המדבר וצעד שעות רצופות על האדמה, מתחיל להרגיש יותר ויותר נוח להיות חשוף תחת כיפת השמיים.
עבורי זה הלילה השני שמקימה את האוהל ללינת שטח.
אתמול בלילה הרוח שככה אחרי זמן מה, 3/4 ירח זרח ולמרבה ההפתעה לא היה קר עד כדי כך. הערב מזג האוויר הולך ומתקדר. אווירה חורפית. רוחות חזקות וקרות, גשם. התחזית פספסה בגדול. הגשם אמור היה להתפזר בין צפון הארץ למרכזה. אף אחד לא הזכיר גשם במכתש רמון. אילו אמרו שיירד גשם באיזור המכתש, ייתכן שהיינו מחפשות פיתרון אחר, ונמנעות מלישון באוהל כשבחוץ סוער.

היגענו לחניון הגבס הפנימי בחמש ונשארנו בערך עד שבע לשבת במכונית, מתלבטות אם להישאר כאן או לא. בסוף הימרנו שהרוח תירגע, הגשם ייפסק והכל יהיה טוב. עזרנו זו לזו לבנות את האוהל ברוח שהעיפה כל דבר והקשתה על המלאכה.
אני ברגע של איבוד הסבלנות: "בנאדם צריך להכיר את האוהל שלו", כלומר לדעת היכן הפתח, איך מחברים את כיסוי הגשם וכו'. איך יכול להיות שלא לא כולם כמוני. ולמה לעזאזל האוהלים של הביוקר לא אינטואיטיבים להרכבה.
אחרי שהאוהלים עמדו הבערנו את משטח העצים שמצאנו במקום, מדורה קטנה שהאירה, חיממה מעט ובעיקר הסריחה.

אני: "אין כמו לשבת ליד מדורה, לפצח בוטנים ולזרוק את הקליפות לאש."
היא מסכימה עם דבריי, מתכבדת בחופן בוטנים וככה ישבנו לזמן מה, אוכלות בוטנים ומשליכות את הקליפות לאש. אחת מהנאות החיים, לטעמי כמובן, ומי שרוצה מוזמן לנסות…
פה ושם הגשם פסק, העננים זזים, ירח כמעט מלא מציץ ומאיר.

לילה חורפי על קרקעית המכתש, סוף מרס, שנה אחרי שנת הקורונה. מי היה מאמין שככה יתגלגלו העיניינים, שלכאן החיים יקחו אותנו..
"לא, אין סיבה לדאגה. אנחנו לא ישנות בערוץ של נחל, ככה שגם אם יירד גשם כל הלילה, הוא לא יסחוף אותנו", אני מרגיעה אותה. וגם אותי.
"אל תדאגי, אם אוהל אחד ירטב, נישן יחד בשני", היא מרגיעה אותי, "כמו בסיני". ושתינו נזכרות באוהל שלי שהוצף בגשם ואיך נדחקתי לאוהל היבש שלה וכמה צחקנו אז.

שתהיה בריאה סיני, כמה פעמים הזכרנו אותה היום, חלילה לא משוות בינה לבין הנגב. כמה מאכזב ומעציב שהחל ממרס 20 ועד מרס 21 מעבר הגבול בטאבה סגור. במקום לחלום על מדבריות רחוקים אנחנו נפגשות בנגב, בלבו של מכתש רמון, הגדול במכתשי הנגב, וגם כאן נהנות מהנוף הפראי, העוצמתי. מרחבים שמכניסים רוגע ושלווה ללב.

שוב חזר הגשם והבריח כל אחת לאוהל שלה. המדורה כבתה, כעבור זמן מה הגשם פסק, כנ"ל הרוח. נהייה שקט בחוץ. וקצת קר.
לילה שני באוהל במדבר. וואללה, התגעגעתי.
כמה טוב לחזור הנה. והפעם עם חברה טובה. רציתי לספר לה על המסלול למחר אבל היא נרדמה. מניחה את הטלפון בצד, עוצמת עיניים ונרדמת לקול הרוח שמטלטלת את דפנות האוהל.

תמונות מהמסלול בהר ארדון

שבת, בוקר, שמיים כחולים בהירים ורחוצים

בלילה הגשם ירד וירד בטיפטוף עדין, הרוח נשבה ונשבה עד שנרגעה ובבוקר קיבל את פנינו מדבר בהיר, רחוץ, ונקי לכבוד החג.

