צידה לדרך: בין לרצות לראות עוד לבין ראיתי הכל

במהלך מסע הנדודים ממנו שבתי לאחרונה, לאורכם של קילומטרים רבים של נהיגה, העדפתי שקט. בלי דיווחי תנועה או עידכוני חדשות מהרדיו. גם לא שירים.
נהגתי בדממה, לעיתים עם חלון פתוח דרכו נכנס משב רוח וקולות של תנועת רכבים חולפים. בתום המסע, בדרך חזרה הביתה בחרתי לנגן דיסק ישן מאוד, אוסף שירים שפעם אהבתי מאוד. אחד מהשירים באוסף הוא הדואט הנפלא של ביורק משנת 2000.

I have seen it All" by Björk and Thom Yorke"

חזרתי והקשבתי לשיר שוב ושוב ושוב. שיר שבהאזנה ראשונה מדיף ניחוח חריף של דיכאון. ואולי לא.
הוא מציע נקודת מבט אחרת, מפוקחת יותר. מפנה את האצבע לאותן עיניים חמדניות שכבר ראו הכל ועדיין רוצות לראות עוד. ועוד. ועוד.

ה-"עוד" שביורק שרה עליו הידהד לי שאלה שחלפה בראשי במהלך מסע הנדודים – "מתי זה מספיק?"

ב"צידה לדרך" הפעם אני רוצה לגעת בדבר הזה, ברצון שמניע רבים מאיתנו ל-"עוד". ההשתוקקות הזו שמצד אחד מניעה אותנו לצאת אל העולם, לפעול, לעשות, לחוות.
ובה בעת, גורמת גם לכזה סבל גדול, כי אף פעם אי אפשר לראות באמת "הכל" ואף פעם אי אפשר שיהיה לנו "הכל".
לפני שנתחיל לשחק במילה הטריקית "עוד", תקשיבו לשיר. הוא מצויין והוידיאו שמלווה את השירה מצויין לא פחות. הזכיר לי את הנסיעות ארוכות ברכבות היפניות באוקטובר 19, באותו שבוע רכבות, כשהיה לי כרטיס חופשי-שבועי ויכולתי לנסוע לאן שאני רוצה ביפן.
בפוסט שלפניכם אקח את השאלה הזו, אשחק בה מעט ואגלגל אותה לכיוון שלכם.

פסי הרכבת סמוך למפעל אורון – תמונות ממסע הנדודים במכתש הגדול: הסנפיר הגדול והרכס הכרבולת

מתוך יומן המסע שנכתב במהלך 58 ימי נדודים ברחבי הארץ:

מתי זה מספיק?
שאלה טובה ותשובה לי אין. אולי הדרך תראה לי את התשובה. אני צועקת לכרבולת: show me the way
והתשובה היא: keep on going  

מתי זה מספיק?
האם לעצור בנקודת הצל הראשונה אחרי הטיפוס הראשון? או אולי לצבור עוד גובה, להגיע למקום עם תצפית על קרקעית המכתש?
מכל נקודה שרק אבחר הנוף עוצמתי, פראי, חשוף. יפה מאוד.

אם ככה, מתי לעצור? מתי זה מספיק? מתי אפשר להניח את התרמיל על האדמה, לשבת בצל, ללגום מים ולשחרר אנחת רווחה?

שנים ארוכות של צעידה בדרכים הפכו אותי לחמדנית נוף. אני רוצה עוד. עוד קילומטר, עוד תצפית נופית מדהימה, עוד מסלול אתגרי. עוד. עוד. עוד.
אולי מספיק. אם למדתי משהו מהקורונה זה להסתפק בביסים קטנים. אפשר לחוות חווייה משמעותית ועמוקה גם במרחק קילומטר הליכה על קו הרכס. אני לא מוכרחה להתקדם עד היציאה בנחל מדור. אני לא מוכרחה לסמן V נוסף, "הייתי פה".

