צידה לדרך: טיפול

לאחרונה תאגיד השידור "כאן" יצא לאור בתוכניות עם תכנים הקשורים לנושאים פחות מדוברים בפריים-טיים.
האם צפיתם כבר בסדרות "טיפול זוגי" ו-"מצב נפשי"?
השבוע סיימתי לצפות בשתיהן, מה שעורר אצלי מחשבות ותהיות שאשתף בפוסט לפניכם.

אל דאגה, זו לא רשומה עם ביקורת טלוויזיה נוקבת, נהפוך הוא. בשורה התחתונה אני ממליצה לכל מי שעדיין לא מכיר לגשת למחשב/טלוויזיה ולצפות בשתי הסדרות.
הן עשויות היטב גם מבחינת התוכן וגם מהצד הויזואלי, בהתחשב בעובדה שאין בראיון או באנשים מדברים יותר מדי עיניין ויזואלי, למעט להביט בהם, לבחון את הבעות הפנים ושפת הגוף. במאי שתי הסדרות שילבו גם קטעי מעבר יפים, ככה שהתוצאה הסופית היא גם נעימה לעין.

בפוסט זה בסדרת "צידה לדרך" אני רוצה לגעת בדבר הזה שנקרא "טיפול".
כמו שהדס, אחת המנשים המצולמות ב-"טיפול זוגי" אמרה כשסיפרה לחברים שהם בטיפול. יש סטיגמה שאם זוג הולך לטיפול ישר חושבים שזה בגלל שהם הולכים להתגרש. במילים אחרות, לא צריך להתבייש בבחירה לקבל טיפול, זה מועיל, עוזר לנקות את הדברים הלא פתורים ובגדול עושה טוב לזוגיות.
מרואיינים נוספים ב"מצב נפשי" גם הם אמרו שלוקח זמן עד שהאפשרות ללכת לטיפול עולה על הפרק, עד שמבינים שאין ברירה, שמוכרחים. וגם כשמתחילים בתהליך טיפולי, לוקח זמן עד שמתחילים לראות תוצאות.

כמי שקרובה לעולם הטיפול אני מזדהה מאוד עם הנאמר. מה איתכם?

אנחנו נשתף את הקרובים לנו בעינייני בריאות "רגילים", אם למשל הלכנו לרופא מומחה או שהתחלנו סדרת טיפולים. טיפול שיניים, טיפולי פוריות, טיפול תרופתי להורדת לחץ דם, טיפולי פיזותרפיה ועוד. אבל… לא נרגיש בנוח לשתף בטיפול ריגשי-נפשי.
רוב המטופלים יעדיפו לא לספר.
למה? על שום מה ולמה ההסתרה? בגלל הבושה? האשמה? כי לא רוצים לחשוף חולשה? כדי לשדר לכולם שהכל תקין גם כשבפנים הכל קורס?

אם יש מסר משותף לשתי הסדרות הרי הוא בזה שהן שמות את עינייני הנפש בפרצוף.
לאיזה זוגות אין ריבים שחוזרים על עצמם בלופ אינסופי? שממררים לעצמם את החיים, גם בלי להגיע להחלטה דרמטית של גירושין?
מי מאיתנו לא חווה דיכאון בדרגה כלשהי, מדיכאון קל עד דיכאון מג'ורי? ומה בנוגע לחרדות? טראומות? התקפי זעם? כעס בלתי נשלט?

כמו כל דבר בחיים גם בתחום הנפשי קיימת סקאלה וכל אחד יכול למקם את עצמו על הרצף ולבדוק עד כמה ה"דבר" שהוא חווה קל או חמור.
העיקר בעיני הוא להבין שאין בזה שום בושה. שזה חלק מהיותנו אנושיים.
ולפעמים הבעייה היא בתשתית. משהו לא תקין בפעילות המוחית וגורם לשיבוש בהתנהגות. אם זה לא יטופל תהיה להתנהגות או להרגשה הזו השפעה הרסנית על איכות החיים של אותו אדם.

