על השביל, מדבירה לבית היערן ביער יתיר

אתמול בבוקר בשעה כזו, שבע וחצי, כבר הייתי בתנועה, יצאתי מסנסנה אחרי שנת לילה תחת כיפת השמיים לעבר מיתר. הערפל צבע את העולם בגוונים של אפור והיתה קרירות נעימה שחבל שלא נמשכה לאורך היום כולו. שעה קודם התעוררתי ב"גן האחים" בסנסנה כששק השינה שלי ספוג מים, לא ברור אם בגלל גשם או לחות הבוקר, שאריות של חלום רע רדפו אותי ועייפות שעדיין לא התפוגגה במהלך השינה הכתיבה לי קצב איטי יותר, משתהה יותר ביום השני לטיול פסח בשביל.

מזג האוויר עדיין מאפשר שהייה של יומיים רצופים בדרכים, גם אם הצל ניתן במשורה. בחג הראשון טיילתי יומיים בערבה ובחג השני יצאתי ליומיים במקטע שבין צומת דבירה לבית היערן, משלימה רצף בין לטרון לאילת, עם פה ושם "חורים" של מקטעים שעדיין חסרים לי (בין תל לכיש לתל קשת ובין נחל ברק לשחרות).

מגיעה בחמישי מוקדם בבוקר עם המכונית לצומת דבירה ומחכה לטרמפ שיקפיץ אותי כמה ק"מ צפונה, לתחנת הדלק פז. שם התחלתי את הטיול בתחילת פברואר בשמורת פורה ומשם אני רוצה להתחיל את המקטע של הבוקר והפעם לכיוון דרום. לא לוותר על ששת הקילומטרים הללו שמזכירים לי כמה יופי יש גם בפשטות.

הקטע עם הטרמפים קצת חדש לי, אחרי שנים רבות השביל מאלץ אותי לסמוך על טוב ליבם של נהגים שיראו בשולי הכביש מטיילת עם תיק גדול מושיטה יד ויעצרו כדי לקחת אותה למחוז חפצה. אחרי המתנה של כמעט 45 דקות כמעט שוויתרתי והתחלתי ללכת לכיוון השביל ליד דבירה, ואז עצרה מכונית בדרך צפונה והורידה אותי בתחנת הדלק "פז". התארגנות זריזה ומתחילה ללכת, עוברת תחת המעבר התת קרקעי של פסי הרכבת ועולה על השביל שייקח אותי לאורך 21.5 ק"מ עד לסנסנה. ולמחרת עוד 19.5 ק"מ שהיו לי ארוכים ומתישים, בעיקר בגלל העייפות והשמש. המרחקים  מצטברים ל-41 ק"מ, כשכאמור 40 זה מספר עם גוון רוחני, מתכתב עם 40 שנות נדודיו של עם ישראל במדבר.

הצעתי לחברה להצטרף אלי ליומיים הללו אבל בסופו של דבר היא סרבה כשעיקר טענתה היה "מקטע משעמם" (לא מסכימה) ו"רוב המקטע חשוף" (מסכימה). וכך יצא שיצאתי שוב לדרך לבד. כששבתי הביתה ועדכנתי את קובץ הטיולים שלי בפרטי הטיול הנוכחי, שמתי לב שמתוך 40 וחצי ימי הטיול על השביל עד כה (שני שליש שביל!) מחציתם טיילתי לבד. ביומיים הללו על השביל פגשתי כמות של שביליסטים שלא פגשתי בכל המקטעים הקודמים על השביל. הרוב מטיילים בחבורות או בזוגות. פה ושם נתקלתי בבחורים שצועדים לבד, ועדיין לא פגשתי שביליסטית שצועדת סולו. הרוב צעירים מאוד, עדיין לא פגשתי בבני גילי, לא כאלו שמטיילים בשביל בחבורות, מקטע פעם בחודש, אלא כמוני, שיוצאים לכל השביל, בין אם בקטעים-קטעים, או הליכה רצופה.

