צידה לדרך: להסכים לקבל לא

מי מכם שלא נאמר לו "לא" אף לא פעם אחת בחייו, שיקום.
אין דבר כזה. לכולנו אמרו, אומרים ועוד יגידו "לא".
זו עובדת חיים.

מי מכם קיבל את ה-"לא" שנאמר לו בקלילות, בלי לעשות מזה עיניין גדול?

לרובנו קשה עם ה"לא". עונים לנו בשלילה ואנחנו נכנסים לסרטים. זה בגלל שאני לא טובה, לא שווה, לא ראוייה, לא אהובה וכו' וכו'.
הרבה פעמים ניקח את ה"לא" ונשליך אותו על האופי שלנו, על תכונות או איכויות שקיימות בנו.

הנושאים שאני בוחרת כ"צידה לדרך" לקוחים מהחיים שלי ושל כולנו. גם אני שומעת "לא" על ימין ועל שמאל. בזמן האחרון זה נעשה צפוף ומעיק מאוד.
נכון, זה לא נעים לשמוע "לא" אחר "לא", בתחומים שונים.

כשנשמע ה"לא" לרוב מגיע העלבון שהולך יד בחד עם החברה הצמודה שלו, הפגיעות.
אמרו לי "לא", כלומר לא רוצים להיענות לבקשה שלי, כלומר אני לא שווה.

בפוסט הזה שאני מגישה לכם ולי כ"צידה לדרך", אנסה לגעת ב-"לא" הזה, לפרק אותו, לבחון אותו מנקודות מבט שונות, לשחק בו. לראות מה עוד יש בשתי האותיות "ל-א".
שנצא לדרך?
התמונות שילוו את הפוסט הזה צולמו בשדות החיטה המוריקים בדרך נוף השקמה בימים אלו, כשהכל ירוק. לא בהכרח קשור לחוויית הדחייה, אבל ירוק של שדות פרוסים עד קו האופק מחזקים את תחושת הרוגע.

מכירים את מודל אפר"ת? אלו ראשי תיבות של: אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.
למשל: בתקופה שחיפשתי עבודה שלחתי ערימות של קורות חיים למקומות שונים. לפעמים קיבלתי מכתב מנומס שלשונו, תודה, אבל לא תודה, לפעמים זומנתי לראיון, לפעמים התעלמו ולא טרחו לעדכן. בכל פעם שקיבלתי "לא" הרגשתי כיווץ, צימצום, עלבון, שהתחלפו בכעס, תיסכול. לפעמים גם בכי. למה אומרים לי לא. למה לא רוצים אותי.
מתחיל סחרור רע במעגל סגור ששואב אותי למטה. שמרסק את הביטחון העצמי, מערער את האמונה שאני טובה, ראוייה ושווה.
שימו לב שזו הפרשנות שלי. אין לי שליטה על האירוע שקרה. עשיתי ניסיון, היגשתי מועמדות לתפקיד שאולי לא מתאים לי, קיבלתי סירוב שאולי בא לטובתי, רק שאני לא רואה את זה ככה.
כשאני מפרשת את הסירוב כסימן שאני גרועה ולא שווה יעלה רגש ממשפחת הרגשות הפחות נעימים, החל מזעם, תיסכול ועד עלבון ופגיעה ואז התגובה שלי תהיה בהתאם.
כאשר אשנה את הפרשנות שלי, כאשר אלמד לקבל סירוב, כאשר לא אבהל מכל "לא" שנאמר לי, כאשר אסכים לראות ב-"לא" הזדמנות לדיוק – הרגשות שיעלו יהיו אחרים והם גם יובילו לפעולות אחרות.

הלוואי ומישהו אחר היה כותב את הפוסט הזה, מדבר בגלוי על אותו "לא" קטן שלפעמים מחולל הרס פנימי כ"כ גדול. הייתי קוראת בעיניין ומנסה ליישם כדי לצאת מהמעגל הסגור של "לא": אני לא שווה (פרשנות), עצבות, תסכול, דיכאון, כעס עצמי, אכזבה (רגשות), ויתור, השתבללות פנימה, ציניות (תגובות).
כמו שנמאס לי לשמוע "לא", ככה נמאס לי להישאב לפרשנות המקטינה והמאשימה.
לפעמים" לא" הוא פשוט" לא". אולי כי לא מתאים, אולי כי לא רוצים, אולי כי… יכולות להיות מיליון סיבות ולא כולן קשורות בהכרח אלי. למי שאני.

אני רוצה להאמין שאילו ידעתי לקבל "לא" בקלות, שאילו הסכמתי לקבל את ה"לא" ולהפסיק להתנגד, היה לי קל יותר.
מצד אחד להכיר בזה שניסיתי. מי שלא מנסה לא טועה, כמאמר הפתגם. החיים הם התפתחות בלתי פוסקת, ובדרך אנחנו כל הזמן בניסוי ותהייה, ניסוי וטעייה. ניסיתי, אמרו לי "לא", סימן שזה לא הכיוון. לעשות חישוב מסלול מחדש סטייל ווייז, לנסות שוב ולראות מה תהיה התוצאה. שוב לא? סימן שאני עדיין לא בכיוון המדוייק לי. בכוונה לא כתבתי "הכיוון הנכון", כי אין נכון או לא נכון, יש את מה שמתאים ומדוייק עבורי באותו הרגע.

