שביל ישראל כ-

בפוסט זה אני שולפת מתרמיל המסעות שלי את השימושים המגוונים שמצאתי לשביל ישראל.  "השביל כ-" משהו אחר חוץ מאשר פיסת קרקע דרוכה שמשמשת להליכה בטבע.

שבוע שעבר בנסיעה ברכבת מחיפה הביתה ישבתי עם מפת הארץ שלקחתי מהוסטל חיפאי ועקבתי אחר הסימון הגס של שביל ישראל מצפון לדרום. הוצאתי עט מהתיק וסימנתי את הדרך בה הלכתי, מקטעים שגמעתי העונה במו רגלי. נסיעה ארוכה לפני וחשבתי שזו הזדמנות לעשות חישובים כמה מתוך השביל כבר הלכתי. ברור לי שההליכה קרבה לסופה, שבקרוב אכריז ש… תם פרוייקט השביל. פותחת את אפליקציית השביל בטלפון הנייד ורושמת מספרים, סוכמת אותם עד לתוצאה הסופית. בהערכה גסה צעדתי 750 ק"מ מתוך האלף של השביל כולו. כלומר, שלושת רבעי שביל. הישג מכובד לכל הדיעות.

מצלמת את המפה ומכניסה אל תוך הפריים גם את חלון הרכבת. מצלמת גם את התנועה, התנועה המטורפת שאחזה בי מאז תחילת המסע בראשון לספטמבר.

נזכרת  באותן פעמים בהן נסעתי ברכבת אל נקודת המוצא או מנקודת הסיום חזרה הביתה. נזכרת במקטע האחרון על השביל בסופשבוע אחרי יום העצמאות, מיגור לשפייה, ובנסיעה ברכבת ללב המפרץ. אם מזג האוויר לא יתקרר משמעותית לא אוכל לטייל יותר, כי בחום הגדול אני לרוב מסתגרת בבית.

שביל ישראל מילא עבורי השנה כל כך הרבה תפקידים. מצאתי לו כל כך הרבה שימושים והעלתי אותו לדרגה של "משאב חיוני לחיזוק ההרגשה הטובה שלי". חוץ מהיותו מסלול טיול, לרוב מסלול שחולף במקומות בהם ביקרתי בעבר, הוא עוד דברים רבים אחרים.

בשנים קודמות טיילתי באינטנסיביות לא פחות גדולה מזו בה טיילתי השנה, אבל אז זה היה more of the same, עוד טיול מדברי שהצטרף לעוד טיול מדברי עד שבהדרגה היכרתי ברגליים עוד נחל ועוד נחל, טיפסתי על עוד הר ועוד הר. הרצון ל-"עוד" דחף והניע אותי לצאת לדרך לעוד מסלול, לפעמים ארוך יותר או קשה יותר או יפה יותר. כל טיול יכול היה לעמוד בזכות עצמו אבל שמתי לב שעם הזמן אני מחפשת מכנה משותף, נמשכת יותר ויותר למסלולים ארוכים, כמו סובב מכתש רמון או הקפת המכתש הגדול לאורך כמה עונות כשבכל פעם מטיילת על קטע אחר מההיקף החיצוני. את שביל הגולן סיימתי לפני כמה שנים והשנה הגיע תורו של שביל ישראל כנושא עיקרי, כאתגר שנפרס על פני עונה ארוכה, מסוף קייץ 2017 עד תחילת קייץ 2018. טיול אורכי באיזורים שונים של הארץ, כש-"שביל ישראל" הוא המחבר בין המקטעים השונים לרצף אחד.

רבות נאמר ונכתב על השביל, אינני מתיימרת לחדש דבר, רק להוסיף את הפן האישי והחווייתי שלי. השביל הוא אותו השביל, אבל כל מטייל שעולה עליו יחווה טיול אחר, טיול שיגע בו בדרך אחרת. ככל שהתקדמתי בדרך, ככל ששמתי לב למקום שהשביל תופס בחיי, הבנתי כמה ההליכה הזו משנה פניה מעוד "טיול שבת" להליכה משמעותית שמלמדת אותי דבר או שניים על העולם ובעיקר על עצמי.

לאורך העונה, כשחזרתי מהשביל עמוסה בחוויות, העליתי אותן על הכתב ופה ושם נשזר הביטוי "השביל כ-". בכל פעם, כמשהו אחר, שיעור אחר שאני לומדת מההליכה בשביל.

"האם הוא מהנה? האם הוא משמעותי? – התשובה עבור שתי השאלות היא "כן". והרי לכם שביל ישראל בנוסף להיותו מסלול הליכה ארוך, גם מקור של אושר ומשמעות לאחת המטיילות עליו" כך כתבתי באחד הפוסטים הראשונים על חוויותי מהשביל, ומאז מצאתי שימושים נוספים לשביל.

