שביל ישראל בתהלוכה מתגלגלת

שמעתי לאחרונה על מיצב וידיאו בשם "שביל ישראל – התהלוכה" של האומניות מירב הימן ואילת כרמי שמוצג בימים אלו במוזיאון פתח תקווה, כחלק מהתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות".

במוזיאון פתח תקווה מעולם לא ביקרתי, לשמחתי לא היו תוכניות לשעות הבוקר בשישי הקרוב, ובמבול חזק נסעתי לראשונה בחיי לקריית המוזיאונים של פתח תקווה. לפעמים אני עצמי נדהמת מצירופי המקרים, איך קרה שכשישבתי בחלל התצוגה נכנסה כעבור זמן מה קבוצת צעירים, סטודנטים מבצלאל, יחד עם האמנית אילת כרמי ששוחחה עימם על עבודתה. מובן שנשארתי להקשיב ובסיום המפגש אף ניגשתי להודות לה ולומר כמה מילים. כמו למשל ששנה שעברה יצאתי לשביל. "עשית את כל השביל?" היא שואלת, "שלושת רבעי שביל". אבל זה לא העיקר. אני לא כאן כדי לספר שוב על "שביל ישראל שלי" אלא לספר ולהמליץ על תערוכה מרתקת שמצדיקה ביקור בפתח תקווה.

מתוך קטלוג התערוכה "הזדמנות אחרונה לראות":

"העבודה שביל ישראל היא פרויקט משותף ורחב היקף של האמניות מרב היימן ואיילת כרמי, המתאר מסע קבוצתי לאורך שביל ישראל. תהלוכת הצועדים בשביל – נתיב ההליכה לאורכה של מדינת ישראל – נפרשׂת על שלושה מקירות החלל. זהותם של משתתפי המסע – ספק נוודים, ספק שורדים או פליטים – אינה ברורה, שכן הם אינם נושאים סימנים מוגדרים של שייכות ושל זמן. הם מתקדמים בעזרת מִתקנים משונים, המונעים את מגע כפות הרגליים בקרקע ויוצרים חוויית תנועה חריגה של ניכור בין הצועד לארץ. ההליכה הופכת לכוריאוגרפיה לוליינית ועתירת מאמץ, השאובה אם מתהלוכות קרקס ואם ממסעות צליינות של עולי רגל, העוטים מכשירי עינויים כדי להעמיד במבחן את אמנותם."

מתוך כתבה שפורסמה בוויינט: לעשות את שביל ישראל בלי לדרוך על האדמה

"ארבע שנים לקח לאמניות מירב הימן ואילת כרמי להוציא לפועל את החזון שלהן – תהלוכה של 50 איש, שצועדת בשביל ישראל, עם הנחייה אחת ברורה: אף רגל לא נוגעת בקרקע. 50 איש מתקדמים לאט בתהלוכה. ניכר שקשה להם, והנוף סביבם משתנה – מקו חוף ים תיכוני ועד חול מדברי. אבל הם בשלהם – לבושים תלבושות מוזרות, ממשיכים קדימה בדממה ואף רגל לא נוגעת בקרקע. כל אחד ממשתתפי התהלוכה נמצא מרחק בטוח מעל האדמה, מתקדם בדרך יצירתית."

הימן: "בעבודה שלנו הדמויות מתקדמות למרות כל הקשיים, מצד שני נגיעה באדמה היא דבר בסיסי שנמצא בראש של כל יציאה למסע, כל עולה לרגל שמגיע לישראל רוצה קודם כל לגעת באדמה. אז את החוויה הבסיסית הזו אנחנו לא מאפשרות. אנחנו מייצרות גם המון סוגים של קשיים גופניים – כך שהמסע הוא קשה למתמודדים בדרך".
כרמי: "בחרנו בשביל ישראל שמסמל מפעל ציוני גדול עם כל האספקטים החיוביים שלו מצד אחד, אבל יש גם את האספקט של ללכת על האדמה ולכבוש אותה, לעשות את שביל ישראל הוא מן מסע חניכה ישראלי. אי הנגיעה באדמה יוצרת איזשהו שיבוש שמדבר על הקושי שלנו מול האדמה. על המורכבות ביחס שלנו, על הדם שנשפך על האדמה".