אני מתקרבת בצעדי ענק ל"סוף העונה", הימים מתחממים והשמש מכה ללא רחם. צדקה החברה, רוב רובו של המקטע אכן היה חשוף לשמש וגם אם השביל עבר ביער והיו לא מעט יערות בדרך – יער דבירה, יער מיתר, יער יתיר – השביל לא היה מוצל כי חלף סמוך לעצים ולא נכנס אל תוך היער. ריבוי העצים לאורך הדרך כולה איפשר לי לבחור מדי פעם נקודת צל לעצירה. אתמול למשל, בין יער מיתר להר חירן, מצאתי עץ שיזף שאיך שהנחתי את הראש על התיק נרדמתי לתנומה קצרה ועמוקה וכשמקיצה מהשינה לרגע לא יודעת איפה אני, מה אני עושה פה, ולמה כ"כ הרבה שמש בוערת מסביב. ולא היתה ברירה אלא לקום ולהמשיך ללכת…

"… אולי לפני עיני לרגע צל עבר ~ איני רואה דבר, איני רואה דבר
… אולי אני בגלל השמש מסנוור ~ איני רואה דבר, איני רואה דבר
… עובר אני ביעף יבשת וימים ~ יומם וליל האש בעצמותי תבער ~ איני רואה דבר, איני רואה דבר

סימן שעוד לא הגענו ~ והאופק עוד רחוק
וליבך עודו פתוח ~ אל ארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לצעוד
והדרך עוד מושכת ~ ארוכה"

נעמי שמר

מה שאיפיין את הטיול הפעם, יותר מהנופים בגוון של ירוק מצהיב, שהיו יפים וחדשים לי, הקוצים והפרפרים, היה מפגש עם אנשים. ותמיד-תמיד נולד קסם במפגש עם אנשים. בגלל אופי הטיול שלי בשביל, בקפיצות ודילוגים, לא בצורה רציפה מדרום לצפון או מצפון לדרום, יצא איכשהו שפיספסתי את נדידת השביליסטים. נכון שכל אחד בוחר את העיתוי הנוח ביותר עבורו לצאת לדרך, אבל עדיין יש תקופות בשנה עם נוכחות מורגשת מאוד של מטיילים. הפעם יצא לי לפגוש תנועה ערה של מטיילים שחלפו על פני בזה אחר זה. ביומיים שטיילתי הייתי ככל הנראה השביליסטית היחידה שנעה מצפון לדרום. בהתחלה אני סופרת אותם, הינה אחד, הינה עוד זוג, הינה שתי בנות, ואנחנו מפטפטות קצת ליד הברזייה ביער דבירה, מחליפות מידע אינפורמטיבי. הן מתכננות להמשיך עד לחרמון ולצרף גם את שביל הגולן לשביל ישראל. שולחת תפילה שמזג האוויר יעשה חסד עם המטיילים ושהקייץ על ימיו הלוהטים יגיע לקראת סוף יוני.

כמה קילומטרים לפני סנסנה אני פוגשת בזוג דנים, אב ובתו, אני מתעניינת איך שמעו על השביל והבחורה מספרת שהיה לה חבר ישראלי שסיפר לה על ה-INT והחליטה לבוא לכאן עם אבא שלה. עומד לרשותם חודש ואני מייעצת להם לדלג על הקטעים הפחות מרשימים באיזור ערד ולהדרים לאיזור שדה בוקר ומכתש רמון, כל עוד מזג האוויר סביר. דנמרק שטוחה וקרירה וכאן ה-SHVIL מזמן להם שפע של הרים לטפס עליהם וחום שהם לא מורגלים בו.

הדנים שואלים על הסימון הירוק-צהוב-ירוק ואני מספרת בכמה מילים על Golani Trail שגם במקטעים הללו נצמד לסימון של שביל ישראל. אח"כ אני נשאלת על הבדואים ואני עונה כמיטב יכולתי, משתדלת לא להכניס דיעות אישיות, אלא לספק עובדות (כמו למשל שחברת מקורות מציבה בכפרים עוקב מים בחינם, פיתרון עדיף על פני תיקון חוזר ונשנה של צינורות שהם שוברים כדי לגנוב מים, שמותר לגבר בדואי לשאת כמה נשים וכך במשפחה אחת יש בין עשרה לעשרים ילדים כשכל ילד זכאי לקצבה מהביטוח הלאומי, שאנחנו כמטיילים בנגב חוששים להשאיר את המכוניות שלנו, כי כל הזמן פורצים וגונבים), אולי קצת מנפצת את המיתוס הרומנטי על הבדואי "נסיך המדבר".
תוך כדי שיחה היגענו לכביש הגישה לישוב הקטן סנסנה, הם ממשיכים הלאה למיתר ואנחנו נפרדים בברכת דרך צלחה. קצת חבל שלא יכולתי להאריך יותר בשיחה, ללמוד יותר עליהם ולספר יותר עלי, עלינו.