השביל כמראה שמשקפת את מה שקורה בחוץ למה שקורה פנים, מה שבחוץ מהדהד פנימה ומה שבפנים יוצא החוצה אל העולם. השביל כשיקוף של התרחשויות פנימיות וחיצוניות, כמשהו שמאפשר התבוננות בהתרחשויות חיצוניות וכיצד הן משתקפות בהתרחשויות פנימיות, כשהמשמעותית מכולן היא ההתחזקות שלי. ככל שצברתי קילומטראג' גדול יותר בהליכה, ממקטע למקטע, הגוף הפיסי מתחזק, מסוגל ללכת מרחקים של מעל 20 קילומטר גם בתוואי קשה ותובעני. האמונה שלי בעצמי מתחזקת. הידיעה הפנימית ש-"כן. אני יכולה" הופכת למובנת מאליה, משהו שאני לא מטילה בו ספק.

ברור שאני יכולה. והרי השביל כאמצעי לחיזוק המסוגלות.

השביל כשיעור בהקשבה לרצון שלי, הקשבה עמוקה, כזו שמבררת לעומק מה אני באמת רוצה. לקלף שכבות, לברר את הרצון העמוק יותר שמסתתר מאחורי ה"פרוייקט" השאפתני הזה שלקחתי על עצמי. הרצון העיקרי הוא לבדוק אם אני יכולה. אם אני מסוגלת. YES I CAN. ממש לחיות את זה. להרגיש את המסוגלות מחלחלת לכל תא ותא בגוף.

השביל כשיעור בקבלת המתרחש, שיעור שמאלץ אותי להתבונן בפער בין הרצון לבין מה שקורה בפועל וממליץ לי לשנות גישה ולקבל את מה שיש. להשלים איתו. לא להתנגד לו. רציתי יותר, רציתי שיהיה אחרת, אבל זה מה שיש נקודה. להפסיק לבזבז אנרגיה על המאבק המיותר הזה. נכון, לא אשלים העונה את ההליכה בשביל במלואו, אבל בואי תסתכלי על מה שכן הלכת ותתגאי במרחקים שעברת עד כה. הסטת המבט ממה שלא הספקתי לעשות למה שכן עשיתי היא חשובה, חוסכת ממני את ההלקאה העצמית, מאפשרת לי לקבל את הנוכח בלב שלם. לראות את הנוכח בעיניים טובות (מרחק מצטבר של 750 ק"מ) ולהודות. להגיד "מה שיש זה טוב". למען האמת, זה נהדר.

השביל כאמצעי לפתוח את הלב, אלי, לעולם, לאנשים שאני פוגשת בדרך. להאיר פנים. להתעורר מוקדם מאוד בבוקר, לפני השעה של הזריחה, או עם הזריחה, לצאת החוצה לאוויר המדבר הקר מתוך השק שינה החמים ולחייך, לעצמי, לעולם, למטיילים שאני פוגשת בדרך, לשביל עצמו שמתווה לי הכיוון בו אני הולכת.

השביל כמקום לפגוש אנשים, לפגוש את עצמי. האם אני פחדנית? האם אני גיבורה? אמיצה? לשמוע מה יש לאנשים שפוגשים אותי בדרך להגיד עלי, לחייך כשאומרים לי "איזה אומץ יש לך" או "את קינגית"

השביל כשיעור בו אני לומדת לסמוך על טוב לבם של אנשים זרים שנקרים בדרכי.

השביל כמשהו לבדוק איתו את הגבולות שלי, עד כמה רחוק אני יכולה למתוח אותם. ומסתבר שרחוק מאוד. כל פעם למתוח עוד קצת, עוד קצת. קודם טיול של יום, אח"כ טיול של יומיים, ושלושה ימים, בהתחלה עם התרמיל הרגיל, תרמיל יום ששוקל 6-7 קילו ובהדרגה להעלות משקלים על לתרמיל הגדול על הגב. לצאת לדרך לבד ליום אחד, יומיים, שלושה. 15 ק"מ מרחק כולל ביום אחד, אח"כ להעלות ל-18, 20, לחצות את רף העשרים, לקבוע שיא אישי קרוב ל-27 ק"מ ביום הליכה אחד. כנ"ל בטיפוס לגובה שזו נקודת החולשה שלי.

השביל כבית ספר בו אני לומדת איך לא לוותר לעצמי, איך לא לוותר על עצמי. השביל מאתגר את גבולות הגוף והנפש, מדרבן אותי לתת את כל מה שיש לי ועוד קצת.

השביל כהזדמנות להתגבר על פחדים. כמו הפחד ללכת לבד בחושך שהתפוגג באותם קילומטרים ספורים שהלכתי מכביש 40 עד לחניון הלילה גוונים בחושך מוחלט למעט אלומת האור הקטנה מפנס הראש. לישון לבד בלילה. השאלה שמקמטת את המצח בדאגה: "איך אסתדר?" השביל כשיעור בללמוד לסמוך על עצמי ועל העולם.