"מה זה חופש?"
אני נזכרת בשאלה ששאלה אותי כשהיגענו אתמול לראש הירידה התלולה מבמת הר ארדון. היא שכבה לנוח על האדמה, הראש מונח על התיק ויורה לעברי כזו שאלה, "מה זה חופש". כתבו על זה אינספור ספרים, מדברים על זה בלי סוף, איך בחג הפסח עם ישראל יצא מעבדות לחירות, איך בפסח הזה כולנו בני חורין. נהוג גם לעשות השלכות מהעבדות לפרעה המצרי לעבדות שכל אחד חווה ביומיום, כי גם עבדות וגם חירות הן חוויות אנושיות אוניברסליות.

אז מה זה חופש? התקילה אותי. מאיפה אני מביאה עכשיו הגדרה, כשכבר מדגדג לי ברגליים להתחיל לרדת במורד ההר. אין מצב, שאחת כמוני, שחופש הוא מרכיב דומיננטי בחייה, תחמוק מלתת הגדרה.
גם הבוקר, בדרך לשן רמון, אנחנו ממשיכות להתפלסף "מה זה חופש?", כל פעם ניגשות לשאלה מכיוון אחר.

המסלול שבחרתי ליום השני לטיול, גם הוא מהקלאסיקה המוכרת של מכתש רמון – מסלול מעגלי שמתחיל בשביל הירוק שיוצא מחניון הגבס ופוגש את שביל ישראל. עלייה תלולה וקצרה לשן רמון, תצפית מרהיבה לקרקעית המכתש והנוף מדרום לו ואז ירידה מהשן, הליכה לאורך הדופן הדרומי של המכתש. כלומר אנחנו נמצאות מחוצה למכתש, חולפות על פני קיר האמוניטים המפורסם, מחליטות לדלג על הטיפוס התלול בהמשכו של שביל ישראל, עושות עיקוף קטן עד שמתחברות לשביל האדום המכונה "גיא זוחלים". מטפסות להר גוונים, תצפית נהדרת מתוך המכתש, יורדות מההר וחוברות לדרך הירוקה שלוקחת אותנו חזרה לחניון הגבס.
מסלול שחלקו מוכר לי (שן רמון) וחלקו חדש (גיא זוחלים והר גוונים).

על ראש שן רמון

שבת, אחה"צ, הבדל של שמיים וארץ בין מזג האוויר של אתמול לנוכחי

בשעה זו אתמול הסתתרנו במכונית והתלבטנו אם להקים את האוהלים או לא, לבסוף בהפוגה בגשם, לקראת חשיכה, העמדנו את שני האוהלים.
המעבר בין חורף לקייץ הוא כ"כ דרמטי ומהיר וטוב שכך. בתחזית דובר על ירידה נוספת בטמפרטורות, אבל היום זרחה השמש ורוב שעות היום הסתובבתי בחולצה קצרה.
כשהיגענו בסיום המסלול לחניון החלטנו לא להזיז את המכוניות ממקומן ולהישאר לישון באותה הגומה גם הלילה. לפנינו כמה שעות אור עד רדת החשיכה, זמן שנוצל למקלחת בקבוקים, ארוחת צהריים קלה ומשביעה (טחינה וירקות) והכנת מרק ירקות.

"מוכרחות מרק לארוחת ערב, בכל זאת, ליל סדר"
אני לא מתווכחת, עוזרת פה ושם, מסתובבת בחניון, עוקבת בסקרנות מי עוד מגיע לחניון לחגוג את ליל הסדר תחת כיפת השמיים במדבר הקפוא. עומדת בפיתוי ומשאירה את המכשיר על מצב טיסה, לא לוקחת חלק בחלופת הברכות הסתמיות לכבוד החג.

קיר האמוניטים

שבת, ליל הסדר, ירח מלא מאיר את שמי המדבר

בגלל עיתוי הטיול מתבקש דיווח גם על הנעשה בליל הסדר, או לפחות אזכור קצר מה היה שם.
היינו החברה ואני, ואורח שהגיע לבד לחניון והוזמן להצטרף לחגיגה, היה בקבוק יין לבן מבעבע, היה משטח עצים מכוסה מגבת לבנה ששימש כשולחן החג, היה סיר מרק ירקות חם, היו מצות שהביא האורח, היה ירח מלא שהאיר את השמיים בהירים.
ובעיקר היו שלושה לבבות פתוחים של שלושה אנשים, איש-איש וסיבותיו למה הוא במדבר ולא סביב שולחן הסדר המשפחתי. שלושה אנשים שהקשיבו ללב שבחר אחרת, שבחר במה שעושה לו טוב ולא הסכים לרצות או להיות כמו כולם.