בסנסנה אני מגיעה לביתה של משפחת סופר שמקבלת את פני בספר פנים מאירות. זה המפגש הראשון שלי עם מלאכי שביל. עד כה לא נזקקתי לעזרה ממלאכים, הסתדרתי בכוחות עצמי, ישנתי בשטח או ששבתי הביתה בתום יום טיול בודד. במקטע הנוכחי זה לא לעיניין לישון לבד בשטח לכן כששמעתי על בקתת המטיילים בסנסנה לשם פני היו מועדות.
שמחה מאוד שהיגעתי לשם, כי ניתנה לי הזדמנות לחוות מקרוב מה זה "נתינה" ולהיות בצד שמקבל. הרבה יותר קל לי לתת מאשר לקבל והפעם באתי עם נכונות לקבל. הינה אני שביליסטית בתום 21.5 ק"מ של הליכה בשמש, זקוקה למקום בטוח להניח בו את הראש ללילה, למקלחת, לכוס קפה, לארוחת ערב חמה, לחברה, לאנשים שמתעניינים, שאיכפת להם. וכל אלה היו שם בסנסנה. מקום קטן, ממש קטן, צמוד לגדר ההפרדה, שלא שמעתי את שמו לפני שלמדתי את תוואי השביל.
בזמנו היו שני מקומות ברשימת ה-"אני רוצה לראות" שלי שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא פעמיים האות ס': סוסיתא וסוסיא. ומעדכנת ומוסיפה לרשימה גם את סנסנה. בסוסיתא וסנסנה הייתי, בסוסיא עדיין לא.

"היישוב ממוקם ביער אורנים יפהפה, המהווה מוקד משיכה למטיילים ורוכבי אופניים. כל המגרשים לבניית הקבע נקנו ומשפחות רבות נמצאות ברשמית המתנה לקראוונים נוספים שיגיעו.
הסיבה לביקוש העצום: מדובר ביישוב בעל קהילה מגוונת המצליחה לחיות בצניעות ובכבוד הדדי, ליזום, ליצור ולתרום בכל תחומי החיים. היישוב מהווה דריסת רגל על גבול הקו הירוק, מקיים פעילויות לאיחוד בין גבולות החברה הישראלית, יוצר תרבות בגבול ההר והנגב, ומחנך לאהבת עם ישראל, ארצו ותורתו. והכל התחיל מחלום לתרום להתיישבות, שהתגשם בזכות רצונות, שאיפות ותקוות, ובעיקר בזכות מעשים.
סנסנה ממוקם רבע שעה מב"ש, ורבע שעה מכביש 6. ביישוב ישנה טיילת הנקראת טיילת האחים, המשמשת לאירועים שונים. ביישוב צימר לנוחות מטיילי שביל ישראל העובר בסמוך ליישוב, שנתרם ע"י משפחתו של אחד מתושבי המקום. פרוייקט חסד שמתפעלים תושבי המקום – להקת "אעלה בתמר" שמלווה חתונות חינם."
סנסנה, מתוך האתר של מועצה איזורית הר חברון

שירה מספרת לי שהבקתה היום ב"תפוסה מלאה" אבל יש מקום לכולם, משקים אותי במים קרים, מסבירים לי איך להגיע, חוצה את הישוב, יורדת ב"טיילת האחים" שרק למחרת אעבור ליד שלט ההנצחה ואראה כי היא נקראת על שמם של האחים דרור ושי וינברג ז"ל (את שי וינברג ז"ל ומשפחתו היכרתי פעם) ומגיעה לבקתת הצימר על שמו של ישי דב רוזנבלו ז"ל, בקתה שנתרמה לטובת המטיילים בשביל ישראל.

מגיעה לבקתה עם התיק על הגב, מקלות הליכה, כובע שמש, כמי שבאה מן הדרך, מציגה את עצמי, "שלום, אני אילנה", והצעירים שהגיעו קודם מציגים את עצמם. מזרנים פזורים בחלל החדר ועל הדק שצופה לנוף מ-ד-ה-י-ם של יער, ובין לבין תיקי גב, מקלות הליכה, נעלים ומטיילים ש"זרוקים" על המזרונים בתנוחות מנוחה. "מי האחרון בתור למקלחת?", "למי יש כפית קפה שחור לתת לי?" כי קומקום חשמלי יש אבל אין קפה ובמשטר האריזה הקפדני שלי לא לוקחת גזייה וערכת קפה, אז יוצאת לקושש לי קפה.
אחרי שחלצתי נעליים אפשר להתרווח בכיסא עם כוס קפה ועוגייה של פסח, להקשיב לסיפורי מטיילים ולספר קצת משלי.

