טיול שבועות בשבעה פרקים

(1) נסיעה דרומה

כביש 4, כביש 40, כביש 6, כביש 10, כביש 171 – כבישים שהתגלגלתי בהם בשלושת ימי חג השבועות, נסיעות שהצטברו לסך של 509 ק"מ.
כשחניתי בסוף הטיול ליד הבית, הבטתי במד הקילומטראג' כלא מאמינה. אחרי ימים רבים של 0 ק"מ כשהמכונית לא זזה מטר, הינה מגיע המספר העצום והגדול הזה…
האמת היא שמאוד קל לשמח אותי, במיוחד אחרי זמן ארוך של "שיתוק טיולי". ביטוי שקראתי ואימצתי.
לכבוד החג תיכננתי לנסוע דרומה, למדבר. לא תיכננתי מסלולי הליכה תובעניים, רק כיוון כללי "ד-ר-ו-ם".
הגמישות שאימצתי לאחרונה מאפשרת לי לשנות תוכניות ולקבל כל שינוי בברכה. רציתי להקדים את מטיילי החג ולצאת לדרכים ברביעי בצהריים, בפועל הדרמתי למחרת, בערב החג, בשעות הבוקר המאוחרות. וטוב שכך, כי הספקתי לקבל הודעה משמחת שלכבוד החג כביש 10 נפתח למטיילים .
בשנים האחרונות מאפשרים למטיילים לנסוע לאורכו בשלושה מועדים בשנה: סוכות, חנוכה ופסח. בפסח השנה היינו עמוק בתוך סגר הקורונה. לכן יפה עשו שלכבוד שבועות פתחו את המחסומים והזמינו מטיילים להגיע לאחד האיזורים הנידחים ויפים בארץ.
זה לא הביקור הראשון שלי בכביש, כבר נסעתי לאורכו מספר פעמים. ולבד. (אפשר לקרוא כאן על חוויותי מטיול "לאורך כביש הגבול")
גם ב"טיול שבועות" שאחרי "השיתוק הטיולי" אני לבד. לו היתה מצטרפת אלי חברה הימים היו נראים אחרת, אבל גם ללבד יש איכויות שכבר הספקתי לשכוח.

(2) יער בארותיים

בחמישי, ערב החג, בשעת צהריים מאוחרת היגעתי לחורשה הקטנה בחניון בארותיים, סמוך לעזוז.
הפסקת קפה קצרה לפני שאתקדם לכיוון כביש הגבול, ככה חשבתי, רק שהשקט והשולחנות המוצלים קראו לי להישאר. אז נשארתי.
לאן את ממהרת?
לא ממהרת. זהו טיול בסנדלים, מעט הליכה רגלית, בעיקר נסיעה במכונית עם שפע של הפסקות עצירה לצייר מעגלים בספר הסקיצות שלי, להרתיח מים לקפה, לבהות בנקודה סתמית באוויר, להינות מהרוח הנעימה שנושבת.
מחליטה להתמקם כאן עד למחרת בבוקר. מוצאת ספסל אבן מוצל, מרוקנת על השולחן את קלמר הצבעים ומתמסרת לסוג אחר של מסע.
על השולחן המוצל פרושה מפת טיולים של הר הנגב הגבוה, 18 במספר ועליה תיק בד מהודו, תיק האוצרות שלי.
מבט נוסף מגלה לי שעל השולחן פרושים רוב הדברים שאני אוהבת:
הטיולים, הצבעים, המעגלים, הציורים, הקפה, רוח הנדודים והיצירה שהולכות יד ביד.

בינתיים מגיעה חבורה גדולה של ג'יפים, יורדים, מתחילים להתמקם. מגיע הג'יפ האחרון בתרעומת: "למה לא חיכיתם? מצאנו מקום שווה, בלי כל אלה…" (והיא מצביעה עלי שיושבת בשקט ליד השולחן ומציירת). חלק מהאנשים הספיקו להקים אוהל, לא ממש רוצים לקפל ולזוז. אבל זה מה שלחץ קבוצתי עושה. מנהיג החבורה החליט, אז כך יהיה. לשמחתי הם נוסעים משם והשקט חוזר לפיסת החורשה המדברית.

