צידה לדרך: מערכות יחסים בעידן הדיגיטלי

אני משוכנעת שיש עוד רבים כמוני, שלא נולדו עם הטלפון ביד, ועדיין, גם אני כמו כולם נשאבתי אל תוך העולם הדיגיטלי על שלל אתגריו. אחד האתגרים המשמעותיים שתקופה זו מציבה בפנינו קשור למערכות יחסים עם אנשים שלאט-לאט זלגו מהחיים עצמם אל המסכים.

בלי קשר לקורונה שהפכה את מושג ה"בידוד" לנפוץ כל כך והרחיקה אותנו ממעגל החברים, עוד לפני כן החלה מגמה של מתן משקל גדול יותר ויותר להתכתבויות בצ'אטים. בימינו היא כ"כ נפוצה שאי אפשר להתעלם ממנה.

הטלפונים החכמים משמשים את רובנו להרבה דברים אחרים, חוץ משיחות. אנחנו מצלמים, מעבירים תמונות בקבוצות ובהודעות אישיות, קוראים חדשות, מיילים, שומעים מוזיקה ופודקסטים, נכנסים לרשתות החברתיות, גולשים ברשת, מחפשים מידע, שולחים ומקבלים אינספור הודעות טקסטואליות ו…. כמעט שלא מדברים, אלא אם זה ממש נחוץ.

הוואטסאפ, דור המשך המתוחכם והמשוכלל של אפליקציית הצ'אטים הראשונה ICQ, מותקן כיום על מיליארדי מכשירים ברחבי העולם. נכון, בסופו של דבר זו רק אפליקציה וככזו היא אדישה לשימוש שנעשה בה, זה תלוי רק בנו איזה מקום ניתן לה בחיינו. אבל בפועל מה שקורה זה שאנשים רבים העבירו את מערכות היחסים שלהם לשם. לאפליקציה, למסכים.

ועל זה אני רוצה להפנות את הזרקור בפוסט זה בסדרת "צידה לדרך".
לא מתוך מקום ביקורתי או שיפוטי ששולל את התופעה וקובע באופן נחרץ איך ומה ראוי לעשות או להתנהג, אלא רק להניח כאן את הנושא הטעון הזה. שתשימו לב איך אתם מתנהלים בעולם המסכים.

בואו נתחיל עם כמה דוגמאות:
אני רוצה לתאם ביקור אצל אבי שחי במוסד סיעודי. לפני כן אני צריכה לברר מה קורה, מתי אפשר להגיע, מה נדרש ממני (בדיקת אנטיגן וכו'). אני שולחת הודעה בקבוצה המשפחתית לשאול. אח"כ שולחת הודעה לוואטסאפ של המוסד להודיע שאני מגיעה לביקור.
אני רוצה לקחת את המכונית שלי לבדיקה במוסך. אני שולחת הודעת וואטסאפ למוסכניק עם תיאור הבעייה ושואלת מתי אפשר להגיע.
אני מודיעה למנהל הישיר שלי בעבודה שאני לא מרגישה טוב ושלא אגיע היום לעבודה.
אני עונה להודעה בקבוצת טיולים שאני מצטרפת לטיול הקרוב, מעדכנת שמעוניינת להצטרף לטרמפ.
צילמתי תמונות יפות של ים ושולחת לחברה שמאוד אוהבת ים וגרה רחוק ממנו.
אני קובעת עם חבר להיפגש לארוחת ערב שבת. בכמה שורות עינייניות מסכמים אצל מי נפגשים ובאיזו שעה.
אני מקליטה הודעה קולית של עשר דקות בה אני מספרת לחברה שנמצאת מעבר לים מה קורה איתי, מתעניינת בשלומה. שולחת את קובץ האודיו דרך הוואטסאפ.
אני מנהלת שיחת עומק עם חברה שלא נפגשנו המון זמן, שיחה שהתחילה ב"מה שלומך?" וגולשת לדברים מאוד אישיים, סיפורים קטנים מהחיים שלי ושלה, התכתבות שנמשכת קרוב לשעה.
אני מכירה מישהו ומתחילה תכתובת. בהתחלה זה מרגיש קצת מוזר אבל לאט-לאט ההתכתבות תופסת תאוצה, נוגעת גם בנושאים מאוד אישיים ומייצרת תחושה של קירבה אפילו שלא דיברנו או נפגשנו. כעבור זמן מה אנחנו גם רבים בוואטסאפ וככה הקשר מסתיים. בוואטסאפ.

אפשר לתת עוד דוגמאות רבות, כל אחד מחייו שלו.
הבקשה שלי היא שתשימו לב מתי תוכן ההודעה הוא עינייני, קצר, תכליתי – כלומר תכ'לס – לעומת הודעות אישיות, ארוכות, מפורטות, כמו סיפור קטן שאולי ראוי לספר אותו בשיחה בטלפון או בפגישה פנים אל פנים.
כולנו יודעים להצביע על ההבדל בין מה שהוא פרקטי ויומיומי למה שהוא אישי – ועדיין כולנו, למעט יוצאי דופן, נקלענו למצב האבסורדי בו אנחנו מנהלים מערכות יחסים עם אנשים קרובים דרך מסכים.