דיכאון, למשל, זו מחלה. ככה שמי שמזהה אצלו סימפטומים של דיכאון חשוב שיבקש עזרה, כי קיים טיפול.
אפשר לטפל בדיכאון, בחרדות, בפוסט טראומה ובהתקפי זעם ותוקפנות. אפשר לטפל גם במצוקה ותיסכול שנובעים מתקשורת לקוייה בין בני זוג, כשהסימפטום העיקרי הוא ריוחק וריבים תכופים וקשים.
אפשר לטפל. צריך רק לזהות את המצוקה ולבקש עזרה.

בסדרה "טיפול זוגי" משתתפים 4 זוגות שהגיעו לטיפול לאורך 20 שבועות עם מטפלת שנבחרה להוביל את הסדרה. המצלמות נוכחות בחדר הטיפול ומצלמות גם אותם וגם אותה. עושה רושם שאין הוראות בימוי, וכל מה שנאמר בתוך חדר הטיפולים הוקלט ולאחר מכן נערך ל-12 פרקים באורך 30 דקות. למעשה זה סוג של ריאליטי. המשתתפים חושפים את חייהם הזוגיים לאורך 90 דקות במצטבר, רבים ומטיחים דברים קשים זה בזה מול המטפלת, מול המצלמות (המוסתרות היטב בחדר) ומול עינם המציצנית של הצופים בבית.
כל פרק בסדרה מסתיים ב"תודה מעומק הלב לזוגות המשתתפים על הכנות, האמון והאומץ".
זה בדיוק מה שחשבתי. וואוו, כמה אומץ יש בחשיפה הטלוויזיונית הזו. להכניס אנשים זרים לתוך הדינאמיקה המורכבת בין בעל לאישה.
מילא זה, רק שלא ברור לי למה היה נחוץ לצלם גם את הילדים, ובמה התמונות מהאלבום הפרטי של כל זוג תורמות לסיפור?
האם זה כדי שנתיידד איתם יותר? שנכיר גם צדדים אחרים בחיים שלהם? או כדי לענות על הצורך של הצופים להציץ גם למטבח או הסלון בביתו של הזוג?

לא פעם הרגשתי שאני מציצה או פולשת לחדר טיפולים, מקום שאני לא אמורה להיות בו. שזה לא בסדר שהמצלמות מתעדות כל מילה, כל הבעת פנים, כל דימעה.
בחיים עצמם, מחוץ לטלוויזיה, בטיפול אישי או זוגי כל מה שקורה בחדר הטיפולים, נשאר שם. דבר לא יוצא החוצה, כדי ליצור מרחב בטוח. השמירה על דיסקרטיות וכבוד לכל התכנים שהמטופל מביא איתו הם כלל יסוד בטיפול.
בסדרה יש הפרה בוטה וצורמת מאוד של כלל הזה. מצד שני דווקא ההסכמה של המטופלים להיות מצולמים, מביאה לצופים תכנים שמוכרים לכולנו. במובן הזה ארבעת הזוגות הן כמו מראה לקשת של מצבי חיכוך בחיים הזוגיים. ריבים, חוסר הקשבה, בעיות באינטימיות, יחסי תלות, הישענות מול צורך במרחב, ושוב ריבים כואבים ופוצעים.

מתבקש שבטיפול זוגי יעלו גם עיניינים הקשורים ליחסי המין. זה נושא רגיש מאוד שכנראה הושמט בעריכה למעט זוג אחד שנגע-לא נגע ביחסים האינטימיים ביניהם באחד הסשנים לקראת סוף הסדרה.
הסדרה לא חפה מפגמים, ועדיין היא חשובה, מעניינת, מסקרנת ובעיקר שמה מראה בפני כל צופה – עד כמה הריבים של הזוגות על המרקע מהדהדים לי מוכר? מזכירים לי את החיכוכים עם עם בן/בת הזוג שלי? בתדירות שלהם? בעוצמה? בנושא? בתגובה שלי להאשמות שמופנות כלפי?
האם אני באמת מקשיב/ה באמת לבן/בת הזוג שלי? האם אני רואה את הפגיעות שלו/שלה? האם אני נותן/ת לו/לה מקום?
מה מחבר אותנו וקושר אותנו יחד אחרי כל השנים הללו?

