תל אביב, מחשבות על יחיד מול קבוצה ואיש שנופל מביניין

"הורגת" מעט זמן ריק בשיטוט אקראי בכתבות שקופצות לפיד בטלפון הנייד.
קוראת דיווח על תערוכה קבוצתית חדשה:
"העבודות עוסקות בחזרה לשגרה אחרי טראומה, ומציבה שאלות על מעמד הקבוצה… הגדרת היחיד בתוכה, כוחה של קבוצה או של זה היחיד"
חושבת עלי ועל אנשים כמוני, שמגיל צעיר מעולם לא הרגישו נוח במיוחד בקבוצות. שהמבנה הקבוצתי מעורר בהם החל מחוסר נוחות, ועד רגשות קיצוניים יותר של זרות וניכור.

הרשומה הנ"ל נרשמה תחילה באותו זמן ריק ש"הרגתי" בצהרי היום בתל אביב, המשיכה ברכבת והסתיימה בהמתנה בתור לאורתופד. וכששבתי בערב הביתה, עשיתי קופי-פייסט לבלוג.
זו לא רשומה שמנסה להתנחמד או לשווק את סדנת השיטוט-הירהור שלי. אולי רשומה נטולת פואנטה. מלווה בכמה פריימים שצילמתי היום בעיר הגדולה, ה-20 ביוני, הלילה הקצר ביותר בשנה.

אותה תערוכה שציינתי בפתיח, לא מתכננת לבקר בה, וגם אם כן, הביטוי הפיגורטיבי לרעיונות מופשטים כאלה, על קבוצה מול יחיד, הוא סובייקטיבי.
זה נושא מצויין ומתבקש שאמנים יעסקו בו ויבחנו את ההגדרה של יחיד לעומת קבוצה, ההגדרה של היחיד בתוך הקבוצה. מה קורה ליחיד שנפלט אל מחוץ לקבוצה, או יחיד שרוצה להתקבל לקבוצה, אבל לא מעוניינים בו.
וגם מה שנוגע לכוח, עוצמה והשפעה של קבוצה מול אדם אחד. למי יש יותר כוח, או שאולי מדובר באיכויות שונות של "כוח". על פניו נראה שלקבוצה יש כוח גדול יותר, כגוף שמאחד בתוכו הרבה יחידים. ואולי דווקא ליחיד, יש כוח גדול יותר, כוח שמקבל צורה של עוצמה, כשהוא מוציא אל הפועל רעיונות ותוכניות שהם שלו, ורק שלו. הוא לא צריך לקחת בחשבון רצונות של אחרים, להתפשר, להתגמש ואולי לוותר. עומד לרשותו הכוח שלו לעשות מה שהוא רוצה. בתנאי כמובן שהוא מודע לכוח הזה ומעוניין לעשות בו שימוש.

תל אביב נתפסת בעיני כעיר שמאוד מתאימה לקבוצות. זו עיר שמעלה על נס את האינדבידואליזם אבל באותה נשימה מייצרת טרנדים שמי שרוצה להיחשב עדכני מתיישר לפיהם. החל ממה לובשים, היכן גרים, מה אוכלים. ו… גם מה חושבים.
תל אביב, למרות הליברליות שהיא מתגאה בה, כמו הדגלים הצבעוניים שפזורים כעת ברחבי העיר לרגל שבוע הגאווה, לא סובלת את מי שלא מתיישר עם הקו הכביכול ליבראלי-סובלני.

בזמנו כתבתי כמה הנחיות שאני נותנת למשתתפות בשיטוט-הירהור שיזמתי. מפגשי הליכה והתבוננות.
כעת, כשיושבת על ספסל מוצל בגינה מול שרונה מרקט, חשבתי שמעולם לא עניתי בעצמי על הנחיית הכתיבה שאני עצמי כתבתי. כלומר, אני נותנת תרגילי כתיבה, מציעה נקודות מבט אחרות להתבוננות, לצילום, לכתיבה. למעט כמה צילומים פה ושם מעולם לא הקדשתי זמן לתעד במילים את מחשבות שחולפות לי בראש תוך כדי שיטוט.

אז הינה, אני עושה ספויילר למשתתפי הסדנה הבאה, ומעתיקה לכאן את אחת מההנחיות מהשיטוט התל אביבי. הנחיה שהפעם תשמש גם אותי לכתיבה אינטואיטיבית.

בתים, ביניינים, מגדלים

מתחם שרונה הוא מקום של ניגודים בין ישן לחדש/מחודש, בין בנייה של פעם לארכיטקטורה מודרנית, בין גריד סימטרי ומנוכר של בנייני משרדים גבוהים לבין גגות רעפים אדומים שנותנים אווירה רכה ונעימה יותר.

חפשי ניגודים נוספים, נסי לצלם אותם בפריים אחד. פריים שמכניס לתוכו אלמנטים עם ניגוד.
חישבי על תחום או עיניין בחיים שלך בו את חווה חוויה של "ניגודים", מצד אחד ככה, מצד שני ככה.
מוזמנת לכתוב על חוויית הגם וגם. זה לצד זה, בלי לתעדף או לשפוט מה עדיף, מה יפה יותר, מה נכון יותר. פשוט לתת מקום לכל הצדדים. כמו הביניינים רבי הקומות המודרנים לצד המבנים הנמוכים, הקטנים ששופצו ושוחזרו לפי מה שהיה פה קודם.