אם היה משהו שמצא חן בקוביד-19 שפקד אותנו לאחרונה זו הדרישה לשמור מעט מרחק בחלל הציבירי, לא להידחק, לא לגעת, במיוחד כשמדובר באנשים זרים.
החבורה ההיא אמנם לא נכנסה לרדיוס שני המטר שלי, אבל זיהום הרעש שייצרו פלש ועוד איך לטריטרוריה הקטנה שלי. לו נשארו ללון שם, הייתי קמה בעצמי ומחפשת פינה שקטה להקים את אוהלי הקט.

השיתוק הטיולי הסתיים ורבים כמוני רוצים לנצל את ימי החג, מזג האוויר הנוח, כביש 10 הפתוח ולבוא לטייל בנוף המדברי שנייה לפני שיבער מרוב חום.
לו הייתי מתבודדת אמיתית הייתי משלמת ממיטב כספי ושוכרת חדר בצימר מעברו השני של הכביש. סוגרת את הדלת ומתנתקת מהעולם. אבל אני לא. מעדיפה לישון באוהל על האדמה, כמו מטיילים אחרים שישנים בחורשה בערב שבועות.

(3) כביש הגבול

שישי, 09:19, תצפית קדש ברנע
זו רק התצפית, המקום עצמו, קדש ברנע, הגדול בנאות המדבר של סיני, מקום חנייתם העיקרי של בני ישראל בצאתם ממצרים, נמצא בצד המצרי של הגבול.
זו נקודה גבוהה ובבוקר החג נושבת רוח מעט קרירה כמו מזגן טבעי. לו יכולתי לארוז קצת מהרוח שמנשבת ולשמור לימים החמים והמעיקים שעוד יבואו בהמשך הקייץ.
אפילו שזו לא הפעם הראשונה בתצפית הזו אני מתפעלת כל פעם מחדש מהפיתולים בכביש, מריקות המקום, המרחב הפתוח, גדר הגבול המתפתלת בין ישראל למצרים.
כשהיגעתי לתצפית הייתי לדקה אחת או שתיים לבד, עד שהגיע עוד רכב ועוד אחד ועוד ועוד. עם ישראל יצא לטייל. מי כטיול יום ומי כחלק מטיול קמפינג לכל החג.
"מטיילים יקרים, גדוד קרקל שומר עליכם", שלטים שפזורים לאורך הכביש.
בצד המצרי אין שום תנועת מטיילים, למעט השומרים בעמדות שמזכירות צריחים ימי ביניימים, כמו הגדלה של צריח ממשחק שחמט. אלו המוצבים המצרים, ובין מבנה למבנה יש סככות עם שקי חול, מאויישים באסירים שהמשפחות שלהם מקבלות תשלום עבור עבודה השמירה.

איך אומרים "גבול" בערבית? حدود, הם אומרים לי. כן, פעם ידעתי. וגם את הכיוונים: شمال, جنوب, الشرق, الغرب
אלחמדו-לילה שזהו גבול שקט. למעט הברחות סמים.

10:10, מצפור הר חורשה
נקודה גבוהה נוספת עם תצפית היקפית מרהיבה.
ליד שלטי האבן שנותנים שמות בנוף עומדים שני חיילים שהגיעו לתגבר את הגדוד ששומר על הקו. כדי שהלוחמים יוכלו לצאת הביתה לחג. מתעניינים מאיפה הגיעו המטיילים, מקשקשים קצת, מסבירים למי שמתעניין על העמדות המצריות.
כזה שיח בין החיילים ששומרים עלינו, למטיילים שיכולים להיות ההורים שלהם – רק בישראל.
בלי מסיכות, בלי לשמור על מרחק של שני מטר.

11:04, עצירה נוספת, קרוב מאוד לגדר המערכת
להביט בגדר כפרוייקט הנדסי שחייב תיכנון קפדני, כמויות עצומות של מתכת, עמודים, חוטים. הייתי שמחה לקבל הסבר מבעל מקצוע, איך מקימים כזו גדר, מה עלות הבנייה למטר. ומסקרן גם לשמוע הסבר של מבריח גבול שיודע לזהות את נקודות התורפה בגדר ויודע איך לצלוח לצד הישראלי למרות הגובה והמאסיביות שלה.

12:05, הפסקת קפה מול נופי סיני
השבוע נכנסתי לסופר, זיהיתי על המדפים חבילת ערגליות בטעם תות, באופן אוטומטי היד נשלחת ולוקחת חבילה אחת לתוך העגלה, "להפסקת קפה בטיול שבועות" – והינה הגיע הרגע שמוצאת פינה מול הנוף של צפון סיני, מעברו השני של גדר הגבול, מרתיחה מים לקפה, מכינה לי כוס קפה שחור עם כמה ערגליות תות ליד.
הרגע הזה, של קפה עם ערגלית, Priceless, ולא משנה לי מה יגידו אניני הטעם שערגלית תות זה מזון צבאי שאבד עליו הכלח.