מתי זה מספיק?
מתי אפשר לומר, עד כאן. כאן זה מספיק טוב. לא שם, בקילומטר הבא, בנחל הבא, בהר הבא, במקטע הבא – לא שם, כאן.
זו תנועה הפוכה מהתנועה שהייתי רגילה אליה.

מסע, כדי שייחשב ל"מסע", כמה ימים צריך לקחת? קצת? הרבה?

מתי זה מספיק?
זו שאלה שאני חוזרת עליה שוב ושוב, כי עדיין מנסה למצוא את המינון הנכון לי.

מתחת לכל מסע אליו אני יוצאת נמצאת התשוקה לראות, לגלות, לחוות, ללמוד, לעבור הרפתקאות. כשיצאתי לנדודים בארץ, היגעתי למקומות חדשים וגם מקומות מוכרים, שכבר הייתי בהם פעם.
הכרבולת למשל. אחרי הפעם השלישית, או השביעית שטיילתי בה הפסקתי לספור. מה הטעם. למה לחזור שוב ושוב אל אותו המקום. הרי – "I've seen it all", הלכתי לכל אורכה, מהעלייה התלולה בסנפיר הגדול עד לירידה התלולה בנחל עפרן. אז למה לטפס לשם שוב. לא הספיקו לך הפעמים הקודמות בהן היית במקום? למה גם עכשיו? למה עוד פעם?

"I've seen what I was ~ And I know what I'll be ~ I've seen it all ~ There is no more to see"
השורות הללו, כשמתורגמות להחלטות מעשיות בשטח יגרמו לי לשיתוק, לעצירה מוחלטת, כי אין יותר סיבה לצאת לדרך. הרי הייתי שם יותר מפעם אחת, ראיתי הכל, אין עוד מה לראות.

ואז, להיזכר ברגעים בהם "My pulse was as high", רגעים בהם הדופק משתולל מרוב התלהבות, שמחה, תשוקה.
רגעים של אושר.
להיזכר ברגעים של אור, של חושך.
"I've seen it all ~ I've seen the dark ~ I've seen the brightness ~ In one little spark"
בדיוק כמו בשיר, לראות את הניצוץ, הגרעין הפנימי, היופי שנמצא בכל מקום ובכל דבר, לצד החושך, האפלה, העלטה. בדיוק כמו בסמל הסיני של האין והיאנג .
לבחור על מה לשים את הפוקוס, במה להתמקד, להסיט את המבט מהרע והמכוער ובמקום זה להביט במה שמשמח לי את העיניים. למשל, עפיפון צבעוני שעף גבוה בשמי התכלת או מצלעות של מכתש מזדקרות לכיוון הרקיע.

לראות מה שאני בוחרת, לראות מה שנחוץ לי כדי להתקיים בעולם החושי.
"I've seen what I chose ~ And I've seen what I need"

באחת התגובות לסרטון מישהו כתב: "This is like a suicide song", הוא לקוח מתוך פס קול של הסרט "Dancer in the Dark". לא ראיתי את הסרט אבל הקשבתי לשירה המהפנטת, לצלילים, לשאלות הנוקבות שמוכרות לי מחיי שלי, כשאני אומרת לעצמי: "that is enough".
בעידן בו הצרכנות שוברת שיא אחר שיא, בו חברות מסחריות מעבירות לנו שטיפות מוח שיטתיות, בו שותלים לנו במוח מסרים שעיקרם "עוד" ו-"עוד" ו-"עוד", כי אם נפסיק לצרוך, מגדל הקלפים הקפיטליסטי עלול לקרוס – מתי שמעתם מישהו שאומר ככה במילים הכי פשוטות: "And that is enough ~ To want more would be greed"

קל לי יותר לתת דוגמא מעולם הטיולים. הטיולים הפכו לחלק משמעותי בחיי, היציאה החוצה אל העולם הגדול, לראות עוד מקומות, עוד נופים, עוד ביניינים, עוד טיסה למדינה רחוקה, עוד נסיעת רכבת, עוד קילומטר הליכה, עוד לינה באוהל תחת כיפת השמיים, עוד כוס קפה בשטח, עוד תמונה.
כן, גם אני נתונה לעריצותו של ה-"עוד" הזה.
"Just keep in mind ~ You need no more at all"