קו הרקיע של ת"א מלא במגדלים וביניינים נישאים אל על. עצרי.
קודם כל בדקי שאת לא במסלול רכיבה של רוכבי אופניים, הרימי מבט למעלה, ספרי מגדלים, ביניינים גבוהים. דרגי אותם לפי מידת הגובה שלהם.
אילו אסוציאציות המילה" גבוה" מעלה בך? יש גבוה יותר, גבוה פחות, יש גבוה חד וצר כמו של אנטנה.
חשבי על עצמך כעל אנטנה, מה היית ממגנטת לחייך.
האם שמת לב שלחלק מהבתים במתחם יש שמות, כמו: "בית סביבון", בית האיכרים, בית הסופר
קחי את אחד הבתים שמצא חן בעינייך והמציאי לו שם, דמייני איך זה מרגיש לגור בכזה בית. היית רוצה לגור שם?

עד כאן ההנחייה.
ניגודים? בבקשה, הרי לך כמה: הניגוד בין יחד ללבד, בין קבוצה ליחיד, בין כוח של הקבוצה לכוח של יחיד.
ניגוד בין חופש מחשבתי אמיתי לעומת קונפורמיות שדורשת ללכת בתלם, להיות כמו כולם.
תל אביב היא עיר כזו שמרוב שהאינדבידואלים שחיים בה לא רוצים להיות כמו כולם, הם מתלבשים ונראים בדיוק כמו כולם. אוכלים באותן במסעדות שנחשבות בעיני כולם לטרנדיות ונחשקות, לובשים את אותו ג'ינס קרוע.
במיוחד בני הנוער שיצאו היום ל"חופש הגדול" והולכים למלא את חופשת הקייץ בבילויים וקניות כמו כולם, כדי לא להיות יוצאי דופן.
או הבנות הצעירות ששמות את הטלפון מולן, לוחצות על כפתור הפליי ונעמדות בפוזת ריקוד, מנענעות את הישבן, מזיזות ידיים, רגליים וראש בדיוק כמו הרקדן מהטיקטוק. ואח"כ מעלות את הורסיה שלהן לאותו הריקוד, שבמקרה הטוב נראה אותו הדבר.
דוגמאות שקפצו לי לראש. אפשר לחשוב על עוד. יותר עמוקות.

ואם נחזור למגדלים של תל אביב, בעין לא מקצועית הם נראים כשיכפול של אותו המגדל. אחד נוטה בזווית קטנה ימינה, החלונות בצורה מלבנית ובמגדל הסמוך הזווית והחלונות נראים טיפה אחרת. ההבדלים מינורים.
כך או כך מדובר במאסה של בטון, פלדה וזכוכית שיוצרת גריד של קומות וחללים פנימיים. חללים שמתומחרים במיליוני שקלים, למגורים פרטיים או עסקים.
אין לי דרך לדעת בוודאות כיצד הדירות היוקרתיות במגדלי שרונה נראות מבפנים. אני יכולה רק לנחש שהן מעוצבות ע"י מיטב המעצבים, כמו במגזינים.
סוג של קופי-פייסט, ומהסוג של הביוקר. הנוצץ. הראוותני.
מי שמשקיע מיליוני שקלים בקוביית מגורים במגדל בוטיק בלב ת"א לא ישים שולחן סלון שעולה פחות ממאה שקלים מאיקאה.

בדרך חזרה לתחנת הרכבת אני שמה לב לסרטים שהמשטרה מתחה בפנייה למסלולי נסיעה. "המעבר אסור".
מה קרה הפעם? כשהתקרבתי ללב מתחם שרונה הבנתי ששוב קרתה תאונת ביניין. מעלית חיצונית עליה עומדים הפועלים קרסה. האנשים שהיו מעליה נפלו מגובה רב, איש אחד נהרג.
עוד "תאונה מצערת" שמתווספת לסטטיסטיקה האכזרית. למי איכפת מפועלי הביניין, זו הרי קבוצת אנשים שקופים חסרי כוח והשפעה, ויחד עם זה בזכות עבודתם הקשה קו השמיים של תל אביב דומה לכל עיר אירופאית או אמריקאית גדולה.

להלן מחיר הקידמה ששועטת קדימה ולגובה. שלא סופרת אדם שנופל מביניין גבוה.

אילו אסוציאציות המילה" גבוה" מעלה בי?
של איש שנופל מביניין.

המגדלים הגבוהים לא צצו ביום בהיר אחד, קודם חפרו יסודות, יציקות בטון מאסיביות. יפה עשו במעבר להולכי רגל סמוך לסרונה מרקט כששמו רשת דרכה אפשר להציץ לבור עצום המידות ולעקוב אחרי קצב התקדמות הבנייה.

"שוב אני בתל אביב דירה ריקה, יש כאן מישהו? הכל איננו, איפה את?
כמה לא מפתיע, הרי אם יש משהו שראיתי בחיי זה שאין כלום, עפים כמו פרחים לבנים ברוח"
אביתר בנאי


Posted

in

by