רילוקיישן לנגב

סדרת פוסטים שנכתבו בשבוע הראשון של ספטמבר 23, השבוע האחרון למגורים בשרון, לפני המעבר דרומה. פוסטים שפורסמו בדף האישי שלי בפייסבוק תחת התג "#רילוקיישן_לנגב" וזכו לתגובות אוהדות ושלל איחולי הצלחה במעבר.
רילוקיישן הוא תהליך הדרגתי של העתקת מקום מגורים ממקום למקום, לרוב ממדינה למדינה. אני משאילה את המילה הלועזית גם למעבר שלי מאיזור השרון (אבן יהודה) לרמת הנגב (אשלים). מאיזור הנוחות אל מקום חדש. מהמוכר אל הלא ידוע.
זה מהלך שמעורר הרבה רגשות, חששות, התרגשות. הכל מתערבב ומתנקז לשבוע האחרון, השבוע שאורזים חיים שלמים לתוך קופסאות קרטון.
בפוסטים שנכתבו בימים שלפני המעבר אני מתעדת מחשבות, תחושות, רגשות. את כל העירבובייה המיוחדת הזו שבקרוב תירגע ותחלוף.

(1)

מקווה שזה לא יומרני מדי להציע את החיים שלי או את הבחירות שלי בחיים כדוגמא לדיוק ולהעזה.
למשל, הבחירה לשלוף את עצמי מאיזור הנוחות ולצאת לנדודים. גם נדודים לטווח קצר וגם לטווח רחוק.
כשאני מצרפת את שלושת השבועות בהם טיילתי בקמינו לשבעת השבועות בהם נדדתי מהנגב, לקיבוץ ולירושלים – מתקבל רצף של עשרה שבועות שהם חודשיים וחצי בהם זזתי מאיזור הנוחות.
אני פחות ופחות משתמשת בביטוי הלעוס מספרו של ד"ר סוס, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". כשמעיזים ויוצאים מהבית מגיעים לכל מיני מקומות. חלקם רחוקים, חלקם קרובים, חלקם מעניינים, חלקם שיגרתיים, חלקם מאתגרים, חלקם על הפנים. כל מקום והמאפיינים שלו. מקומות שבחרתי לבקר בהם ואל חלקם היגעתי במקרה.
המוטיבציה לצאת מאיזור הנוחות אל הלא נודע שיכול להיות נפלא או נוראי היא בעיקר כדי ללמוד, להתנסות, לחוות, להתפתח, לגדול. או במילה אחת, לחיות. לפגוש פנים אחרות של החיים ופשוט לחיות אותם. במלואם.
"זה הדלק שמניע את העשייה שלי. זה האוויר שמניף את הכנפיים שלי." תודה לרחלי על משפט הקסם הזה שעוזר לי לחדד את הפוקוס. "זה", כלומר היכולת המולדת שלי להתפלא, להתפעם, להתרגש, להתלהב כמו ילדה קטנה. מיומנות שנשחקה במרוצת השנים כשמשימה רודפת משימה. כשעריצות ה"צריכה" וה-"מוכרחה" לא השאירו מקום לחלומות.

זה היה חלום של שנים, לעבור לנגב. לא חלום גדול או בלתי אפשרי. גם לא חלום יקר או מסובך מדי לביצוע.
ועדיין, שנים רבות החלום נשאר כ-"חלום", משהו שאני מדברת עליו, בעיקר עם עצמי ו… לא עושה שהוא יקרה.
חלף זמן ו… בעוד עשרה ימים הוא יקרה.
ב-12.9 יגיעו המובילים, יעמיסו את הארגזים ומעט רהיטים ויובילו את תכולת הבית למקום חדש. 20 דקות דרומית לבאר שבע.

