על השביל, מסגולה לצומת כוח

"מאחלת לך הצלחה במסלול בלי להתאבד עליו ולהתייבש בחום. זה רק בינך לבינך אז תהיי קשובה וסלחנית גם לא לסיים" הודעה ששלחה לי חברה בוואטסאפ בלילה הקודם ושאני קוראת עם הקפה בשש בבוקר, כשאני כבר מוכנה לצאת לדרך, עם תיק גדול ליומיים. לגימה אחרונה מהקפה ונוסעת לתחנת הרכבת לתפוס את הרכבת של 06:35 לת"א – פתח תקווה – סגולה.
אני הולכת וקרבה לסיום מסעותי בשביל ישראל לשנה הנוכחית, לא בגלל שאני רוצה או לא יכולה, אך ורק בגלל אילוצי מזג האוויר. בגלל השמש הקופחת. בגלל שהחורף נגמר והאביב כאן כ"כ הפכפך. דווקא כדי להרגיז הוא מתהפך בסופי השבוע ל-"חם מהרגיל לעונה". אני עוקבת בדריכות אחרי התחזית, מבינה שיהיה חם, אפילו חם מאוד, מתלבטת, לצאת/לא לצאת לשביל, בסוף נכנעת לטירוף שלי ויוצאת. לא מעיזה להזמין חברים שיצטרפו אלי, גם ככה מדובר בקטע שאינו ידוע ביופיו הרב. לי זה ברור שבשביל אורכי יהיו קטעים פחות "אטרקטיביים", ואיכשהו קרה שהם אלו שהותרתי לסוף. קצת שמש בשמיים לא מבהילה אותי. יש לי כובע שמש וורוד, קרם הגנה, הרבה מים. יהיה בסדר.

האופטימיות הזו שגורסת ש"יהיה בסדר" נחוצה מאוד כשיוצאים לדרך. אחרת הדאגות, החששות, הפחדים משתקים וגורמים להסתגרות במרחב המוכר והידוע. ואני, עדיין פועמת בי הרוח הסקרנית, זו שרוצה להתנסות בהרפתקאות חדשות. ואני בטוחה שגם במקטע הפחות "אטרקטיבי" שבין סגולה ללטרון יקרו לי הרפתקאות, שבזמן שאני מקלידה מילים אלו ברכבת, אין לי מושג מה יהיו.

"לאן את רוצה להטעין את הרב קו שלך?" אני נשאלת בקופה, כי המכונה לא קוראת את הכרטיס שלי, "סגולה", אני עונה. "כיוון אחד?", "כן", "את לא חוזרת היום?", "לא, לא היום", זה מה שעניתי לבחור בקופה. אם הכל ילך כשורה, חוזרת במוצאי שבת מלטרון, היכן שהתחלתי לטייל בסוכות, ואגב, גם אז היה חם. המילה "סגולה" מוצאת חן בעיני ואני מגלגלת אותה בפה, סגולה כמו סגול, שמוצא חן בעיני, כמו "סגולה לאריכות ימים", שפחות מוצא חן בעיני. אם ככה, אחפש את הצבע הסגול לאורך הדרך.

09:00 – עצירת מנוחה ליד ברזייה שמקורות הציבו במקביל לפסי הרכבת, מול השדות של כפר סירקין. עוצרת להרטיב את הצעיף, לשטוף פנים, לאכול לחמניה לארוחת בוקר. לפי תוכנת הניווט נותרו לי כ-22 ק"מ ליעד, מוכרחה לציין שהמספר הזה קצת מבהיל. מאז שירדתי מהרכבת בשבע ועשרים אני בתנועה ללא הפסקה. הגוף התחמם, גם העולם הולך מתחמם. ספק ראשון מתגנב, לא בטוחה שאצליח לעמוד ביעד.

מחשבות שעברו לי בראש תוך כדי הליכה: אין לך מה לעשות עם הזמן הפנוי שלך? מה קרה? לא יכולת להישאר בבית? מקסימום היית נוסעת לים או לי-ם, באמת מזמן לא היית בירושלים. ולמה לא הפכת כיוון? הציעו לך עזרה, הציעו הקפצה עד צומת לטרון, הציעו לארח אותך לארוחת ערב שבת ומקלחת בגמזו. ואת בשלך. למה העקשנות הזו?
לפני דרך ארוכה לבדוק על מה אני כ"כ מתעקשת, והאם זה בכלל נכון להתעקש ואולי לפעמים כדאי להרפות.

