מראש זוהר לבאר אפעה עם "קבוצת השביל"


השבת הראשונה בראש כל חודש מוקדשת למקטע על ש"י עם "קבוצת השביל". חודש שעבר סיימנו היכן שנחל יעלים פוגש את כביש 31, ובשבת זו, הראשונה לחודש דצמבר נפגשים שוב, 14 איש בהרכב שונה מהקודם ונוסעים מוקדם בבוקר לאותה נקודה בה הסתיים המקטע הקודם. סוף-סוף אני חווה תחושה של המשכיות ורצף, מסיימים מקטע וכעבור חודש חוזרים אל נקודת הסיום וממנה יוצאים למקטע נוסף.

המקטע לשבת הראשונה של דצמבר הוא מראש זוהר לבאר אפעה, מקטע שעובר דרך נחל כנפן. אם אני לא טועה זהו המקטע היחידי שעובר במדבר יהודה. לקראת סוף היום כאשר נחל כנפן נפגש עם נחל חימר ואנו צועדים בנחל חימר רחב הידיים, חצינו את הקו שמפריד בין מדבר יהודה לנגב.

לא מדובר במקטע שמעורר קריאות התפעלות מן הנופים, או כמו שאמר לי מי שטייל שם בעבר "הוא לא וואוו. אבל במדבר תמיד כייף". מחזקת את האמירה הזו. מתוך 21.5 הק"מ שהלכנו, החלק הראשון קצת משעמם, אח"כ מגיעה הירידה לנחל כנפן שהוא בהחלט נחל חביב וכשהוא חובר לבסוף לנחל חימר הטיול מסתיים בהליכה ארוכה ומתישה על חצץ. ככה זה. כשיפה ומרשים אני טורחת לציין זו בשלל מילות התפעלות וכשלא יפה גם צריך לציין זאת. לפעמים המדבר ככה ולפעמים ככה.

"למה הם ממהרים כל כך?" שואלת אותי א'. בכל קבוצה תמיד יהיו הממהרים, קומץ מטיילים שבוער להם לצעוד במהירות שיא, או שאולי זהו קצב ההליכה הרגיל שלהם, חצי הליכה-חצי ריצה. הם מושכים את הקבוצה קדימה וכדי שלא יווצרו פערים גדולים גם מי שהולך בסוף הטור מגביר קצב. "אני רוצה להינות מהדרך", היא מוסיפה. והדרך בה אנו הולכות כשהשיחה הזו מתקיימת היא לא כזו להיט, שביל ג'יפים רחב, חלקו במגמת עלייה קלה, חלקו מישורי, חולף על פני הפזורה הבדואית ובצדו צינור הגז שמוטמן גם כאן. ועדיין אלו לא מראות שרואים ביומיום.

"את צודקת", אני עונה לה, "גם אני כאן בשביל הדרך"

"התברכתי! אני כל הזמן בדרך… תמיד לפני היעד הבא. דרך בשבילי היא תהליך. לפי תורת המערב השאיפה, לעלות על הדרך הקצרה ולהגיע כמה שיותר מהר ליעד. לפי תורת המזרח היעד הוא לא המטרה, מה שחשוב זו הדרך, ומה שקורה בה. לימים למדתי לשלב בין תרבות המערב למזרח,אני במסע מתמשך שבו כל יעד הוא שלב נוסף בדרך. דרך המלאה בהפתעות, מתנות ומפגשים מרתקים הפותחים לפני נתיבים חדשים, החוצה, פנימה וחוזר חלילה."
יואל שתרוג – מתוך ניוזלטר אדמה יוצרת

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים" שורה משיר ישן של שלמה ארצי, או כמו שכתבה לאה גולדברג:

"יש בעולם הרבה דברים יפים:
עצים ופרחים, אנשים ונופים
ומי שיש לו עיניים פקוחות
רואה מדי יום מאה
דברים נפלאים לפחות".

כדי להביט סביב, לשים לב לפרטים יש צורך להאט. כמו למשל מגוון הדוגמאות של "נגב קרמיקה" שנגלים בפנינו באבני הצור היפות מיד בירידה לנחל כנפן.