כן, יש לי שם של אחת שלא רק מדברת, אלא גם עושה, אבל אני יודעת שזה לא תמיד ככה. הרבה זמן רציתי ולא עשיתי. תמיד היה משהו שעיכב, שביטל, שהזיז את החלום הצידה. ככה זה. החיים עוברים ולצד המשימות השוטפות של היומיום לא תמיד יש זמן וסבלנות לחלומות. גם אם זה חלום פשוט כמו לגור בנגב.
הימים שלפני ראש השנה עטופים בדיבור ניו אייג'י על דף חדש והתחלות חדשות. זורמת עם זה כי אני בעד התחלה חדשה. זה עושה טוב, מרענן, מחייה, ממריץ, מעלה את התדר לגובה. יש גם מי שממליץ לנסות דברים חדשים שלא ניסינו.
לגור בנגב? הקוספט אינו זר לי. שירתתי בצבא בשני בסיסים בדרום, אחרי הטיול הגדול להודו גרתי שנה בנגב המערבי. מאז חרשתי את הנגב לאורכו ולרוחבו באינספור טיולי שטח. בנגב אני מרגישה בבית.
בקרוב מאוד הבית שלי יהיה ברמת נגב.
מתרגשת?
מאוד.
בקרוב מאוד חלום ישן הופך למציאות.

בתוכנית האירוח של גלית ואילנית ששודרה בבוקר שבת הן נגעו בנושא הכאוב כמה מעט נשים נמצאות בכנסת הנוכחית, מנכ"לית משרד אחת, לעומת 20 מנכ"ליות לפני שנה. ואמרה המרואיינת כמה חשוב שילדה קטנה תראה בחדשות מנכל'"ית משרד בכנסת מתראיינת בתקשורת ותדע שתפקידים כאלה אפשריים עבורה.
במידה דומה הייתי רוצה שמי שקורא.ת את המילים שלי, יראה איך חלום מקבל צורה בעולם החומר ויידע שזה אפשרי גם עבורו.ה.
ושאת המשפט המרגש הזה יגיד כל מי שבוער בו איזה חלום, קטן כגדול.
~ עכשיו. אני. מגשימה. חלום. ~

(2)

אני: נגב…..
נגב: את לא מתביישת???
אני: רק באת וכבר נוזף בי? אתה אמור לשמוח בשמחתי
נגב: מספרת לכולם באינטרנט שלכם שאת באה לגור אצלי ולי לא אומרת מילה?
אני: נו, אל תיעלב. התכוונתי לספר לך
נגב: מתי? כשאת באה עם המשאית וכל הדברים שלך?
אני: נו, חלאס להציק. רציתי לשתף, אבל קרו כל כך הרבה דברים בזמן האחרון
נגב: חלאס, לא נעלב. שמח מאוד.
אני (בקול עייף): כן… גם אני….
נגב: מה יש לך על היד? מי עשה לך את הפצעים? זה הזבוב חול הממזר?
אני: כן, קוראים לזה לישמניה עורית. עשו לי היום בדיקת דם, בקרוב אדע אם זה אכן זה.
נגב: תבואי לבאר שבע יתנו לך זריקה ישר לפצעים ואז הכל יהיה בסדר
אני: נראה לך? בטוח יש טיפול פחות אגרסיבי
נגב: נו, אז מתי באה לגור אצלי?
אני: ביום שלישי הבא
נגב: נו, אז סיימת לארוז?
אני: נראה לך?
נגב: נו, אז למה לא עובדת?
אני: מחר. אין כוח. העומס גומר אותי.
נגב: נו, אז להביא לך עזרה?
אני: אתה מציע לי עזרה? בא לך להכניס את החיים שלי לארגזים?
נגב: רק לא לשכוח לשים בקרטון מפות של נגב, גזייה, קפה, ערגליות וגם נעלים שלך ותרמיל כחול ושקית של המים והכובע הורוד שלך
אני: תפדל, תארוז את ציוד הטיולים שלי. לפחות שני קרטונים וכמה שקיות
נגב: אולי מחר, עכשיו עייף, נגמר היום, היה חם היום.
אני: יא עצלן, אולי תרצה כוס מים קרים?

(3)

כל מי שאי פעם עבר דירה יודע כמה עבודה כרורכה במעבר. עבודה פיסית שמתנקזת לימים האחרונים לפני המעבר עצמו.
אחרי שסוגרים תאריך עם המובילים ומסמנים ביומן, ביום הזה עוברים דירה! ועד שמגיע אותו היום, כזה שאי אפשר להזיז, כי כבר שריינתם את המובילים לאותו היום.