מה היה במסלול עד כה? שערים נעולים של גן לאומי אפק, לא יכולתי להיכנס לראות את בריכת הנופרים מקרוב וגם את מבצר אנטיפטרוס ראיתי מרחוק. רושמת לעצמי לבוא מתישהו לבקר, כלומר להגיע עם המכונית ולצאת לסיבוב בפארק שזמן רב חלף מאז ביקרתי בו.

חציתי שני כבישים, פסי רכבת, ראיתי שני סוגים של קוצים סגולים (גדילן וברקן), מצאתי פרפר חמוד מקרטון שמצטלם יפה על התפרחת הסגולה, מטווח פעיל, רעש יריות לצד שאון התנועה. מזל שהבאתי את נגן המוסיקה, מוציאה מהתיק כדי שהשירים ינעימו את זמני תוך כדי הליכה שאם להודות באמת מאוד משעממת.
תהייה לגמרי לא חשובה, מה גרוע יותר, זבובים שעוקצים או זבוב שנכנס בטעות לנחיר?

חיפשתי סגול ומצאתי, סגול של עולש ושל הקוצים. מצאתי גם סרטים בוורוד ואדום. אדום, כמו הצבע של הלחיים שלי שהתבשלו היטב בשמש.

היכנשהו לצד פסי הרכבת, כק"מ לפני המעבר מעל כביש שש, זוּלָה. ספה ישנה, שולחן שידע ימים יפים יותר וסככה מאולתרת. פינה שמזמינה עצירה.
לשבת. להוריד את התיק. לשתות מים. לנשום. לחייך. "בואי נתחזק יחד, את עם עצמך, שילך הפחד, ייעלמו הדמעות, והכי חשוב שכל אחד יאמין בעצמו", ככה שר לי ארכדי דוכין  באוזניות. בטח שמאמינה. מאמינה שאגיע לקו הסיום מחר הערב בריאה ושלמה אחרי שספגתי למחזור הדם שמש וירח.

11:07 – הפסקת תפוח ומים בצל, בצד כביש שש. בינתיים התעופפו כמה נאצות על הסימון הלא ברור שבגללו פספסתי את חציית פסי הרכבת וגם על האפליקציה שסימנה בכחול שביל אחר, שונה מש"י ובכך האריכה לי את הדרך, שגם ככה ארוכה. ההליכה בין הכבישים המהירים/פסי הרכבת מחייבת עירנות גבוהה כדי לדעת היכן בדיוק חוצים ולא עלולים ללכת הלוך-חזור לשווא. כמו שקרה לי.
"מנוחת התאוששות והכל יהיה בסדר" מנסה לעודד את רוחי השפופה שכבר חם לה מאוד. אילו הייתי נענית להצעה שיקפיצו אותי ללטרון וצועדת מדרום לצפון הייתי זוכה למשב רוח קלה בפנים. בכיוון ההפוך האוויר עומד. לא הוגן. גם לא הוגן עודף החום אצלנו כשמקומות אחרים בעולם משוועים לקצת שמש. נגיד אירלנד. האירים בוודאי היו שמחים לקבל 28 מעלות חום שייבשו להם את הלחות והרטיבות של גשם שיורד נון-סטופ. בתמורה היו נותנים ענן גדול שיסתיר את השמש ומדי פעם ימטיר גשם קל.

מה עוד היה במסלול? חציית פסי רכבת, מעבר עלי להולכי רגל מעל כביש שש, שלושה שלטי אזהרה שצילמתי לאוסף צילומי הסכנות שלי, אינספור רוכבי אופניים ואופנועי שטח, שביליסט אחד שחלף על פני, "שערות סבא" שקטפתי ועשיתי "פוווו" עד שעפו לדרכם, עוד כביש שצריך לחצות. לא ספרתי אבל נראה שמקטע זה מוביל בשיא בחציית כבישים. חבל רק שהטבע הרבה פחות מרשים.