עוד מתוך הכתבה:

"בשביל ישראל לא מטיילים, גם לא צועדים, את שביל ישראל "עושים". "עשיתי את שביל ישראל", יתהדרו רבים שכבר הלכו במסלול הזה, שהפך סמל מובהק לישראליות והוא גם הנושא של עבודת הווידאו של האמניות מירב הימן ואילת כרמי שמציגה פרויקט שעשייתו נמשכה ארבע שנים – לאגד את חבורת האנשים הללו לתהלוכה משונה ורבת פרטים בחלקים מתוך שביל ישראל, ועם תנאי אחד: בלי לגעת עם כף הרגל באדמה."

השימוש בשם הפועל "לעשות" מאוד צורם באוזני, אעדיף להשתמש במילים אחרות: ללכת, לצעוד, לטייל, לצאת למסע. אבל לא "לעשות". איך אפשר "לעשות" שביל? או "לעשות" טיול? לא מבינה איך לקחו שפה כ"כ יפה והנמיכו אותה בסלנג קלוקל. מילא. מה שמשך אותי להגיע לתערוכה זה בטח לא הביטוי הקלוקל שקראתי בכתבה "לעשות את שביל ישראל" אלא התהלוכה המוזרה שיצאה לדרך, התלבושות, המתקנים המשונים בהם נעזרים האנשים וכל זה כדי לא להניח את כף הרגל ישירות על האדמה.

יש הבדל גדול בין לקרוא על תערוכה, בעיתון אינטרנטי או בקטלוג, לבין להגיע פיסית לחלל התערוכה ולחוות אותה בעצמי, מוקרנת על שלושה מסכים גדולים.

מיצב הוידאו נמשך עשר דקות, מתחיל ביום ומסתיים בלילה, מוצג בגודל של מסך מלא, חצי מסך או מסך וחצי. 10 דקות סרט, 30 דקות הליכה. הוידיאו הוא התוצר הויזואלי של פרוייקט גדול שעשייתו ארכה ארבע שנים, סוג של מסע כמו המסע בשביל ישראל שמתואר בסרט. פרוייקט עתיר מאמצים, כלל 49 משתתפים (בעיקר חברים ומכרים, לא שחקנים מקצועיים), ביגוד מיוחד, מתקנים, לוקיישנים שונים לצילום ועם תום הצילומים גם העריכה עצמה והוספת פס הקול. הסרט לא בויים, הצועדים קיבלו הנחיות כלליות כשהעיקרית היא "לא ליפול", לא לדבר ולהתנהל כקבוצה.

בנוסף לחוויה הויזואלית שהסרט מציע לצופים יש לו סאונד של רוח, חריקות של המתקנים, צעקות, נהי, קינה. סאונד טורדני, לא כזה שמלטף את האוזן, צורם, נותן תחושה של אבל. הבגדים שעוצבו במיוחד, מזכירים תלבושות של מחול מודרני. חלק מהדמויות אוחזות קישוטים ודגלים. אלו דגלים ריקים, דגלים של אף מדינה. אהבתי מאוד את ההמצאתיות שיש גם בביגוד וגם במגוון המתקנים שבכוונה קשה להניע אותם, מתקנים שבנויים בדרך של הדבקת מסקינגטייפ. כל דמות נעזרת במתקן אחר שמכריח אותה להתמודד עם אותו הקושי של לנוע קדימה. והכל על סף בלימה, משדר ארעיות, תיכף זה מתפרק, תיכף הם נופלים, תיכף התנועה האיטית הזו תיפסק.

בזמן ששהיתי באולם, מביטה בשלושת המסכים שמתי לב לדמויות, לתלבושות הייחודיות, לקישוטים, לשיתוף הפעולה בין הדמויות שנעות כקבוצה, עם מרווחים בין אחד לשני. יש דמויות שנעות בחברותא, אישה שנותנת יד לילדה קטנה, איש מבוגר שמושך מתקן עליו שתי נשים. שני בחורים צעירים שנעים בתוך מתקן דמוי כוכב. בחורה שמסתובבת 360 מעלות כמו האיש של לאונרדו דה-וינצ'י. יש גם דמויות שנעות לבד אבל כל דמות מצטרפת לחבורה שנעה באותו הכיוון. שלושת המסכים עובדים יחד, מציגים את ההליכה כמשהו סיזיפי, כשלא ברור לאן בדיוק הם הולכים.