בגלל שאת רוב הקיץ העברתי מחוץ לבית, לא יכולתי לשנס מותניים אחרי חתימת החוזה, לאסוף קרטונים, למיין ולארוז. הייתי צריכה לחכות עד שיסתיים מסע הנוודות הדיגיטלית. מה- 2.9, כששבתי לביתי מירושלים. עד ה-12.9, כשאעזוב עם כל מטלטלי את ביתי בעשור האחרון.
כל יום שעובר מקרב אותי לתאריך היעד. מלחיץ אותי שאולי לא אספיק לסגור את כל הקצוות.

מקיץ 89, כשעזבתי את בית ההורים אל חדר בדירת שותפים בבית הכרם בירושלים ועד קיץ 23, כשעוזבת את יחידת הדיור באבן יהודה – בטווח של 24 שנים אני סופרת 18 מעברי דירות. בחלק מהמקומות נשארתי תקופה קצרה של פחות משנה, בחלק יותר. השיאנית היא הדירה הנוכחית, מקיץ 13 עד קיץ 23. עשר שנים באותו המקום, מינוס כ-365 ימים במצטבר בהם טיילתי בחו"ל/בארץ.
בשנה האחרונה הרגשתי שהגיע הזמן לעבור הלאה, אל המקום הבא. ידעתי שהכיוון הוא דרומה, במיוחד לאור הרומן ארוך השנים שאני מנהלת עם הנגב, רומן שהעמיק בטיולי הבדד בחורף האחרון.
החל משבוע הבא הנסיעות לטיולי המדבר יתקצרו משמעותית. עד כדי טיולים רגליים מפתח הבית או ברדיוס של חצי שעת נסיעה.

"תכננת מראש או שהגיעה הזדמנות לרילוקיישן?" אני נשאלת ועונה שתיכננתי, חיפשתי, חיכיתי להזדמנות שתגיע. והיא אכן הגיעה. בשלושת השבועות הראשונים למסע הנוודות הדיגיטלית, כששהיתי ברמת הנגב, הרעיון קיבל צורה של "סיורי נדל"ן" בין טללים, אשלים והמדרשה. בסוף נמצא המקום המתאים ביותר עבורי באשלים, ישוב קהילתי קטן ברמת נגב. מול תחנת הכוח אשלים, על כביש 211, בדרך למסוף הגבול בניצנה.

יקח עוד זמן עד שאגיע לשם. אני עדיין כאן, טובעת בים של קרטונים. קרוב ל-30 קרטונים שמצאתי ברחוב והרכבתי, ממתינים לרגע שאמלא אותם בחפצים. ואח"כ ארוקן מהחפצים.
אני עדיין בשלב הראשון – האריזה. מחכה בקוצר רוח לשלב האחרון – הפירוק.
אין קיצורי דרך בתהליך המעבר, אני חייבת לעבור דרך 30 הקרטונים והחפצים שיכנסו לתוכם. הזדמנות נהדרת לחרוץ את דינו של כל חפץ: כן = לשמור או לא = לזרוק, למסור, לתרום, למכור. יש גם קטגוריית ביניים של "אולי" ושם נמצאים הדברים שעדיין לא משחררת.
הזדמנות גם לשים לב מה אני משחררת בקלות (מגבות, סדינים, בגדים, צלחות, כוסות) ומה קשה לי (ספרים, מגזינים לקולאג'ים, דברים שיצרתי בעבר).
45 המ"ר של הדירה החדשה מכתיבים צימצום. לא אוכל לקחת איתי לשם את כל מה שיש לי. אני גם לא רוצה. יש דברים שלא העפתי עד עכשיו מתוך עצלנות או נוחות. למי יש כוח לסדר יסודי. בימי הקורונה עשיתי דילול אוספים רציני בספריה הבייתית שלי. אתמול נמסרה כוננית אחת מתוך השתיים, כלומר שטח האיחסון הצטמצם בחצי. זה דורש קריטריונים קשוחים מה להשאיר ומה לזרוק/לתת. אני צולחת את תהליך קבלת ההחלטות ומסיימת את מלאכת המיון הקשה ביותר: ספרים, יומני אמנות, יומנים אישיים, ציורים, חומרי יצירה, קישוטים לבית. מה נשאר, מה נזרק או נמסר. העיקר מוצא את מקומו מחוץ לבית.
אני שמחה למסור לאחרים חפצים ששימשו אותי וכעת ישמשו אנשים אחרים. בין אם מדובר בחפצים פרקטים כמו מכונת כביסה, כוננית ספרים, ספה, תרמיל טיולים או מלאכות יד דקורטיביות, מעשה ידי בעבר הרחוק.
ומה בנוגע לאוספים שלי?
האם אוספי האבנים והצדפים ינדדו איתי דרומה? אוספי המטבעות, הדיסקים, החמסות, והמנדלות – האם יזרקו או יעברו לידיים זרות שיטפחו אותם ויהנו מהם?