13:00- הפסקת צהריים באנדרטת עוצבת "אגרוף ורומח" סמוך לצומת כוח. השביל לא עובר פה, קצת רימיתי. ממוזולאום מזור חתכתי באלכסון כדי לקזז מההתרברבות שהלכתי קודם לחינם. כמו למשל באלעד, מגיעה לכניסה לעיר, רואה שהסימון של השביל ממשיך ישר צמוד לכביש ובכל זאת נכנסת לעיר ומייד פונה ימינה לגן משחקים. לא מבינה למה השביל לא עובר דרך הגן הנעים והמוצל, עד שמגיעה לפיתול ומבחינה בגדר. אהה, זאת הסיבה. לעזאזל הגדרות, הקירות, הגבולות, המחסומים, כל מה שמונע תנועה חופשית. לא יודעת אם יהיה שער בהמשך הגן שאוכל לחבור מהישוב חזרה לש"י. כדי למזער את הנזק ולא לחזור מרחק גדול מסתובבת על עקבותי וחוזרת לצומת. קטע הלוך-חזור מספר שלוש להיום. מיותר ומרגיז במיוחד כשלפני עוד מרחק ארוך. ושוב גוערת בעצמי, לשים לב לסימון ולא לסטות ממנו.

ברחבה שמול האנדרטה יושבת בצל, אחרי ששתיתי הרבה מים, אחרי ששפכתי מים על הראש, אחרי שאכלתי עוד לחמניה ואוכל עתיר קלוריות של טיולים (עוגייה של פסח טבולה בחמאת בוטנים, מומלץ כן לנסות בבית) – עדיין מרגישה את הדופק פועם ברקות. סימן לא טוב. סימן שמבשר את בואו של כאב ראש לא נחמד.

לפי האפליקציה עד כה צעדתי כ- 14 ק"מ (לפי המדידה באתר israelhiking.osm.org.il שביצעתי כשחזרתי הביתה צעדתי 15.8 ק"מ וזו המדידה המדוייקת, לחיצה על הלינק תיקח למפת המסלול), המרחק עד מצפה מודיעין הוא כ-13.5ק"מ. עברתי את נקודת האמצע והיגעתי לצומת החלטה, להמשיך או לפרוש. מתלבטת מה לעשות.
שולחת הודעה למלאך השביל הפרטי שלי. תוך דקה הוא מצלצל לשאול בשלומי. מתחילה התייעצות.
הוא: "תחליטי מה יותר חשוב לך, הבריאות שלך או האגו שלך", אני: "מה אתה מציע לי לעשות?", הוא: "תגידי איפה את נמצאת בדיוק, מסיים פה משהו ובא לאסוף אותך."

התקבלה ההחלטה. אני עוזבת את השביל וחוזרת הביתה.

כן, אני מבינה שמוטב לי להסתפק במה שהלכתי עד כה ולחזור הביתה עם זנב מקופל בין הרגליים, אבל לפחות בלי מיגרנה או חלילה מכת חום. ייתכן שאם הייתי זרוקה באמצע המדבר ולא היתה ברירה, הייתי נחה קצת וממשיכה. וסובלת. בטח שסובלת. לא כייף גדול ללכת כשכל מה שמעסיק אותי זה קצב ההתקדמות ואיך אני הודפת ממני את החום… אבל עכשיו אני במקום שיש לי ברירה ויש לי אפשרות לקצר ולחתוך הביתה.

14:10 – תוך כדי המתנה למלאך המושיע כאב הראש הולך וגובר, לוקחת נורופן ושופכת עוד קצת מים על הראש. בינתיים החלה לנשוב רוח חמימה-נעימה, לוקחת את המצלמה לצלם את שלדי הרכבים הצבאיים שמוצבים כחלק מהאנדרטה. זכר לקרבות. קצת מצטערת שדילגתי על אנדרטת אלכסנדרוני, תוהה מתי תהיה לי הזדמנות נוספת להגיע אליה.