(4) הר שגיא סגור, מחוץ לתחום

הכתבה שקראתי בווינט הטעתה, כי בפועל פתחו רק חלק קטן מהכביש, מעזוז להר חריף. לא ידעתי עד שהיגעתי להר חריף ונעמדתי מול המחסום לחכות שהחיילים יפתחו.
– "לאן את רוצה?" הם שואלים.
– "להר שגיא", אני עונה. אחד המקומות היפים בארץ.
– "סגור. הכביש פתוח רק לחטיבה, סעי למצפה רמון"
אה???
אבל למה סגור? נהיתה לי פריחה מהמילה הזו על שלל ההטיות שלה. רק אח"כ, כשהיתה קליטה, חזרתי לכתבה בוויינט, שמלאה באי דיוקים, מפה של המקטע הצפוני שתמיד סגור לאזרחים.,גוללת עד לתגובות הקוראים ומבינה שכן. החיילים צדקו. סגור.
תגובות הקוראים לכתבה נעים על הציר שבין פרגון והתלהבות מהמקום והנופים עד לגועל, בוז ויריקות וירטואליות על הצבא שעושה מה שרוצה, שמרחיק את האזרחים וכו'.
האם הכתבה היא זו ששלחה למקטע הקצר של הכביש כמות עצומה של מטיילים שחיפשו לאן לנסוע בחג?
ממתי וויינט הפך לאורים-ולתומים בהמלצות על יעדי טיול?

כבלוגרית של טיולים אני יודעת שזהו חלומו הרטוב של כל בלוגר, ששמו לצד קישור לבלוג שלו יופיע בעיתון הדיגיטלי של המדינה. במיוחד בימים אלו, כשיעדי חו"ל מחוץ לתחום ומה שנשאר זו ארצנו הקטנה. פתאום כולם כותבים על מסלולים, כולם נוסעים צפונה/דרומה.
לעם ישראל יש העדפה ברורה ליעדים בצפון הארץ, שם ירוק יותר ורווי במים זורמים, דרום הארץ נחשב לטריטוריה השמורה לאוהבי מדבר קשוחים יותר.
ברור שזו הכללה גסה, אבל נראה שבזמן האחרון הכל התערבב, כל המקומות סובלים מעודף הנגשה וחיזור אגרסיבי אחרי המטיילים הישראלים שרק יבואו.
אני יודעת שהדברים הללו עלולים לעורר נגדי תרעומת.
אתם יכולים לזרוק לי בפרצוף, אז מה את רוצה? שלא יטיילו? שתיירנים לא יתפרנסו?
ברור לי שהקידמה הגיעה גם למקומות המרוחקים והנידחים, שהמושג "ארץ בראשית" הצטמצם לקילומטר מרובע אי שם, ששבילי הג'יפים, הג'יפיאסים, תרבות הפנאי, מפות שטח שיתופיות, כל אלו מביאים רכבי שטח ומטיילים סקרנים אל כמעט כל נקודת עיניין בשטח.
אז מה אני רוצה? שהמטיילים שמגיעים לטבע יתנהגו כמו בני אדם. שיכבדו את הטבע. שיבינו שהם אורחים. שלא ילכלכו, שלא ישאירו סימנים, שיתחשבו במטיילים אחרים. שיקחו אחריות על ההתנהגות שלהם.
זה כמובן קשור לחינוך, למודעות.
איך עושים את זה?
הלוואי וידעתי.
אולי אני, כבלוגרית של טיולים, יחד עם הקולגות שלי שכותבים על טיולים בארץ צריכים לפמפם כל הזמן איך ראוי להתנהג כשיוצאים לטבע.