בשבוע האחרון לפני המעבר יש התעסקות אובססיבית עם חפצים. בשבעת השבועות בהם נדדתי בין בתים של אחרים, הבאתי איתי כמה בגדים וחפצים אישיים. למדתי להסתפק במעט חפצים ולהתבונן בחפצים של בעלי הבית ולהשתמש בחלקם.
תקופת הנוודות הסתיימה ואני שוב בביתי, נוברת בערימות של דברים. ניירות, מגזינים, ספרים, בגדים, כלי מטבח ו… משחררת קצת לחץ…
אוףףףף. כמה הרבה דברים יש לי…
בחיי היומיום פחות שמה לב לג'אנק שהצטבר. הוא מתפזר למדפים, מגירות ומקומות אחרים בבית. עד לשעה בה אני שולפת את כל הג'אנק ממקומו ובוחנת את מידת הרלוונטיות והנחיצות שלו.
בתכ'לס, אני לא וגם לא אתם חייבים או מוכרחים 80 או 90% מהציוד.
למדתי על עצמי שאני יכולה להסתפק במעט. כמה מעט? מה שיכנס לחלל של 45 מ"ר. רק מה שאני אוהבת, מה שיש בו מהנשמה שלי ומה שמשמש אותי בחיי היומיום יכנס לבית החדש.

בימים האחרונים למגורים בדירה אני מתבוננת על התקופה הארוכה בה חייתי באבן יהודה. מנסה להיזכר בזיכרונות טובים, דברים משמעותיים שקרו.
זה כמו לסכם עשור. מלאכה לא פשוטה, אבל מתגמלת מאוד כי היא מראה לי איזו דרך עברתי. להיזכר כמה התרגשתי לקראת המעבר ליחידה הנוכחית אחרי ששופצה ונראתה כמו חדשה. להתבונן בקירות הבית כפי שהם נראים היום. קירות שהגנו עלי וגם לפעמים סגרו עלי. בית שלפעמים אהבתי מאוד ולפעמים לא יכולתי לשאת והייתי מוכרחה לברוח ממנו. לרוב אל המדבר.
בית שהיה שלי.
תודה בית.

(4)

מעברים הם מצבים בחיים שדורשים קבלת החלטות זריזה. לאן? מתי? איך?
צריך לקבל החלטה, כאן ועכשיו. אי אפשר להיתקע במצב הביניים של "אולי".
למשל: שעון קיר, אולי לא הפרקטי ביותר, אבל מאוד יפה בעיני. קניתי אותו בחנות "אקדמון" בגבעת רם כשלמדתי לתואר שני. כנראה ב-97. ומאז, 26 שנים שהשעון נודד איתי מבית לבית. ממודיעין, לאטלנטה, לרמת השרון, לרעננה, לאבן יהודה.
האם לקחת אותו איתי גם לאשלים?
למה כן? כי חשוב שיהיה שעון גדול בבית, כדי לדעת מה השעה, כי הוא עדיין עובד ומדייק, כי הוא יפה.
למה לא? כי אחרי 26 שנה הגיע הזמן להיפרד, כי אשלים זה מקום ששייך לזמן מדבר אני לא צריכה שעון ענק על הקיר שיזכיר לי מה השעה, כי אני בשוונג של דילול וצימצום ומעבירה הלאה הרבה מחפצי.
עכשיו זה הזמן להחליט: כן או לא.
בינתיים הוא מונח בערימת ה-"אולי". ואולי אקח אותו איתי לבית החדש ושם אראה אם ימצא לו המקום על הקיר או לא.
כנ"ל אוסף הצדפים והאבנים שלי. יש אבן צור ענקית שמצאתי אי שם בהרי אילת, ליד בולבוסי קידר – לקחת? להשליך אי שם באבן יהודה? להציע למסירה? מי בכלל מעוניין בכזו אבן?