יש שיגידו על השיר שהוא עצוב, קודר, מדכא כל תיקווה. המלודיה המלנכולית אולי נעימה לאוזן, רק שהמילים לא עושות שמח בלב. הן מדכאות כל רצון לחלום, להשיג, לחוות, לראות. כי מה הטעם.
"You've seen it all ~ There is no more to see"
ואם מדכאים את חוש הראייה, מונעים ממנו לקלוט מידע ויזואלי וחווייתי, מצמצמים את החיים נקודה אחת קטנטנה.
"And all you have seen ~ You can always review on ~ Your own little screen"
כן, תמיד אפשר לשחזר מראות שכבר ראינו על המרקע הקטנטן.

או במילה אחת, דיכאון.

אם "You've seen it all", מה הטעם לצאת לדרכים? לתכנן טיול חדש?
אפשר להישאר בבית, להיצמד למסכים, לצפות בתמונות מטיולי העבר. אפשר גם לעצום עיניים, כי בלאו הכי ראיתי הכל. וכאמור, לרצות לראות עוד הופך אותי לחמדנית, לאדם שלא שמח בחלקו, שלא מסתפק במה שיש לו אלא רוצה עוד ועוד, כשה-"עוד" הוא המטרה ולא האמצעי להרגשה הטובה, להגשמה.
ההגדרה של חמדנות היא "תאוות בצע, תשוקה עזה וכמיהה לכסף ועושר חומרי, אחד משבעת החטאים של הנצרות הקתולית", חמדנות נתפסת כדבר רע.
מי היה רוצה לומר על עצמו שהוא חמדן?

מצדה השני של הסקאלה -שיר יפה של נתן זך שמבטא את הרצון דווקא כן להתבונן ביופי שבעולם. לשבח ולהודות על מה שאנו זוכים לראות כשאנחנו מתבוננים, כל עוד אנו חיים.
הקונטרה ל-"ראיתי הכל, לרצות עוד יחשב לחמדנות".

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

בצידה לדרך הפעם אני מזמינה אתכם להאזין לשני השירים, להתעכב על מילות השיר ולבדוק היכן אתם על הסקאלה הזו.
בין מי שמרגיש שכבר ראה הכל ואין עוד מה לראות לבין מי שרוצה ומשתוקק לראות עוד ועוד מיפי העולם, כל עוד הוא חי.
"לֹא אֹמַר דַּי ~ לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי" לעומת "I've seen it all ~ There is no more to see"

היכן אתם נמצאים?

ואולי במקום טוב באמצע, כשזה שמשוחרר מעריצות ה-"עוד", יודע מתי לעצור, מתי כן לצאת החוצה אל העולם ולראות את יופיו, להעריך אותו.
אני מציבה בפני את השאלה ולא ממהרת עם התשובה. לפעמים ה-"עוד" יכול לשמש כממריץ, כמניע שמצית את המוטיבציה לצאת לדרכים חדשות ומוכרות בהן יפי העולם יתגלה בפנינו שוב ושוב ושוב. ולפעמים ה-"עוד" יכול להפוך לעריץ שמעצים את ההשתוקקות, מוציא אותנו החוצה לדרכים למרדף שאינו נגמר אחרי עוד ועוד מקומות, מראות.
אם בסופו של יום אני מרגישה מותשת, מרוקנת, עייפה, מצוברחת -אזי ה-"עוד" הזה לא מיטיב עמי. אם אני מרגישה התפעלות בלתי פוסקת מול כל מה שנגלה בפני – אזי ה-"עוד" הזה עושה לי שירות נהדר.

אשמח לשמוע מכם בתגובות כיצד שני השירים ההפוכים הללו, שכל אחד יפה בדרכו מתנגנים אצלכם, מה מושך אתכם יותר.