להבדיל מ"טיפול זוגי" שאפשר לשייך לקטגוריית הריאליטי, על הטוב והרע שפורמט זה מציע, "מצב נפשי" היא סדרה דקומונטרית. בכל פרק מארבעת הפרקים דנים לעומק בנושא אחר: חרדות, דיכאון, פוסט טראומה, זעם ותוקפנות. מראיינים אנשים אמיצים שיושבים בביתם ומספרים למצלמה את הסיפור הכואב שלהם. ובין לבין מציגים אנשי מקצוע בחלל שנראה כמו ספרייה, כשהם צופים באותו ראיון שאנו הצופים ראינו כרגע ומביאים לשיח נקודת מבט מקצועית ואמפתית.

לי אישית היה מרתק להקשיב למה שהיה לפסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או אנשי בריאות הנפש לומר על מכאובי הנפש הללו.
הסיפורים שתשמעו בסדרה לא קלים לעיכול. רציתי להכניס את היד למסך ולהניח יד תומכת על גבו של האיש שלקח את צוות הצילום לשלוותא, היכן שהיה מאושפז תקופה וקיבל טיפולי חשמל. לחבק את האישה שתיארה פגיעה מינית בעת אישפוז בבית חולים ולומר לה, אני מאמינה לך.

כפי שאמרתי קודם, יש סקאלה. לא כולם חווים דיכאון קליני עמוק שמחייב טיפול תרופתי ואפילו אישפוז. גם דיכאון בינוני או קל מכבידים מאוד על ההרגשה ומשפיעים על התפקוד היומיומי. כנ"ל לגבי חרדות, פחדים לא רציונלים שמנהלים אותנו עד כדי שיתוק. שלא לדבר על כעס, כשהוא נוכח וגדל למיימדים של מפלצת שמנהלת את האדם, מביאה אותו להתפרצויות של זעם עצום בווליום גבוה עד כדי איבוד שליטה.

חשוב שתקשיבו לאנשי המקצוע שאומרים חד משמעית שיש טיפול.
יש סוגים שונים של טיפול, כל מיני שיטות וגישות לסוגים שונים של חולי נפשי. איש מקצוע מיומן יידע להתאים את הטיפול הנכון לקושי ואו למצוקה.

כמי שיש לה נגיעה לעולם הטיפול, דרך כלים אמנותיים, אני יודעת כמה הקלה ומזור הטיפול יכול להביא איתו. איזה שיפור הוא מביא איתו לאיכות החיים, להרגשה הטובה. אלו דברים שחוויתי גם כשאני עצמי הייתי מטופלת.
אני יודעת לומר את זה כי הייתי גם בצד של המטופלת וגםמייד שהגוף חולה וזקוק למנוחה. לפעמים הגוף זקוק לטיפול תרופתי כדי להחלים ולחזור לקו הבריאות. ומה קורה כשרע לי בפנים? כשאני עצובה, כואבת, בוכה, פוחדת, מודאגת, חסרת חיוניות, בקושי מביאה את עצמי לעשות את המינימום הנדרש, מרגישה דהוייה, חסרת חיים – זה לא נקרא שהנפש שלי חולה וזקוקה לריפוי ולחיזוק?

את הפוסט הזה התחלתי בהפנייה לשתי הסדרות המשודרות ב"כאן 11", ויש גם סדרת הסכתים מצויינת בשם "לא טוב לי" שעוסקת במצוקות נפשיו בוערות – ואסיים במסר חשוב שהייתי שמחה אם תקחו אתכם כצידה לדרך.

זו לא בושה להרגיש מצוקה / חולשה / כאבי לב / עצבות / דיכאון / חרדה / פחדים / בילבול.
זה לגמרי אנושי.
אם אתם מזהים מצברוח ירוד ושפוף לאורך זמן, אנא מכם, למענכם ולמען הסביבה הקרובה שלכם, אל תזניחו.
אל תתביישו לבקש עזרה. תחפשו, תבדקו ותמצאו את סוג הטיפול שהכי מתאים לכם.
זכותכם להרגיש טוב, להרגיש חיוניים, שמחים ומלאי חיים. וזה יקרה אך ורק אם תסכימו לעזור לעצמכם.

לקריאה נוספת: צידה לדרך: דיכאון. מכירים? הייתם שם פעם?