המוני החלטות קטנות שמאמנות את שריר קבלת ההחלטות. לבחור בין זה לזה. כן או לא. אני מכירה אנשים שמתלבטים חצי שעה או יותר מול תפריט במסעדה. לעומתם יש אנשים שבוחרים מיד במנה שהם רוצים.
ההבדל נעוץ גם באופי וגם בתרגול ואימון של שריר קבלת ההחלטות.
שלא תחשבו שזה תמיד ככה, היו וישנם מצבים של התלבטות, שקשה להגיע להחלטה ברורה וחד משמעית. למשל המעבר דרומה. לקח זמן עד שזה הבשיל לידי מעשה.

אני קוראת את המשפטים הללו שנכתבו ברשת לקראת השנה החדשה שנכנסת והם מעלים בי חיוך.
"מה תבקשי לעצמך השנה? ~ מה השנה מבקשת לך? ~ מה את משאירה מאחור? ~ ומה את לוקחת איתך?"
אני משאירה מאחור לא רק חפצים ורהיטים, גם זכרונות, מפגשים, חוויות, התרחשויות.

חלק משמעותי בתהליך הרילוקיישן שייך לפרידה מהמקום אותו עוזבים. הבית, הארונות, החפצים, האווירה, האקלים, האנרגיה, הצבעים.
לפני שאני עוברת לנגב אני מפנה זרקור לחבל הארץ בו גרתי משנת 2006. רמת השרון, רעננה, אבן יהודה.הנקודה הצפונית ביותר אליה היגעתי. בשנים הראשונות נרשמה התלהבות מתונה מהשרון, שהלכה ודעכה ככל שעברו השנים. למה בכל זאת נשארתי לגור במקום שלא ממש אוהבת ולא מרגישה שייכת אליו? זה באמת משנה למה? כי לפעמים יש אילוצים חיצוניים כמו מקום עבודה, שמכתיבים את איזור המגורים. בתקופה שקדמה לקורונה לא יכולתי לגור בנגב ולעבוד בהרצליה. בתקופה הנוכחית שאחרי הקורונה, אני יכולה לגור בנגב, לעבוד רוב השבוע מהבית ואחת לשבוע לנסוע למשרד בהרצליה.
זה רק שיקול אחד, אבל מה שבעיקר עיכב את המעבר זה מה שנקרא "איזור הנוחות". לא להאמין כמה חזק אנחנו דבוקים לקומפורט זון שלנו, גם כשהוא מפסיק להיות נוח.
מתרגלים, עד ש… יום אחד מתעוררים, נזכרים בחלום ישן, מתנערים מהעצלות ומתחילים לפעול. לממש את הרעיון בעולם המעשה.

אני לא מיוחדת עד כדי כך. אני מאמינה שלכל אחד חווה ברמה זו או אחרת רגעים של "התעוררות", כשחלום ישן מתעורר ומבקש להתממש במציאות. וזה יכול להיות חלום גדול או קטן, לא משנה, העיקר שמדובר במשהו שרציתם לעצמכם ובהחלטה של רגע אתם עוברים משלב החלימה והפנטזיה לשלב העשייה.
מה אבקש לעצמי השנה? להמשיך בתנופת העשייה שיש בה מן הטוב לי ולעולם.