(5) הר רמון

אחרי שמתחתי נסיעה של 20 דקות על המקטע הקצר של כביש 10 לארבע שעות וחצי אני מבינה שחוץ מהכביש כדאי לשלב גם מסלולי הליכה או תצפיות יפות.
לפני עוד יום וחצי של טיול, אם ככה מה עכשיו?
תצפית על מכתש רמון וקרני רמון, אותן גבעות געשיות על קרקעית המכתש שבחורף היו מצופות פלומה ירקרקה וכעת הירוק החליף צבע לצהוב.
כביש 171, אחד הכבישים הנידחים במדינה, מתחיל בכניסה לבי"ס לקצינים ומסתיים בש.ג של הר חריף. לאורך הכביש מספר פניות למסלולי הליכה, חניון הלילה המונגש והנוח בבורות לוץ וסמוך לו תצפית מהר רמון.
משאירה את המכונית חונה סמוך לכביש ויוצאת למסלול הליכה קצר ויפה. מגיעה לשפת המכתש, בוחרת פינה לשבת, על קצה המצוק. מזל שהשמש בגב, כי בקושי נמצאה פיסת צל קטנה. שקט ונוף מדברי משובח – מזה יש בשפע.

את הלילה העברתי בחניון המסודר בבורות לוץ. חששתי שיהיה צפוף ורועש ולשמחתי היה סביר. כלומר החניון אוכלוס בעשרות אוהלים והיתה באוויר תכונה של מטיילים שמבעירים מדורה, מכינים ארוחת ערב.
אני? עדיף שלא תשאלו. כשלתי אפילו בפעולה פשוטה כמו להוסיף מים רותחים למנה חמה ולערבב. יצא הקוסקוס הגרוע ever…
המטבח של חג שבועות תפור בול לתפריט הצמחוני שלי, רק שבבחירה בין ארוחות חג מושקעות לאוכל טיולים סטייל אילנה (שהוא מהפחות מושקעים שיש), מעדיפה תירס משימורים אבל בלוקיישן הנהדר של המדבר.
למעט חבילת ערגליות תות לא נערכתי כראוי עם אוכל לטיול, שנאמר, מה שלא בישלת… את זה תאכלי. העיקר שיש מספיק מים, אוויר לנשימה והתלהבות.

(6) מעלה אילנה

שבת בבוקר, 08:50, בראש "מעלה אילנה", כלומר השביל הירוק שמוביל לקרקעית מכתש רמון
כמה יופי, כמה שקט, כמה פתוח, כמה גדול, כמה עוצמה, כמה מרחב, כמה צלילות, כמה ניקיון, כמה פשטות
ככה הטבע נגלה אלי כשהגעתי בתום הליכה של 40 דקות מהכביש.
נכון שאמרתי טיול בסנדלים, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לו כביש הגבול היה פתוח עד אילת, הייתי נוסעת לכיוון הר שגיא.
תיכננתי להשכים לפני הזריחה כדי להספיק להגיע לשפת המכתש ולראות את גלגל השמש עולה מעל המכתש.
ובכן, תוכניות לחוד ומעשים לחוד. נפלה עלי התנומה בערך בתשע, בשתיים בלילה אני מתעוררת ושמה לב שיריעת האוהל רטובה. גשם??? לא, טל (הסבר למי שסקרן לדעת איך הטל נוצר)  ואני? יש לי אוהל עמיד לגשם, רק שאת היריעה שמגנה מפני נוזלים לא פרשתי והיא מקופלת בתוך האוהל.
בזה מקופלת תמצית הסיפור שלי עם ציוד טיולים – יש לי אבל בשעת הצורך זה לא בהישג יד או לא בשימוש, או יש לי אבל באיכות גרועה (כמו מזרון שטח), או יש לי ישן מאוד, שסיים את תפקידו ואני מסרבת להשליך (כמו התרמיל הירוק ונעלי ההליכה הנוכחיות שלי).

הפסקת עשר בקניון הפריזמות, בתום הירידה ב"מעלה אילנה"
המעלה הקרוי על שמי מאוד נוח להליכה, אם כי השביל קוצני מאוד בעונה זו של השנה.
כשהתחלתי להקליד בפתקה הסלולרית הגיעו מצדו השני של הקניון שלושה מטיילים ועצרו להפסקת קפה בצל. גם אותם התקשורת הטעתה, רצו לטייל באיזור הקניון הלבן ונאלצו לשנות כיוון. זו שיחת המטיילים השנייה מאז יצאתי מהבית. בטיולי בדד יש ימים ארוכים בהם כמעט ולא מוציאה הגה מהפה.
הבוקר פגשתי מכר מטיולים קודמים ליד הברזייה בחניון בורות לוץ, מתעניינים בתיכנון המסלול של כל אחד. ואח"כ את החבורה הקטנה שהתחילה לטייל במפער ערוד ויסיימו בבורות לוץ. "זה אומר שמכאן אתם ממשיכים בשביל הירוק, כלומר תטפסו במעלה אילנה." ומוסיפה בחיוך שהשביל הזה קרוי על שמי.
"אבל איך זה, לא צריך בשביל זה למות?"
לא, לא מוכרחים למות. פעם, מזמן, באחד הטיולים כשעלינו מקניון הפריזמות וחיכיתי ליתר החבורה שתגיע, חשבתי שאין בארץ שוב מקום העונה לשם "אילנה" (יש אילנות או אילון אבל לא "אילנה"), לכן זה בסדר שאתן לשביל הירוק את שמי. וגם בגלל שהמקום מוצא חן בעיני.
(הסבר למי שסקרן לדעת איך נוצרו הפריזמות)