ב-2007 הקרינו בטלוויזיה את הסדרה "מסכים" – זוכרים? מקבץ עלילות על מערכות יחסים המתנהלות בווידאו צ'ט באינטרנט. בזמנו, כשצפיתי בסדרה, היה נדמה לי שזה "לא אמיתי". שזה לא יכול להיות. ואם זה כבר קורה, אז לאנשים אחרים. בטח שלא לי.
מאז חלף למעלה מעשור ולצערי זה קורה לכולם. בודדים מצליחים לשמור על חייהם נקיים ממסכים.

"מסכים היא סדרת דרמה בת שתי עונות העוסקת במערכות יחסים שונות המתקיימות בווידאו צ'ט. הסדרה מביאה שפה טלוויזיונית חדשה המורכבת מטכנולוגיה של עולם הווידאו צ'טים, מצלמת המחשב. כל קו עלילה בסדרה מצולם משלוש זוויות הנותנות לצופה תחושת שותפות במתרחש מאחורי הצ'אט – החיים הלא וירטואליים. הסיפורים אינם קשורים אחד לשני, וכל אחד מהם מבוים ומתוסרט על ידי אנשים שונים"  (מתוך ויקיפדיה)

אני רוצה לתת לכם סדרת שאלות כצידה לדרך שתעזור לכם להתבונן מערכות היחסים שלכם ולבדוק היכן אתם מנהלים אותן, בין אם בעולם האמיתי או הוירטואלי. תתבוננו במצבכם הנוכחי, תבדקו עד כמה אתם מרוצים ממנו.
היה ותגלו שרוב התקשורת שלכם נעשית דרך וואטסאפ/טלגרם/אינסטגרם וכו', ושזה לא לשביעות רצונכם, דעו שאפשר לשנות.

  • עד כמה חשוב לכם לפגוש פנים אל פנים את האדם איתו אתם מנהלים אינטראקציה חברתית?
  • עד כמה נוח לכם להישיר מבט לתוך העיניים?
  • עד כמה נוח לכם במקום להתבונן בעיניו של האדם, להביט במסך ולהקליד לו/לה?
  • עד כמה אתם מרגישים מובנים בצ'אט טקסטואלי?
  • עד כמה אתם מצליחים לבטא בקלות ובחופשיות את מה שיש לכם לומר בצ'אט? ובשיחה רגילה?
  • עד כמה יש לכם סבלנות להקליד מגילות ארוכות שמתארות מה אתם מרגישים לעומק?
  • עד כמה יש לכם סבלנות לקרוא מגילות ארוכות/"חפירות" בלשון העם שקיבלתם מחבר/ה?
  • עד כמה אתם זקוקים למשוב לא מילולי מהצד השני, דרך הבעות פנים או מנח גוף?
  • עד כמה חשוב לכם שגם יראו אתכם, לא רק יקראו אתכם?
  • עד כמה אתם נמנעים מאי נעימות כשברצונכם לומר לאדם מולכם דברים פחות נעימים ומעדיפים לעשות זאת בכתב ולא בע"פ?

אנשים שמרגישים פחות נוח במגע ישיר עם הזולת יגלו בצ'אט פיתרון נפלא לתקשורת, גם אם היא נעשית בעקיפין.
לעומתם אנשים שמעוניינים בקשר ישיר מוצאים את עצמם לא אחת מתוסכלים מול הצ'אט. במקום לדבר, לראות את הבעות הפנים של האדם מולם, להביט לו בעיניים, לחייך, הם נאלצים להסתפק בצ'אט שמשטיח רגשות ומטשטש הבעות פנים. במקום חיוך האמיתי לשים אימוג'י חייכן.

אם אתם מרגישים שהטכנולוגיה טובה לסיטוציות פרקטיות ופחות לסיטואציות בינאישיות, דעו שאפשר לשנות.
אני מאמינה שזה אפשרי. שאפשר לשנות את ההרגל שהשתרש ופשוט לצלצל או לקבוע פגישה. אין ולא יהיה תחליף למגע בינאישי, לצליל של הקול, למבט הישיר, לפנים מחייכות.
יש לטכנולוגיה יתרונות רבים, כנ"ל לתוכנות הצ'אטים והרשתות החברתיות, כשהשימוש בהן נעשה במידה.
נדמה לי שאיבדנו את האיזון ויותר ויותר אנשים נשאבים לחיים הוירטואליים וכתוצאה מזה גם מערכות היחסים הופכות לפחות ממשיות ויותר וירטואליות.
מי שטוב לו ככה, לבריאות.
מי שפחות, קחו את נושא בפוסט כנקודה למחשבה ולהתבוננות.

מוזמנים לשתף אותי בתגובות. אני תמיד שמחה לקרוא מה יש לכם לומר לי.

לסיום המלצה להאזנה:
הפרק העוסק ב"אהבה וזוגיות בעידן הדיגיטל" מתוך הפודקדסט "תחושת בטן" של מתן חכימי