אני יושבת על ספסל ומתבוננת בתהלוכה הגרוטסקית, שהולכת הליכה איטית, מכאיבה, בלתי אפשרית. הם בתנועה ואני במנוחה, יושבת. לא נעה. מחדד את הבחירה שלי להאט את הקצב ולא לצאת כעת למסלולים ארוכים וגם לא לסיים את הרבע הצפוני שנותר לי מהשביל. הרעיון של "לא ללכת" או "לא לדרוך על האדמה" מעורר בי תחושה חזקה של קושי. קושי לא ללכת וקושי ללכת. במיוחד כשההליכה מקושרת לשביל ישראל, שהוא שביל הליכה אורכי, שביל שחוצה את המדינה מצפון לדרום. שביל שדרך הדריכה עליו, צעד בעקבות צעד, דרך הצעידה מסמנים אותו, מתקדמים בו. מנקודה לנקודה, ממקטע למקטע. ובסרט שמולי העיקר הוא "לא לדרוך" והחווייה היא של קושי ומאמץ, וזה מהדהד לי את המאמץ והקשיים שחוויתי שנה שעברה כשטיילתי על השביל.

הלוליינות, הגרוטסקה של התהלוכה שייכת לכל מקום ולכל זמן. נכון, הסרט צולם בשלושה לוקיישנים על השביל, מדבר (ערד), ים (החוף בג'סר א-זרקא) וביער (יער חדרה) ביומיים אינטנסיביים, בכמה מצלמות שצילמו את הדמויות ממרחק, מלמעלה וגם בתקריב. ועדיין, התחושה היא שזה יכול להיות כל מקום.

האמנית אילת כרמי ששוחחה עם הסטודנטים מבצלאל, סיפרה על הרקע למיצג, איך התחילה לעבוד על הפרוייקט הזה עם מירב היימן לפני ארבע שנים, על הזמן שלקח עד שמסקיצה הרעיון הבשיל לסרט שאנחנו רואים היום. "זהו תהליך שלוקח זמן", כמו הרבה עבודות אמנות אחרות, משלב הרעיון ועד התצוגה דרוש זמן לעיבוד ואח"כ להפקה של הדבר עצמו. וכמובן תקציב.

ולמה הפרוייקט נקרא "שביל ישראל"? בעיקר בגלל האתוס הכל כך ישראלי שיש היום ל-"שביל". השביל מספיק ארוך ככה שאפשר היה למצוא עליו שלושה לוקיישנים רחוקים מנוף עם נוכחות יד האדם. אלו גם שבילים שאיפשרו למתקנים להתגלגל ועדיין התהלוכה נתקלת בקושי פיסי מאוד גדול לנוע. האתגר של האמניות היה איך לייצר את הקושי. זהו קושי מובנה שמופיע אצל כל אחת מהדמויות, לא נוגעים עם הרגליים באדמה, זוהי ההוראה הגורפת והיא זו שמייצרת את האתגר העיקרי עבור המשתתפים.

כשאני מביטה שוב ושוב בסרט, סרט שמציג עולם אפוקליפטי, מתעכבת על דמות זו ואח"כ על ההיא, אני רואה את הקושי שלהן. איך כל אחד מאלתר עם המכשיר שלו, נע קדימה, אפילו שברור שהתהלוכה הזו לא מתחילה בשום מקום ולא תסיים את המסע שלה בשום במקום. מה שאני בעיקר רואה שם זהו מצב בלתי אפשרי. מאמץ גדול. אולי כמו החיים עצמם, שגם הם, מאמץ בלתי פוסק. והסה"כ יוצר מיצג מאוד מרשים, מרתק. יפה ויזואלית, עם פס קול של קינה וחריקות גלגלים, שמחזק את האווירה הקודרת שבוקעת מהמסך.

בחדר אחר מוצג סרט וידיאו של האמנית אורית רף שמציגה עבודה עם הגוף, אמנות של אדם שהולך. היא הולכת בדרך ומפריחה בלונים של משוריינים. הליכה מדיטטיבית, מטהרת.