פעם ראשונה שאני נתקלת בחבורת שביליסטים צעירה ותוססת כ"כ, מישהו לוקח גיטרה של צמד מטיילים אחר ופוצח בשירה. יש משהו מקסים באווירה הזו, מזכירה לי את ימי הגסטהאוסים בהודו, רק שאנחנו לא בהודו, אנחנו כאן, בארץ ישראל, פחות מקילומטר מהגבול המלאכותי הזה, הגדר שצורמת לי בעין, מתארחים אצל אנשים טובי לב.
בסביבות שבע, אחרי שנכנס החג אנחנו מגיעים לרחבת בית הכנסת, בתום התפילה משדכים בין השביליסטים למשפחות שמארחות אותם לארוחת ערב חג. בינתיים אני שואבת הנאה עצומה רק מלהתבונן בילדים שמתרוצצים ומשחקים כדורגל בשעה שהגדולים מתפללים בבית הכנסת. אני נושמת פנימה את הקהילתיות, האחווה, ה-"ביחד" שנמצא שם באוויר. זה חסר לי, היכן שאני גרה כל בית מקיף עצמו בגדר, כל אחד לעצמו. אין "ביחד", יש "לחוד".

בתום התפילה הייתי עדה לכזה רצון טוב, שעד שלא ראיתי במו עיני, לא האמנתי. היינו למעלה מעשרה שביליסטים, וחולקנו לזוגות בין המשפחות המארחות, רק שהיו כמה שלישיות שהלכו למשפחה אחת ובגלל זה נותרו כמה משפחות שלא קיבלו שביליסטים. נרשמה אכזבה, כי רצו כל כך לתת ובסוף לא היה למי. לא כל יום יוצא לי להיות עדה לכזה מחזה, וליתר דיוק לקחת חלק במחזה עצמו של מארחים ומתארחים כשהמוטיב המרכזי הוא טוב הלב, הלב הרחב, הלב הפתוח.
ואני? שפעם הבטחתי לעצמי מין הבטחה עקומה כזו לא לקחת חלק בארוחות משפחתיות של משפחות אחרות ובגלל זה בחגים מעדיפה את הלבד שלי, העברתי ערב מרגש ומהנה סביב שולחן החג עם משפחה שלא היכרתי ולמדתי להכיר ולהוקיר.

עצות ליוצאים לדרך/לאו צה (ספר הטאו)

בית
כדאי שיהיה קרוב לאדמה
לב
חשוב לשמור פתוח
מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד
שותפות
היא קודם כל נאמנות

כשיש סדר לא צריך חוקים
כדי להצליח צריך להשתמש גם במחשבה
כל תנועה דורשת את זמנה הנכון

כשלא
מתלוננים
מתגלה
המהות
ולא
הפגמים

קטע נפלא מתוך "ספר הטאו" שכתב לאו צה בתרגומו של ניסים אמון, על כוחה של הפשטות בדרך שבה אנחנו הולכים, על ההתמקדות במהות ולא רק בפגמים

דברים נוספים שעשיתי בטיול זה לראשונה: בגלל הצפיפות בבקתה אני לוקחת מזרון וחוצה את הכביש ל"טיילת האחים" מול הבקתה, מניחה את המזרון ליד הספסל עם הגפנים, תחת כיפת השמיים, מסדרת את התיק ככרית, מצחצחת שיניים ובין עשר לאחת-עשרה בלילה סוף-סוף נכנסת לשק"ש ועוצמת עיניים. "יש מקום, נצטופף קצת", אומרים לי השביליסטים החמודים, אבל אני זקוקה למרחב שלי, וחושבת שיש בזה גם אקט של אמון בעולם, אני סומכת על היקום, על העולם כולו, מרגישה לגמרי בטוחה ומוגנת לישון חשופה, תחת השמיים והירח שהולך וגורע.

בבוקר מתעוררת מחלום רע, כזה שלוקח זמן מה עד שמתפוגג, כל העולם אפור, אין צבעים של זריחה רק ערפל ורטיבות. כל מה שנותר חשוף נרטב. מזל שאת הבגדים כיסיתי במגבת עליה ישנתי ומזל שהנעליים נותרו בבקתה. ניגשת לבקתה לקחת את הנעליים, כולם עדיין ישנים, חלקם הגדול ישארו לנוח בשבת, חלקם ינועו צפונה, לכיוון דבירה. אני היחידה שממשיכה דרומה. וגם היחידה שתסיים את היום בבית היערן ותיסע הביתה.

יש בי חלק שמקנא בהם מאוד, על היותם כל כך צעירים, על היותם בראשית דרכם בחיים וגם על האפשרות הזו שיש להם לצעוד בשביל ברציפות. אני מספרת להם על הטיול שלי, שהתחיל בספטמבר בדילוגים, ממקטע למקטע ואיך המקטע הנוכחי משלים רצף מרשים של דרך מלטרון עד אילת. "כבוד!" הם אומרים לי בשפה של צעירים, "שאפו!", ובעצם שאפו גדול לכל מי שיוצא מהבית לכזה מסע בדרכיה של הארץ.