(5)

"רגע, אבל למה את קוראת לזה רילוקיישן ולא סתם מעבר דירה?" אני נשאלת ועונה:
לו הייתי עוברת לדירה אחרת נגיד בנתניה, הרצליה או כפר סבא, כלומר נשארת ברדיוס של איזור השרון/מרכז – זה אכן היה מעבר דירה רגיל. לא משהו מיוחד ששווה לספר עליו.
במהלך שאני עושה מדובר על מעבר של קרוב ל-200 ק"מ, איזור גיאוגרפי שונה לחלוטין גם בנוף, אקלים ובעיקר בסטייט אוף מיינד.
זה אחרת לגמרי להגיע לנגב לטיולי סופשבוע, לחוות את המדבר לזמן קצוב לעומת לגור שם. לקום בבוקר ולראות את המדבר מחלון הבית.

המעבר דרומה מזכיר לי את כל השלבים בתהליך הרילוקיישן שחוויתי ב-2001, כשעברנו לאטלנטה לשלוש שנים ושליש.
השאלה שנשאלתי עוזרת לי לחדד את ההבדלים. הינה כמה מהם:

נגישות – באה לידי ביטוי בשירותים הבסיסיים ביותר כמו קניות בסופר או ביקור רופא – כדי לראות רופא/לקנות אוכל באבן יהודה אני נוסעת מרחק קצר ולפעמים צועדת ברגל. באשלים מדובר בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון. המרפאה הקרובה נמצאת במדרשה או בעיר הגדולה, באר שבע. כנ"ל סופרים. יש מרכולים בקיבוצים הסמוכים וכמובן מרכזי קניות גדולים בבאר שבע. זה מחייב תיכנון מראש והצטיידות בכמות גדולה מהרגיל של מוצרי מזון.

צפיפות – כשצעדתי ברגל באחד הערבים שמתי לב כמה המושבה גדלה בעשור האחרון ועד כמה הפכה לצפופה מאוד. יש תנועה של עשרות מכוניות בכבישים הקטנים. אשלים הוא ישוב קהילתי קטנטן, מרווח. ההתרשמות הראשונה שלי מהמקום – יש מקום, יש מרחב.

• ‏שקט – אתם יכולים לגור ברחוב הולנדי קטן, או רחוב חד סטרי עם עשרה בתים, לרוב שקט מאוד עד שאחד השכנים רוכש מגרש והופך אותן לאתר בנייה. מתחיל קונצרט בלתי נסבל של קידוחים, חפירות, דפיקות. רעש שדופק במוח משמונה עד חמש במשך שנה שלמה. שלא לדבר על האבק שאתר בנייה מעלה לשמיים. קרה לי במהלך ימי הקורונה כשהייתי סגורה בעל כורחי בבית וזה קורה לכל מי שיש לידו ברחוב אתר בנייה מגודר. אבן יהודה נמצאת כעת בתנופת בנייה. בונים שכונות חדשות, מרחיבים את המקום. זה אולי משמח את רוכשי הבתים היקרים להחריד, פחות את הותיקים שאהבו את האופי האינטימי שהיה למקום קטן. אשלים הוא ישוב קטנטן, 681 תושבים לפי ויקיפדיה, וגם אם פה ושם מישהו בונה בית, זה לא באותו היקף כמו באיזור המרכז.

‏מרחב ואווירה – אבן יהודה שהוקמה כמושבה חקלאית עם לולים ופרדסים, הפכה במרוצת השנים למושבת וילות למעמד הגבוה. מקום חסר ייחוד, על גבול הסתמיות. סתם מקום לגור בו. אני רוצה להאמין שאשלים יהווה עבורי יותר מ-"סתם" מקום, בעיקר בגלל המיקום, הנוף, האווירה, המרחבים.

• ‏נוף אנושי/קהילה – 12 שנים שאני גרה באבן יהודה ולמעט בעלי הבית שלי לא הכרתי אף אחד. אני בגיל שקשה יותר ליצור חברויות חדשות, לכן אני שמחה מאוד בשתי חברות חדשות לחיים שהיכרתי בתקופה שגרתי כאן. הנוף האנושי של אבן יהודה נחווה על ידי כמנוכר. כולי תקווה שבישוב קהילתי קטן כמו אשלים אשתלב בחיי הקהילה וארגיש יותר שייכת.