(7) מכתש רמון, אחד מפלאי עולם

הפסקת צהריים, פיסת צל נדירה, על שפת המצוק
מהשביל הירוק, לשחור, לאדום ועוד מעט אפגוש את הכחול ואחבור לירוק עד שאגיע חזרה למכונית.
בינתיים הפסקת התרעננות וסעודה קלה:
שני מלפפונים, זיתים (אם יום אחד יקרה נס ויצמחו עצי זית על קרקעית המכתש, זה בזכותי). ולקינוח שימורים של תירס. באין כפית ליקטתי את הגרגירים הצהובים באצבעות.
חושבת כמה הנאה יש בדברים הקטנים, הפשוטים. נגיד, לשבת על האדמה, לאכול תירס בידיים, לנגוס בעגבנייה כמו בתפוח, ללגום לגימה גדולה של מים, לנשום.

כשנחתי בצל בקניון הפריזמות והגיע המטייל השני, לא ציפה לראות שם עוד מטיילים ואמר בהתחכמות שאני בטח מגידת עתידות ואולי אגיד לו מה הוא צריך לעשות בחייו. כלומר באיזה תחום עיסוק מקצועי לבחור, כי הוא לא יודע מה הוא רוצה, ובגילו שמתקרב לארבעים, הבחור צריך לדעת מה הוא רוצה.
אחרי שהלכתי לדרכי חשבתי על מה שאמר, שהוא "לא יודע מה הוא רוצה". נזכרתי בתרגיל פשוט מאוד וחכם מאוד שעוזר לנגב את האבק שהצטבר מתחת לרצון. תוך כדי טיפוס על דופן המכתש עשיתי לעצמי את התרגיל.
אני שואלת: "מה את רוצה?"
עצמי עונה: "אני רוצה…."
ושוב, נשאלת השאלה: "מה את רוצה?"
זה לא הזמן והמקום לפרט את הרצונות שלי, אכתוב רק אחד, שכשיבוא יומי לתת דין וחשבון בפני היושב במרומים וישאלו אותי מדוע לא הייתי אילנה, אגיד שכן, הייתי אילנה שראתה שביל מסומן במדבר שמצא חן בעיניה ונתנה לו את שמה. (למי שסקרן מכאן קיבלתי השראה – מהסיפור החסידי "להיות זושא")

למה?

למה לא? אחרי שנים ארוכות של לשבור את הראש בקיר (ראו קירות המכתש התלולים), הינה אני מוצאת דרך משלי, דרך ללכת בה, לעלות או לרדת, דרך לצלוח את מהמורות החיים. לא המצאתי אותה, היא קיימת משכבר הימים, אבל נתתי לה את הגוון שלי, הטענתי אותה במשמעות. נכון, שביל זה שביל זה שביל. סלעים, אבנים, קוצים, שיפוע, מרחק. ובתוך זה נמצא האדם שמגייס מתוכו כוחות, ללכת, לעלות, לרדת, לטפס, לטייל, להתגבר על קשיים ואתגרים, להתמלא בתחושה של מסוגלות, לדעת שהוא יכול. שיש דרך לצלול למכתש פעור באדמה וגם לעלות ממנו ולהביט בהתפעלות והשתאות בנוף שנשקף מלמעלה.
ובדיוק את זה אני רוצה להעביר את זה הלאה.

וזו הסיבה בין היתר למה אני טורחת לכתוב ולספר את קורותיי בטיוליי הרבים במדבר ובכלל.
הרי יכולתי לומר במילה אחת שהיה טיול "נהדר". במקום זה כתבתי 2187 מילים ומקווה שמתוכן תקחו לפחות אחת. אם לקחתם, ספרו לי, שאדע שלא ידעתי לשווא.