הביטוי "זר לא יבין זאת" נכון גם לסיטואציה הזו, בה אני מתבוננת בכפות רגליים יחפות, רואה את היבלות, רואה צליעה של אחד הבחורים, רואה ומבינה את הכאבים, את הקושי הפיסי שכל מי שצועד קילומטרים ארוכים חווה על בשרו. בתחנת הדלק בדבירה נכנסת לשירותים לשטוף פנים ורואה איך נשטפים מידיי ופניי מים חומים. "אבק הדרכים" הוא לא ביטוי ספרותי, יש לו צבע. חום. שמחה שזכיתי לראות את הנופים דקה לפני שהם משנים גוון מירוק לחום.

קונה כוס קפה ויושבת לשתות, מודעת לרגעי התפר הקצרים הללו, רגעים בין ההוויה של טיול בשביל, לבד בדרך, ובין החזרה הביתה. מתבוננת בהמולה של מטיילי החג הבאים וההולכים, מנסה לזהות מי מגיע מהשטח, ממש מהשטח. אני באה משם, עדיין מריחה ומכוסה כולי זיעה מהשטח. בקרוב מאוד אגיע הביתה, אתנקה ואנוח.

זֶה הַזְּמַן לְהַרְפּוֹת מֵהָעֵט, לְהַנִּיחַ
יָדַיִם עַל הָעֵינַיִם, עַל הָאָזְנַיִם,
עַל הַפֶּה. יֵשׁ לָךְ שָׁלוֹשׁ אֶפְשָׁרֻיּוֹת
וְכֻלָּן אַחַת.

לילך גליל

לשמחתי החג צמוד לשבת ובשבת אני יכולה לאפשר לעצמי להרגיש את מה שהשבת נועדה לו מלכתחילה, מנוחה. וגם כתיבה של חוויות הטיול בעודן טריות בראש, יחד עם תמונות מהמקטע שאולי הוא לא מהמרשימים בשביל, אבל עדיין יפה ומעט ירוק. ואחרי שנרקם לו פוסט נוסף בסדרת הפוסטים שלי על השביל, זמן להרפות מהעט, מהמקלדת, להניח ידיים על העיניים, על האוזניים, על הפה.

מקווה שנהינתם ונתראה בפוסט הבא.

Comments

6 תגובות על “על השביל, מדבירה לבית היערן ביער יתיר”

  1. תמונת פרופיל של אלה
    אלה

    אילנה, את מדהימה!
    כל הכבוד על האומץ, ההתמדה ועל הרצון לחלוק ולשתף.
    תודה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אלה! חלק מהרצון לשתף זה כדי להעביר את היופי שאני רואה באנשים ובמקומות שאני מבקרת בהם גם לאחרים.

  2. תמונת פרופיל של צביקה פיקובסקי
    צביקה פיקובסקי

    הסיפור שלך על האירוח בסנסנה מדהים
    אלו החדשות שצריכות להיות בעיתון
    חדשות טובות לתת קצת אור בהוויה הישראלית
    המשיכי בדרכי השביל עם חוויות חיוביות

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צביקה. כן, במקום לראיין את השר הזה או ההוא עם כל השליליות והביקורת והרוע שטורחים להבליט בלי סוף – שיגיעו לשביל וידברו קצת עם השביליסטים. שם פוגשים את הישראלי היפה, מאיר הפנים, זה שחווה טוב לב ומעביר אותו הלאה.
      הטוב קיים רק שהוא איכשהו נבלע בצעקנות הקולנית של הישראלי המכוער והוולגרי.
      ולצערי, יש בנו מאלה וגם מאלה. עם מגוון אנחנו…

  3. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    מענג לקרוא אותך כטיילת מטיילת. חוטא ועוקב בקריאת הפרקים גם בעבודה, גם בפנאי. מענג להיות שותף לחוויית המים החומים הראשונים על מרצפות המקלחת הבהירות, למפגש הייחודי עם מטיילים נוספים, עם מקומיים. קריאה כחוויה מחברת.
    המשיכי ככל שתוכלי, ראשית לטייל, ואם נותר כוח, גם לכתוב ולשתף.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה צבי על הפידבק ועל היותך שותף בדרך עקיפה לחוויות שלי בשביל. נותר לי עוד כחודש לטייל בשביל, אמשיך עד שהחום יכריע. הכתיבה והשיתוף גם הם חלק מהמסע, כחווייה כוללת, לא רק ללכת כך וכך קילומטרים.