בחרתי בכוונה בביטוי Relocation שמיועד במקור למעבר בין מדינות, כי בתחושה שלי המעבר דרומה הוא כמו לעבור לארץ חדשה. נכון, רמת הנגב היא ישראלית, דוברת עברית, אבל עדיין מקום חדש עבורי.
נכון שהביטוי Relocation מוזכר לאחרונה ע"י אנשים שבוחרים לעזוב את הארץ וזה נשמע כמו משהו טרנדי קליל, אבל מניסיון העבר שלי "קליל" זה לא. ברילוקיישן יש אלמנט רגשי שמלווה לפרידה ממקום מוכר וחששות מההתאקלמות במקום החדש.

מי ש"סתם" עובר דירה מתמקד לרוב בפן הפרקטי של המעבר. השיקולים למעבר יכולים להיות מגוונים, אבל ברוב המקרים הם יהיו מאוד עינייניים. מעבר לדירה גדולה יותר, מעבר לדירה בשכ"ד שפוי יותר וכו'.
בחרתי לעבור לדירה קטנה יותר משמעותית, לאו דווקא משיקולים פרקטים. הרגשתי שהמקום החדש תפור למידותי העכשוויות ושדם הנשמה שלי תהיה שמחה יותר.

אחרי המעבר עצמו, כשאסיים לפרוק את הקרטונים ולסדר את חפציי במקומם יתחיל תהליך ממושך של התאקלמות.
בדיוק כפי שקורה ברילוקיישן. כשלומדים את המקום החדש: איפה עושים קניות, איפה יש מרפאה, איפה יש ספרייה או קולנוע, איזה קווי אוטובוס עוברים במקום, מי השכנים שלי, מה עושים בשעות הערב, האם יש בסביבה מקום נחמד קפה ומאפה.
לו הייתי עוברת לעיר סמוכה לא הייתי צריכה להתמודד עם האתגרים הללו, הסביבה החיצונית היתה נשארת דומה מאוד. ברילוקיישן משתנה גם הסביבה החיצונית וגם החלל הפנימי של הבית, מה שמעצים את ההתרגלות וההתמצאות.

הרבה פעמים אנשים גרים במקומות או בבתים שהם "ככה". יכול להיות שהבית או הדירה נמצאים ברחוב רועש וסואן או שהסביבה סתמית, לא מעניינת, לא מיוחדת. "אם אתם לא מרוצים למה שלא תעברו?" שאלה קטנה ולרוב תשובה די מורכבת, כי ככה וככה וככה. כי יש עינייני תקציב, ומקום עבודה, גני ילדים או בתי ספר, קרבה למשפחה ו… הרגל. לכל אחד סט שיקולים משלו בבחירת הלוקיישן, היכן הוא חי את חייו, איזה נוף נשקף מחלון ביתו.

אחרי שנים של מגורים ביחידת דיור מרתפית, אני רוצה נוף של מדבר פתוח לרווחה מחלון ביתי החדש. זו המתנה שלי לעצמי לשנים הבאות. זו המחווה הכי משמעותית שאני עושה לעצמי בזמן האחרון.

"יש לי הרגשה שהרילוקיישן לנגב יעשה לך טוב. יש לי הרגשה שיהיו לך תובנות מעניינות מהמדבר כבית ומגורים ולא רק אזור אהוב עליך לטייל בו", כתבה מישהי באחת הגובות ואני מחזקת את ההרגשה שלה. כן, זה מהלך מבורך. מהסוג שמשנה חיים.
נזהרת בביטוי "מסע משנה חיים", ביטוי שסובל משימוש יתר במיוחד בעולם ההתפתחות האישית. ועדיין, זה עושה לי טוב להרגיש איך שינוי מקום המגורים ישפיע על אספקטים נוספים בחיי וישנה גם אותם. ולטובה.

ואתם? מתי עשיתם מחווה משמעותית לעצמכם? שיניתם משהו אחד שהשפיע על תחומי חיים נוספים? זה היה שינוי לטובה?

כולי תקווה שמי שעוקב אחרי הפוסטים בסדרת #רילוקיישן_לנגב ימצא בהם עיניין ולפחות משהו אחד קטן לקחת לעצמו גם אם הוא עצמו לא מתכנן מעבר דירה בקרוב.