הטיול מאפשר לי זווית הסתכלות והתבוננות נוספת על החיים. מה שמרגש אותי בטיולים הוא הגילוי והחקירה, והאינסופיות. אפשר לטייל שוב ושוב באותו המקום ולחוות אותו באינסוף דרכים שונות. הכל כל כך פתוח ועשיר ומלא, ולכן אני מרגישה שלא עובר טיול בלי שאני לומדת משהו חדש, מסתקרנת ממשהו אחר, ורואה דברים מעניינים.

העולם שלי עשיר ואינסופי ומדהים בזכות הטיולים, בזכות היציאה לטבע על בסיס קבוע.

"מסע מוצלח לא מסתיים לעולם, הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה
"
 אברהם חלפי

לפעמים אני בעד האיטיות, לפעמים התנועה האיטית עולה לי על העצבים ואני זקוקה לקצב מהיר, דינאמי. כך או כך, מדובר בתנועה ואפשר לכוון את עוצמת המהירות שלה כמו שמכוונים את עוצמת הווליום ברדיו-דיסק המכונית, למעלה-למטה, נמוך-גבוה, איטי-מהיר, כשלכל אחד הקצב האופטימלי שלו.

אף פעם לא מבקשים ממני לשמש כמאסף שבחבורה, וגם אם אתנדב לתפקיד אני מועמדת לא ראוייה כיוון שאהיה מאסף "לא אחראי". אני לא טובה בלהשגיח על אחרים או בלהתאים את עצמי לקצב של אחרים. לפעמים אני הולכת עם מישהו ותוך כדי שיחה אני שמה לב שהוא מכתיב לי קצת התקדמות מהיר מדי, אני מאטה, נעצרת לצלם תמונה או שתיים, לנשום כמה נשימות ("לא לשכוח לנשום" כתובת שהתנוססה על החולצה שו' הגיעה איתה לטיול) ואז ממשיכה ללכת בקצב שלי. אף אחד לא עושה עיניין משיחות שנקטעות בדרך, כולנו ככה, מתחילים משפט מתוך ידיעה שעד שנגיע לסופו משהו אחר יכול לתפוס את תשומת לבו של המאזין שלנו. אנחנו לא בבית קפה, אנחנו במדבר.

"שממה איננה רק ריק, ואפילו היתה ריק אי אפשר בלעדיו.
מאז ומתמיד הפחידה השממה את האדם, אין בה צל ואין בה צמח, אין מגורים ואין נוחות.
אבל יש בה סכנות ויש בה לא מוכר ויש בה מפחיד.
ועם זאת, במקרים רבים נפתח דך חדש דווקא בצידו של האזור הריק, בצידו  של המדבר, בצידה של השממה."
(מקור לא ידוע)

הדרך מזמנת לנו הפתעות רבות, חלקן טובות יותר חלקן פחות.

כמו מה שקרה לר', כששמה לב שהיא האחרונה בטור, קצת נלחצה, מיהרה ואז ברגע של חוסר תשומת לב או חוסר מזל סיכלה רגליים ונפלה. על היד. ובבת אחת כאב גדול מאוד וסחרחורת. נפילה שגרמה לשבר בעצם קרוב למפרק כף היד. ואז בבת אחת שינוי בתוכנית. מטיילת מן הקבוצה נחבלה, יש צורך לעזור לה, להוציא אותה מערוץ הנחל. מטפסים לנקודה גבוהה ומצלצלים למשטרה, מוסרים נקודת ציון. היום תודות לנפלאות הוואטסאפ אפשר לשלוח נקודת ציון וככה יחידת חילוץ ערד יודעת להיכן לשלוח את המתנדבים. עוזרים למטיילת הכואבת לטפס עוד קצת במעלה הערוץ וומחכים למחלצים עד שהם מגיעים לבסוף. רק מילים טובות יש לומר לאותם מתנדבים שמקדישים מזמנם ומרצם להושיט יד למטיילים שנקלעו למצוקה ומפנים אותם. יישר כוח! המטיילת הפצועה נמצאת עכשיו תחת טיפולם הטוב של אנשי החילוץ ואנו נדרשים להחליט מה עושים: ממשיכים במסלול או יוצאים מהנחל. השעה  אחת בצהריים, יש אור עד ארבע וחצי-חמש ומהנקודה בה אנו נמצאים עד לכביש שסמוך לבאר אפעה נותרו 9 ק"מ. מחליטים להמשיך אבל בקצב מהיר יותר עם מעט מאוד הפסקות.