השביל כשיעור לבדוק מי מנהל אותי. האם זה האגו? האם בסיטואציות מסויימות אני נותנת לאגו שלי להוביל או שהשכל הישר לוקח פיקוד כמבוגר האחראי ומקבל החלטות. האם זה יצר ההרפתקנות שבי שהרבה פעמים מסיט את האישה האחראית שאני הצידה ועושה שטויות? או אולי הרצון להוכיח שאני לא פחות טובה משביליסטים אחרים, שגם אני יכולה ומסוגלת לעמוד באתגר ובקושי הפיסי? ואולי זו העקשנות שבי או הנחישות שגורמת לי להתמיד? מהם הכוחות המפעילים אותי?

השביל עוזר לי לבחון מאיזה מקום אני פועלת. האם מפחד, מקנאה באחרים, מצורך בשליטה, מצורך להוכיח משהו לאחרים, לעצמי? האם אני מגיבה אוטומטית, באופן בלתי רצוני?

השביל כמקום בו נדרש ממני להפעיל שיקול דעת, כיצד אני מפעילה אותו, האם אני נמהרת, לא שוקלת דברים לעומק, או שקולה ומגיבה עניינית לסיטואציות שקורות. מתי אני משחררת ומרשה לעצמי לעשות שטויות ומתי אסור לי בשום פנים ואופן לטעות.

השביל כשיעור בגמישות. מצבים שקרו בשביל הכריחו אותי לשמור על גישה פתוחה וזורמת, שאני מבינה שאין שום טעם להתעקש. שעדיף לשנות גישה, לקבל ולזרום עם מה שקורה. להשאיר את הראש פתוח להזדמנויות חדשות שמגיעות, לחכות להפתעות שקורות דווקא במקום הכי לא צפוי, הלא מתוכנן.

השביל כשיעור חשוב בקבלת החלטות, בחירות ותיכנונים. לפני שאני יוצאת לבד לדרך חשוב לי מאוד להתכונן, לבדוק את המסלול במפה, למדוד מרחקים, לתכנן לוחות זמנים. השביל כבית ספר בו אני נדרשת להכין היטב שיעורי בית ומה קורה כשאני "מחפפת", מכינה על בערך או לא מכינה בכלל. השביל גם כמקור להעשרת הידע הכללי שלי, כשאני קוראת על המקומות בהם מטיילת.

השביל כשיעור בשיחרור היאחזויות, מלמד אותי שהחיים בין כה וכה ממשיכים ויש צורך לשחרר, להיפרד מדברים מסויימים כדי לפנות מקום להרפתקאות חדשות שיגיעו.

השביל כרגיעון האולטימטיבי, מרגיע אותי פי אלף מכל כדורי הארגעה שקיימים בשוק. השביל כמשכך כאבים, ויעיד השביל כמה הלכתי ובכיתי, בכיתי והלכתי, קילומטרים ארוכים של דמעות. מסוף הקייץ הקודם ועד תחילת הקייץ הנוכחי מרחפים מעל ראשי שני ענננים כבדים, מעיקים, לא משנה מה, משנה העומס שהולך ומצטבר, העצב ההולך וגואה. בימים בהם יצאתי אל השביל יכולתי להרפות, לשחרר, להניח לעצבות להתפוגג מעט.

השביל כאמצעי לשיחרור לחצים, מגיע היום בשבוע שאני לובשת את בגדי הטיולים שלי, מעמיסה תרמיל על גב ונוסעת אל השביל להשתחרר מכאבים, מועקות, טרדות ודאגות שהיו מנת חלקי בימי השבוע הרגילים. השביל כמו ציפרלקס,  עצום מיימדים.

השביל מזמן לי סיטואציות וכ"כ הרבה מצבים להתעצבן, לצעוק, לבכות, להירגע, להתפעל, להתמלא יופי. כל מנעד הרגשות יכולים לבוא לידי ביטוי כשאני על השביל.

השביל כממריץ טבעי, מזרים אנדרנלין בדם, מעיר, מזיז אותי מאיזור הנוחות, גורם לי לעשות דברים שלא עשיתי עד כה.

השביל כמקום להכיר גם ברגשות לא נעימים שעולים בי, רגשות קשים, לתת להם את המקום, לא להתכחש להם, לא לאלחש אותם, להקשיב, לא לשקר לעצמי.

השביל כמקום של שקט, מקום מִפְלָט, מקום מִטְעָן, מקום להימלט אליו במובן של להיטען בו, להתמלא בו בדברים אחרים שאני לא פנוייה אליהם במהלך השגרה הלוחצת, הקצת חונקת.

פוסט זה מלווה בתמונות של סימוני השביל שצולמו בתחילת המסע, במקטעים הראשונים בירושלים ובמקטע האחרון בכרמל וסמוך לעין יורקעם, בשבת האחרנה שם שהבנתי ש… נגמר לי השביל השנה… 

Comments

2 תגובות על “שביל ישראל כ-”

  1. תמונת פרופיל של Lian
    Lian

    השביל הוא עולם ומלואו. פוסט מקסים, אהבתי את בחירת התמונות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ליען. נכון. לגמרי עולם ומלואו. עולם שמילא לי את השנה שחלפה בכ"כ הרבה אתגר והנאה.