מתוך קטלוג התערוכה: אורית רף, פרפרים, 2018

"בעבודה פרפרים יוצאת אורית רף למסע בדרך בורמה – הדרך העוקפת שבה הובילו אספקה לירושלים הנצורה בימי מלחמת העצמאות. רף מתחקה בגופה אחר מסלול הנסיעה של שיירות המשוריינים בין לטרון לירושלים, כשבידה זר בלונים בצורת משורייני "פרפר", שזכו בשם זה על שום פתחי האיוורור בגג שעוצבו בצורת כנפי פרפר.
במחווה ילדותית כמעט, המתבצעת לאורך מסע מייגע של כ-15 ק"מ, רף משחררת את הבלונים אחד-אחד, כעין עקבות נעלמות או סימני דרך חסרי תכלית. בניגוד לשלדי המשוריינים הכבדים, העשויים פלדה, שנותרו והושארו לצד הדרך כאנדרטה המאזכרת את קשיי המסע – בלוני המשוריינים נוסקים לשמים בקלילות ובאווריריות. האירוניה שבבחירת השם "פרפרים" לאותם רכבים כבדים וגסים, מתחדדת בעימות האסתטיקה הצבאית של המשוריין עם הפרחת הבלונים, הקשורים לעולם הילדוּת.
אקט הפרחת הבלונים תוך טיפוס במעלה ההר אל עיר הקודש, כומס בחובו חולין וקדושה, מאמץ ונחישות, תקווה וייאוש. מצעדה של רף מאזכר את צלייני העבר, שיצאו למסע הירואי הכרוך בסכנות ובקשיים רבים כדי למלא אחר מצוות הדת. בעבודה שלפנינו היעד הקדוש וההגעה אליו אינם העיקר, אלא התהליך והמסע הפיזי שכולו פעולה חדגונית ואינטנסיבית. פעולה סיזיפית זו, חסרת תכלית לכאורה, כרוכה – כמו בעבודות קודמות של רף – בדבקוּת ומסירות המאפיינות תפיסת עולם נאיבית."

התערוכה מוצגת עד 16.2.2019 במוזיאון פתח תקווה לאמנות

החודש אני לוקחת חלק בפרוייקט "בלוגריות מאירות את החודש" שבו בלוגריות של טיולים מפנות זרקור אל עמותות, מקומות ומייזמים חברתיים.

אני רוצה להאיר זרקור על מלאכי השביל. אלו אנשים מן היישוב שבנדיבותם הגדולה פותחים את ביתם בפני המטיילים בשביל ישראל.

לפי ויקיפדיה "מלאך שביל" הוא "כינוי לאדם המסייע ללא תמורה על ציר דרך המשמש תרמילאים במסעם. הוא מטמין עבורם מים ומזון יבש להקל עליהם את המסע הרגלי. המושג שאול מהשפה האנגלית ומקורו בארצות הברית שם נוצרה והתפתחה דמות מלאך השביל. 'מלאך שביל' מסייע בהתנדבות ללא הכרות מוקדמת"

על תופעת "מלאכי השביל" מתוך האתר של החברה להגנת הטבע:"תופעה ייחודית ומיוחדת לשביל ישראל. אנשים טובים, המתגוררים בישובים לאורך התוואי, דואגים לשביליסטים הצועדים בתוואי השביל. מלאכי השביל מציעים מיטה חמה ומקלחת, או פיסת דשא להקמת אוהל, וגם מארחים על כוס קפה וארוחה חמה. מלאכי השביל מסייעים בחילוץ, בהטמנת מים באזורים בעייתיים, בהעברת ציוד, ובעצה טובה."

לסדרה ב"כאן" על מלאכי השביל – סדרה בת 11 פרקים מצויינים על "אנשים טובים באמצע הדרך"

לרשימה המעודכנת של ויקישביל של מלאכי שביל ישראל  רשימה שימושית מאוד ע"י כל מי שצועד בשביל ברצף

לקריאת החוויות שלי ממפגש עם מלאכי שביל כשטיילתי שנה שעברה: צוקיםסנסנה, חאן יותם

Comments

4 תגובות על “שביל ישראל בתהלוכה מתגלגלת”

  1. תמונת פרופיל של מיכל מנור

    שמעתי על התערוכה הזו ורציתי ללכת, איזה כייף שיש אותך שנותנת תקציר וחוות דעת על תערוכות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה מיכל, וכמו שכתבתי יש הבדל בין לשמוע על לבין להיותבחלל עצמו, לראות ולשמוע. ממליצה לך ללכת, התערוכה תהיה שם עד פברואר. מכל האמנים שמציגים אלו האמניות שהכי אהבתי, כל היתר פחות. ובכלל זהו מוזיאון קטן וחמוד. אלמלא היה גשום הייתי נשארת לשבת בחוץ.

  2. תמונת פרופיל של יפעת

    אילנה, המיצב נשמע מאד מעניין. הצלחת, בדרך שבה סיפרת עליו, לגרום לי עניין, גרמת לי להרגיש, הצלחת לגעת בי. תודה

  3. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה יפעת. תגובה כמו שלך עושה את כל הכתיבה והפרסום בבלוג לכדאית.