וככה התקדמנו בזריזות במורד נחל כנפן, עד שהשביל השחור התמזג עם השביל הכחול של נחל חימר רחב הידיים. תחילת דצמבר והחורף כמו מבושש להגיע, עד השעה שתיים השמש קפחה בעוז, אבל אחרי שחצתה את רום השמיים היא מתחילה להיחלש, נעשית יותר נעימה, וכשהרוח מנשבת והשמש בגב נהיה נעים יותר ללכת ככה במדבר. אילו יכולתי הייתי מדלגת על החלק האחרון של הדרך, כלומר אילו היה לי מקל קסמים הייתי מניחה על המפה אל הנקודה אליה אני רוצה להגיע ו… הינה אני שם…

far away, far away, you will go far away
תוך כדי ההליכה בנחל ותוך כדי שיחה עם א', מורה לאנגלית לשעבר, שמעבירה בימים אלו שיעורי העשרה באנגלית אני נזכרת פתאום בשיעורי אנגלית מכיתה ד' ובהרפתקאות המופלאות של גבי ודבי ומקל הקסמים שלהם. למקל יש כוח רב ובעזרתו הם מטיילים ברחבי הגלובוס ועוזרים לכל מי שזקוק להצלה.

שמה כאן פיסת נוסטלגיה ששוב מסגירה את גילי המתקדם…

גבי ודבי הייתה תוכנית ללימוד אנגלית לכיתה ז' שהופקה על ידי הטלוויזיה החינוכית בשנת 1976. התוכנית יועדה לשנה השלישית של לימודי האנגלית. לסדרה הופקו חמישה פרקים. הסדרה צולמה בשחור-לבן. הסדרה שודרה בשידורים חוזרים, עד סוף שנות ה-80.
ויקיפדיה

ובאין מקל קסמים בנמצא, רק שני מקלות הליכה, אני מתקדמת צעד-צעד לעבר כביש ערד-דימונה, חולפת, על פני מחצבה ענקית, שוב יד אדם שמתערבת בטבע, עורמת סלעים זה על גבי זה, חוצבת, חופרת, קודחת. מקלקלת. בעיני כמובן.

לקראת ארבע אחה"צ הקבוצה מגיעה לקו הסיום במקום המכונה "באר אפעה", אֶפְעֶה, סוג נחש ארסי, האם על שמו נקרא המקום? מתיחות לשחרור השרירים, סנדוויץ' להרגיע את הבטן, מים לשטוף את האבק מהפנים, קריאת שימחה שלי לציון מקטע נוסף של שביל שמתווסף לקילומטראג' הכללי שצברתי עד כה. בהזדמנות אסכם כמה ק"מ צעדתי עד כה. לבנתיים זהו הטיול השלישי שאני מטיילת עם "קבוצת השביל", שהיה מהנה מאוד ויחד עם זאת גם מצער מאוד בגלל הפציעה. מה שמזכיר לי בהזדמנות להכין קולאג' צילומי "סכנות" שאני מצלמת על השביל, כי כשם שהשביל רצוף מראות יפים, טמונות בו סכנות לרוב. ככה זה. לפעמים המדבר ככה ולפעמים ככה.

המדבר אינו יכול להחליט
אם ישאר מדבר או לא.
רק האדם יכול להחליט על כך.
ירצה האדם, יהפוך ארץ נושבת למדבר שממה.
ירצה, יהפוך את המדבר לגן פורח.
לי אין ספק שהמדבר
על אף חוסר האונים מול האדם,
יודע היטב את מה שהוא רוצה
כשם שהאבן והמים יודעים מה הם רוצים
ואת רצונם הם מגלים בעצם היותם
עמוס קינן

בארבע וחצי בדיוק כשהירח מתחיל לעלות מגיע המיניבוס שמחזיר אותנו לערד, חזרה לציוויליזציה, חזרה ביתה, עד שניפגש שוב בתחילת ינואר למקטע הבא שיחל מעברו השני של הכביש. תם פרק נוסף במסע שלי על שביל ישראל והפעם במקטע שמעולם לא טיילתי בו וככל הנראה לא אשוב לטייל בו בעתיד.

פוסט זה מוקדש לזוהר, שהגיע לשביל לטייל על ראש זוהר (סוג של חרוז…) ולאחר הנפילה של ר' ליווה אותה יחד עם יחידת החילוץ לערד ומשם לסורוקה, וגם לר', עם איחולי החלמה מהירה ושתשובי במהרה לטייל בשבילים.