14:38 – המלאך מגיע לכביש 444 ואוסף אותי סמוך לצומת. לא ככה חשבתי שאסיים את הטיול כשהתחלתי ללכת בבוקר. מצד שני, תוך חצי שעה אני מגיעה הביתה, פושטת בגדים, נכנסת להתקלח במים קרים, מכינה קפה ליד הסנדוויץ' שהכנתי לארוחת הערב.
בשורה התחתונה: שמחה לחזור הביתה.
מסקנה מתבקשת: לא מוכרחה להתעקש. וגם אם התחלתי להתעקש על משהו, תמיד אפשר לעצור את ההתעקשות באמצע. אין בזה שום פחיתות כבוד.

לא יודעת אם אוכל לשוב לאיזור שוהם-מודיעין-לטרון העונה, נראה שלא בהתחשב בחום שהולך וגובר. ובכלל הימים היפים לטייל באיזור יער בן שמן הם בימי החורף, כשהיער מצופה מרבד רקפות. "אני עוד אשוב", מבטחיה לעצמי בלב, כי התחייבתי לסיים את השביל כולו. בחורף הבא. אם ירצה השם, או מי שמנהל את עינייני מזג האוויר שם למעלה.

אני לא לבד
אני חלק מהיקום

הבחירות שאני בוחרת, אם זה להגיע למקום מסויים בעולם החיצוני (נגיד שביל ישראל לכל אורכו), או להגיע למקומות של שמחה, אהבה עצמית, קבלה עצמית, ביטוי עצמי, הגשמה עצמית – מקומות שנמצאים בתוכי פנימה – זו אותה הבחירה.
קיים הרצון, מאחוריו עומדת הכוונה, והבחירה מחברת אותי לעשייה.

מסיימת את הפרק הנוכחי, 15.8 ק"מ משעממים למדי בחצי יום הליכה שהלך והתלהט, במקום יומיים מאוד ארוכים ושאפתניים.
מקווה מאוד שאצליח לצאת לשביל בשבוע הבא, תלוי כמובן בתחזית. מקווה שנהניתם מהקריאה וכמו תמיד מוזמנים להגיב ולספר לי מה אתם חושבים.


Posted

in

by

Comments

4 תגובות על “על השביל, מסגולה לצומת כוח”

  1. תמונת פרופיל של עופר קפון
    עופר קפון

    יפה מאד החוכמה לדעת להרפות חשובה מאד לא תמיד צריך ללכת עם הראש בקיר

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      נכון. אח"כ חשבתי שסגולה מעידה גם על מסוגלות, ואני חושבת שהייתי מסוגלת לסיים את היום, רק שזה היה עולה לי בבריאות. בגלל זה חשוב לדעת להרפות.

  2. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    אילנה, אני מזמן הייתי חותכת. אני יכולה להבין את האתגר שלקחת על עצמך. זה דומה אולי להתחייבות שלי כלפי עצמי בתחום הבלוגינג. למה אני כותבת? בשביל מה ובשביל מי אני כותבת? בסופו של דבר זה בעיקר בשביל עצמי. אבל מותר לעשות גם הנחות. אני אוהבת את הכתיבה שלך שהיא בעיני יותר על התמודדות מאשר על שביל ישראל.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. ההליכה בשביל היא קודם כל עבור עצמי. לא מחכה לי שום מדלייה בסוף, או שיא לשבור. אני לא מחפשת תהילה או כבוד. וכן, זה בהחלט אתגר שלקחתי על עצמי, גדול, ארוך, תובעני אבל גם מתגמל מאוד.
      וכל מקטע, כל קטע דרך שאני הולכת מאיר את עיני ומלמד אותי דבר או שניים. ולצורך העיניין אפשר לקחת את הפוסטים שלי ואת "שביל ישראל" להחליף בכל אתגר אחר שאנשים מתמודדים איתו (להחליף מקום עבודה, להתגרש, להתחתן, לעבור דירה וכו'), כל מה שדורש מאיתנו למצוא את הכוח להניע לפעולה. ואם התנאים בחוץ ממש נגדי (נגיד חום של 28 מעלות וכאב ראש בשלבים התחלתיים), זה בסדר להגיד "עכשיו חוזרים הביתה, נמשיך ביום אחר"