התמונות מהמסלול לשן רמון

כשירדה החשיכה הדלקנו מדורה, תה חם נמזג לכוסות ולקינוח אני מכבדת את חבריי בבוטנים.
שלושה אנשים יושבים סביב המדורה בלילה קר על קרקעית המכתש, שותים תה, מפצחים בוטנים ומשליכים את הקליפות לאש. שלושה אנשים שמשוחחים בפתיחות, בגילוי לב נדיר. כל מה שנאמר באותו ליל סדר במדבר, נשאר במדבר, רק אציין לפרוטוקול שזה היה ליל סדר שייזכר שנים קדימה.

שולחן הסדר בחניון הלילה, על קרקעית המכתש

ראשון, צהריים, בהיר, חם ויבש, אין אף לא ענן אחד שיסתיר את גלגל החמה

"תשמעי אילנה, את משתלבת כ"כ יפה במדבר", היא אומרת לי וזה הדבר הכי יפה שאפשר להגיד למי שמילדות מרגישה "לא משתלבת" והינה מגיע היום, הרגע בו גוף פוגש נוף, לב פוגש מדבר ובבת אחת נוצר חיבור.
זה קרה לפני שנים רבות וימשיך ללוות אותי לעוד שנים רבות קדימה.

המסלול שנבחר ליום השלישי והאחרון לטיול המשותף שלנו היה הארוך והמתיש משלושתם. היום גם היה היום החם ביותר, השמש היתה חשופה והכתה בעוז. ככה זה כשהשמיים כחולים, נקיים מעננים. השמיים הכחולים הצטלמו נהדר כרקע לדופן הדרומית המרשימה והדרמטית של המכתש וגם להר פיטם, ההיילייט של מסלול ההליכה היום.

היצגתי לחברה שתי אפשרויות:
אפשרות א': להשאיר את המכוניות חונות בחניון הלילה של נחל נקרות ולהתחיל ללכת בתוך הנחל עד המפגש עם שביל ישראל, מול שן רמון להיפרד משביל ישראל ולצעוד מערבה על השביל הסגול, הלא הוא שביל סובב רמון.
להיכנס לעומק המדבר עד סמוך מאוד לעלייה לזקיף רמון ואז למצוא דרך לעלות על הר פיטם ואח"כ להישפך באחד הערוצים לנחל נקרות רחב הידיים ולחזור איתו למכוניות. מסלול מדברי פראי, וכמעט בטוח שיהיה ריק מאנשים.
אפשרות ב': לעשות הקפצת מכוניות כשאחת תחכה על נקודה בכביש 171 והשנייה ליד הר גמל. נלך על אחד המקטעים של סובב רמון לאורך המצוק הצפוני של המכתש. הליכה יחסית קלה, אם כי סביר שנפגוש שם במטיילים.
הר פיטם נבחר ברוב קולות ובהן צדק. מסלול יפה, קשוח, חלקו מסומן, חלקו הרפתקני.

החברה שלי בהודייה, מול הר פיטם

ראשון, בין שקיעת השמש במערב לזריחת הירח במזרח  

זו הפעם השנייה בטיול שמקימה את האוהל הירוק בחניון של נחל נקרות, והפעם בחלקו הפנימי. ולבד.
אחה"צ, כשסיימנו את ההליכה, נפרדנו בחיבוק גדול והיא נסעה הביתה.
טיילנו יחד משישי בבוקר עד ראשון אחה"צ, כשאני בחרתי להאריך את טיול החג בשני לילות סולו ויום נוסף שיוקדש לנסיעה לאורך כביש הגבול, כביש 10 ואח"כ כבישים 40, 6, 7, 4, 20, 2 ו-553 עד הבית.
העייפות מורגשת מאוד. הגוף ספג כמות גדולה של שמש שהתישה ועייפה.
נכנסת לאוהל אחרי שקיעת השמש וזריחת הירח, שניהם קורים באותו הזמן ומעוררים בי תחושה גדולה של פליאה.