ימימה אומרת, "נפלת, קומי"
אמרו לך "לא", נסי שוב. בסוף, אחרי כמה וכמה וכמה ניסיונות, זה יצליח. יגיע ה"כן". אולי כן חלקי, אולי כן מלא.
לא מאמינים לי? תיזכרו בפעם האחרונה שקיבלתם סירוב. באיזה הקשר זה היה? חיפוש עבודה? דייטים? מכירה של משהו גדול כמו דירה או מכונית? פרסום של סדנה? בקשה להלוואה?
ל"לא" יש, גוון מאוד דומיננטי שצובע את הכל בשחור משחור.
ברגעים הללו של דחייה חשוב לזכור שלא דוחים אותי, אלא מסרבים לאותו דבר שביקשתי, זה הכל.

והדחייה? זה נושא לפוסט שלם. נכתבו אינספור ספרי פסיכולוגיה שנוגעים בנושא הרגיש והמשמעותי הזה – דחייה.
יש לה שתי פנים, פן אחד הוא הדחייה שבאה מבחוץ, מצד הסביבה והפן השני הוא דחייה עצמית, כלומר זה שיושב עמוק בתוכנו, אצל כל אחד במינון שונה. כשמגיע סיגנל כלשהו מהסביבה הוא משמש כטריגר שמצית ומדליק את הדחייה הפנימית. סירוב לבקשה או משאלה שלי ע"י אנשים חיצוניים לי לפעמים יעצים ויגדיל את הדחייה שאני דוחה את עצמי. כשאני לא מקבלת את עצמי עד הסוף, כשאני לא שלמה במי שאני, כשאני לא מאמינה עד הסוף שאני טובה כפי שאני, שאיני צריכה להוכיח דבר לאיש.

כשהמקום האישי פתור ובריא בתוכנו, לא נגיב בחריפות גדולה למשמע כל "לא" שמגיע לפתחנו. אז הבחור שפגשתי ומאוד מצא חן בעיני אמר לי "לא", בין אם במילים מפורשות או בהתנהגות אופיינית לעולם הדייטיניג של שנות האלפיים הנאורות (=היעלמות), סימן שהקשר איתו לא מתאים. זה לא אומר שאני דפוקה, או שיש בי משהו פגום, או שחלילה אינני רואוייה לאהבה.

אני מאמינה שלכולנו יש שיעור חשוב מאוד ללמוד בכל מה שקשור לדחייה. לכן כל "לא" ששמענו ועוד נשמע הוא בעצם לטובתנו. כי הוא מעמת אותנו עם המקום הכואב והפגוע. שם יש לנו דרך ללכת. כשנאהב את עצמנו באמת, כשלא נהיה זקוקים לאישור מהסביבה החיצונית, כל "לא" שנקבל לא יפעיל אותנו, לא יטלטל אותנו. ואז? איזו סיבה תהיה ליקום להמשיך לשלוח לנו סימנים שליליים? אולי אז יפסיקו להגיע הלאוים ואת מקומם יתפסו יותר ויותר "כן".
אין לי דרך להוכיח את התיאוריה הקטנה הזו ואני גם לא מתיימרת להגיד שהיא נכונה ב-100%, אבל היי, מותר לי להאמין. ולכם מותר להיות סקפטים ולא לקבל.
העיקר שלא תיפלו על הקרשים כשאומרים לכם "לא".

כצידה לדרך אני מציעה כמה שאלות להתבוננות:

  • מתי בפעם האחרונה אמרו לכם לא? 
  • באיזה הקשר זה היה?
  • איך היגבתם כששמעתם את התגובה השלילילת? נסו להיזכר ברגשות שעלו? האם זה זה הכאב? האכזבה? הכעס? התסכול? 
  • איך הרגשתם בגוף? האם חשתם כיווץ? מחנק? אולי הקלה?
  • איזה סיפור סיפרתם לעצמכם בעקבות אותו "לא"?
  • האם ה-"לא" שקיבלתם הניע אתכם לפעולה אחרת? האם המשכתם לנסות או שאולי בעקבות הלא החלטתם לוותר?
  • איך היו התגובות של חברים קרובים ששיתפתם אותם ב-"לא" שקיבלתם?
  • נסו להיזכר ב-"לא" אחד ששמעתם לפני זמן רב, אולי לפני שנה – אילו דברים כן קרו בזכותו א בגללו?
  • על איזה "לא" שקיבלתם אתם מודים בפה מלא?
  • איזה "לא" שקיבלתם אתם לא שוכחים וממשיכים לנטור עד עצם היום הזה?
  • איזה "לא" שכשמעתם אותו לראשונה הייתם בטוחים שהוא מבשר את סוף העולם, ועכשיו אתם מגחכים בביטול?
  • איך אתם מרגישים כשאתם הם אלו שאומרים לאחרים "לא"?

ולסיום – קחו את צרור השאלות הנ"ל והחליפו את ה-"לא" ב-"כן" ונסו להתבונן בסיטואציות הפוכות, כש"כן" החיובי מגיע לפתחכם.


Posted

in

by