Comments

13 תגובות על “טיול שבועות בשבעה פרקים”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    גם אני הייתי שבוע שעבר במעוק הפריזמות ובהר רמון כחלק מסיבוב גדול יותר אבל בתחילת השבוע. כבר ראית את התמונות באינסטגרם.
    נראה לי שצילמתי את אותו פרא.
    גם ישנו בבורות לוץ אבל בשונה ממחנה הקיץ שהיה אצלך, אצלנו היה רק עוד רכב אחד. אולי היה כדאי לך לעבור לשדרית (מחנה נטוש סמוך שמותר לישון בו וחביב על צופים בכוכבים).

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה הופאק, כן, ראיתי את התמונות שצילמת. אתם הארכתם את הסיבוב, מתאים לימים קרים יותר. אגב, מצאת את המרפסת תחת השביל האדום? יש נקודת עיניין בעמוד ענן שראיתי אחרי ש"גיליתי" אותה. אשמח אם תוכל לשלוח לי את המיקום של הבסיס הנטוש, מעדיפה לישון במקומות קטנים ופחות הומי אדם.

      1. תמונת פרופיל של הופאק
        הופאק

        בכוונה יצאנו ביום קריר שמתאים למדבר אבל גם כשחם אפשר לטייל במדבר מוקדם בבוקר בהערכות נכונה.
        אני כבר פחות משתמש בעמוד ענן וראיתי את הנקודה רק אחרי הטיול. אבל השביל האדום יפהפה גם בלי המרפסת.

        הבסיס מופיע ב־israelhiking ובעמוד ענן ואפשר לראות אותו אפילו במפות סמ״ש. לא יצא לי להיות בו אז אני מקווה שהוא טוב.
        https://israelhiking.osm.org.il/poi/OSM/node_7558914485?language=he

        1. תמונת פרופיל של אילנה בר

          תודה! ראיתי עכשיו במפה. מצויין! אסמן לי את המקום לביקור הבא באיזור. אתה יודע אם יש שם צל?

          1. תמונת פרופיל של הופאק
            הופאק

            לא הייתי שם אבל מתמונות נראה שיש שם שרידי מבנים.
            מוזמנת לבדוק ולדווח.

  2. תמונת פרופיל של ינינה
    ינינה

    פוסט משובח אילנה! נהניתי מהתמונות, מהתובנות שלך ובעיקר מהמחשבות על השינוי המתגלגל עלינו. אין ספק שבטיול איטי ולבד יש זמן לחשוב , להרהר, לשאול את עצמך שאלות. שנים לא נסעתי בכביש 1-, התמונות שלך עשו חשק.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ינינה. יפתחו את כביש 10 לתנועה ככל הנראה בסוכות. מודיעים על זה מראש ותמיד כדאי להתעדכן בתאר של הצבא ולא וויינט שלפעמים מטעים… בטיול בדד ובמיוחד כשלא ממהרים יש הזדמנות לגלות הרבה דברים שלרוב לא נבחין בהם כשאנו בקבוצה או במסע מפרך של 20 ק"מ וצריך ללכת מהר…

  3. תמונת פרופיל של מלי אברמוביץ
    מלי אברמוביץ

    היכולת שלך לטייל בפשטות כזו, בצניעות ובאהבה גדולה כזו לטבע מעוררת השראה. מתגעגעת לכביש 10 ולמדבר. נהניתי לטייל איתך

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי. תבואי לטייל שם בסוכות, כשהכביש ייפתח שוב למטיילים. ככה לפחות אני מקווה…

  4. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מעלה אילנה??? מה איך, איפה, על סמך מה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום, אם קראת בפוסט כתבתי היכן (השביל הירוק שיורד בדופן המכתש לכיוון קניון הפריזמות), אפשר להגיע אליו רגלית במסלול מעגלי שמתחיל מכביש 171 (יש מפרץ קטן לעצירה)
      למה? ככה. זו התשובה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך. הייתי לפני כמה שני במקום, מצא חן בעיני והחלטתי לתת לו שם. לא משהו רשמי. ביני לבין עצמי ומשתפת חברים.
      אל דאגה, אני לא גובה דמי מעבר…

  5. תמונת פרופיל של רינת
    רינת

    וואו, כמה רעיונות לטיול בפוסט אחד!!! שומרת לעצמי

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רינת, רק שימי לב למזג האוויר כשאת יוצאת לאחד המסלולים היפים באיזור המכתש