היגענו מטרים ספורים מפסגת הר פיטם וירדנו

שני, מוקדם בבוקר, הירח שוקע

רק לעיתים רחוקות נמצא המקום המושלם ללינת לילה בדד, מקום שהוא גם יפה וגם שקט. כמעט תמיד יגיעו מטיילים נוספים ויציבו את האוהל שלהם דווקא סמוך לשלי וירעישו בלי לתת את הדעת שהם לא לבד.
ככה קרה אתמול בערב כשהגיעו לחניון שתי משפחות והביאו איתן אנרגיה קופצנית, רעשנית, לא רגועה וממש לא נינוחה. שיא החוצפה היה להתניע את הג'יפ בשש בבוקר כדי שאחד הילדים יוכל לשבת ולצפות בסרט בטאבלט. ולעזאזל אם יש מטיילים נוספים שישנים באוהלים, למי איכפת.

ככה זה בימי פוסט-קורונה, כשהמוני בית ישראל יוצאים אל חיק הטבע. הקונספט של שקט מדברי לא מדבר אל כולם, במיוחד לא לילדים שמתקשים להיפרד מהמסכים ויתכן שגם לא להורים שכבר התרגלו לרעש הזה, שפשוט הפסיקו לשמוע אותו. אלו אנשים שלא השתחררו מכבלי השיעבוד לנוחות, להרגלים שמנהלים אותם בחיי היומיום הרועשים שהתרגלו לחיות.
טירטור המנוע זירז אותי לקפל את האוהל במהירות, להעמיס במכונית ולנסוע מרחק קצר למקום קצת יותר שקט שם עצרתי לקפה ראשון של בוקר.

שקיעה בחניון לילה נחל נקרות

שני, לקראת צהריים, שמיים בהירים מתוחים מעל המדבר, מצד אל צד

עזבתי את המכתש ואת העיירה המדברית ונסעתי עד שהיגעתי אל מרפסת התצפית בהר שגיא, אחת מנקודות התצפית היפות בנגב. שכתכננתי את טיול הפסח לא חשבתי כלל על כביש הגבול. האורח שהצטרף אלינו לחגיגת ליל הסדר סיפר שלמחרת הוא נוסע על הכביש הגבול ונתן לי רעיון מצויין ל-Road Trip משלי.

בדרך להר חריף השתעשעתי במחשבה לקפוץ לבורות לוץ, למלא מים בבקבוקים ולישון הלילה בשידרית. אומרים שיש שם מחנה צבאי נטוש, כשחלפתי על פני הפנייה הסתקרנתי ונכנסתי. לא ראית שרידי מבנים, רק כמה כבישים נטושים, משטח בטון וכמובן שפע שטח חשוף. ייתכן שבעתיד יקימו שם חניון לילה בתשלום. אבל גם אם המקום נראה נטוש באור יום, יתכן שבלילה שוב תיצמד אלי משפחה רעשנית וחסרת התחשבות. וכך נפל הרעיון לישון לילה נוסף במדבר וממשיכה בתוכנית ההמקורית לנסוע עד הר שגיא, הנקודה הדרומית ביותר ומכאן להתגלגל לאט-לאט צפונה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת בתצפית היפה הזו. במקרה התאריך היום הוא 29.3.2021, עשרים שנה בדיוק מהיום בו פקח הר הנגב הדרומי, אמיתי מירקין, נספה בתאונת עבודה. 29.3.2001. הוא מי שיזם את הקמת מרפסת התצפית הזו כך שמן הראוי לחרוט כמה מילים על הסלע ליד.
בחנוכה האחרון, כשנדדתי בדרכים, ביקרתי כאן בדרכי להר כרכום. ביום בהיר אפשר לראות את מצוקי לוץ באופק, הר חריף, הר בתור, הר עודד, הר עריף, הר שמעי, הר לבני, הר חספס, הר חיסון , בקעת חיסון. מקומות שרובם הגדול מוכר לי מטיולי עבר.

תצפית מהר שגיא, כביש הגבול

כשהמטיילים שהיו פה קודם סיימו להצטלם והלכו לדרכם שב השקט למרפסת. מפעם לפעם מכונית חולפת בכביש למטה, זבובים מזמזמים, משב רוח קריר, שמיים כחולים, נקיים מעננים. ובעיקר – הרבה אור.
חושבת לעצמי כמה טוב שיש לי את החופש לבחור לצאת אל העולם, להגיע למקומות מרוחקים, יפים, פראיים, לרדת מהדרך הראשית לדרכים צדדיות, לא מסומנות, לאפשר לצד ההרפתקני שבי לקחת פיקוד ולהוביל.

תצפית מראש הר חורשה, כביש הגבול

שני, צהריים, להרוות את הצימאון למים במדבר

עוצרת לארוחה קלה ליד ספסל בצד הכביש. "פה נפל סמ"ר מאיה ירון". הארץ מנוקדת נקודות ציון לזכר הנופלים במלחמות, בפיגועי טרור, בתאונות. כ"כ הרבה נקודות של שכול וצער לצד החיים. המשפחה נטעה שני עצים והציבה שלט שמבקש מעובר האורח אנא השקו את העצים. בפעמים קודמות עצרתי ונתתי מים לעצים, כעת עצרה מכונית, ירדה אישה עם בקבוק מים והשקתה את העץ.
המעשה הקטן שעשתה, מעשה של חסד, מעשה שלה עצמה "לא יוצא ממנו שום דבר", זה מעשה שגורם לי לתחושה של הקלה ותיקוווה.

שני, אחה"צ, קפה שחור לריענון המצבר הפנימי

כמה דקות לפני השעה חמש יצאתי מכביש הגבול במחסום הצבאי בניצנה. החיילים ביקשו עד השעה חמש לפנות את הציר מתנועת מכוניות. הגיוני. מבט חטוף בשעון שסופר מרחקים מראה לי שמהבוקר נסעתי מרחק של 160 ק"מ ולפני עוד כ-200 ק"מ עד שאגיע לפתח הבית.

הגיע אל סופו הטיול החגיגי לכבוד חג החירות, טיול שהכיל כל מה שדרוש כדי להפוך לחווייה מיוחדת, מרוממת נפש ומחזקת את תחושת החופש הפנימי, שהוא בעיני החשוב מכל.

"תן את השמיים והשמש החמה
תן לראות אותם מן הנשמה
תן לנפש שתבער
תן להיות חופשי ומאושר

שיר לנו שיר ושלח לנו אור
תן יום בהיר וערב טהור
צחק בנפשי, לבן ומואר
בואה חופשי ולך מאושר

יש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות
יש דברים יפים גם בלילות
וכל מה שעוד נותר
רק להיות חופשי ומאושר

עוד תפילה אחת אנחנו נבקש ממך
עוד תפילה נריע לשמך
זכור אותנו גם מחר
תן להיות חופשי ומאושר"
מילים: דודו ברק

Comments

4 תגובות על “לחגוג את חג החירות במכתש רמון”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אילנה יקרה,
    אילנה שמשתלבת במדבר באופן כל כך טבעי ויפה. ללא ספק המדבר הוא ביתך!!
    החיבור החזק שלך לחופש ולנופים החשופים והעוצמתיים בא גם לידי ביטוי בכתיבתך הקולחת המצליחה בכשרון רב להעביר את תחושת החופש ואת עוצמת הטבע ויופיו .
    שילוב השיר, התמונות והמילים מקסים ומאפשר לחוות את המרחבים החיצוניים והפנימיים המסמלים את החופש!!!
    אמן שתמיד נרגיש חופשיות/חופשיים, מאושרות/מאושרים ונשכיל להשתמש בבחירה שנמצאת שם תמיד.
    באהבה והערכה גדולה,
    מרוה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מרוה יקרה, כמה שאני שמחה לקרוא את מה שכתבת. מילים שמחממות את הלב ומצטרפת למשאלה ולתפילה שלך, הלוואי ונדע לשמור על החופש שלנו להיות מאושרים בכל יום ויום. זו הבחירה שלנו.
      ותודה על השאלה שהעלית שם, על הארדון, שאלה שליוותה אותנו כמו בת לווייה נוספת לאורך כל הטיול.
      מחכה לטיול הבא שלנו יחד!!!

  2. תמונת פרופיל של צור
    צור

    אילנה כל כך אהבתי לקרוא את הבלוג, אוהב את הסיפורי מסע שלך והתמונות. את גורמת לקוראים להיות בתוך הטיול במדבר שכולנו אוהבים. כל הכבוד. צור

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה, שמחה לשמוע שסיפור הטיול שלי לקח גם אותך אל המדבר.