שביל ישראל הוא לפעמים געגועים

לפני כשנה, בתשיעי ליוני 2018, היגעתי לבית אושיסקין בקיבוץ דן בחברתו של ידיד יקר ששימש על תקן מלאך השביל שלי. אלו המילים שכתבתי בזמנו בעקבות אותו טיול בצפון הארץ, טיול שדילג בין כמה נקודות על השביל: בית אושיסקין, נחל שניר ומצודת כח, עם המכונית כמובן.
"מכאן מתחיל השביל, המקטע הראשון/אחרון שעדיין לא צעדתי בו. רק הצטלמתי. מבינה שהחום והלחות נשארים איתנו עד אוקטובר. כשהם ילכו או לפחות ייחלשו, אחזור לשביל, בדיוק לנקודה הזו. השביל דומה לממתק עתיר קלוריות שטעמתי ממנו בחודשים האחרונים בכמות גדולה, העלה את רמת הסוכר והאנדרנלין בדם ושימח אותי מאוד.
מעכשיו, בעל כרוחי נגזרה עלי דיאטת הליכה…."

בחום של יוני אפשר להעביר בנעימים סוף שבוע בצפון כל על עוד שוהים בצל וליד מים.
נסעתי עם מלאך השביל שלי, שפשוטו כמשמעו הציל אותי כמה פעמים במהלך הצעידה בשביל. כשביקרנו בשמורת נחל שניר הוא שואל: תגידי, שביל ישראל ממשיך ללכת על האבנים במים?
אני: יכול להיות. לא זוכרת, הייתי פה מזמן. (זה קטע שעדיין לא צעדתי בו במסגרת פרויקט השביל)
אז מספיק, הוא אומר, נעצור פה, כנסי לשכשך במים ונחזור לחנייה. אנחנו לא במסע.

לפעמים טוב שמזכירים לי שהמסע נגמר, שאפשר לעצור באמצע הדרך, כי לא בא לדרוך על אבנים במים. שאפשר לבחור במסלול בינוני ולהינות לא פחות מטבילה צוננת במים הקרים והצלולים של השניר.
לקראת סוף הטיול בצפון אנחנו מטפסים עם המכונית לתצפית ממצודת כח ואני מצלמת סימוני שביל אחרונים.
בנסיעה חזרה הביתה מצוק הארבל נראה באופק, "שביל ישראל עובר גם שם. בעונה הבאה…"
מלאך השביל שלי, עם טונות סבלנות לשטויות שלי, לא אומר מילה, מסכים איתי שהטיפוס לארבל תלול וקשה, אבל… חלאס… הגיע הזמן למצוא נושא שיחה אחר חוץ מהשביל.

כעת בשלהי יוני 2019, במרחק של שנה מסיום המסע בשביל ישראל, מסע שלא הגיע לסיומו המלא, עולים הזכרונות ואני מתמלאת געגועים.

כותבת שירה קן בפוסט "בין המדבר למחר" :

"פודקאסט של אופרה ווינפרי, היא מראיינת את PICO IYER שכתב את הספר "THE ART OF STILLNESS"
בראיון הוא מספר שהטיולים שאנחנו עושים הם כמו "אפטייזר" – מתאבן, לחובבי העברית התקנית שבקהל, והמנה העיקרית היא זו שתגיע כשהחופשה תסתיים וכשנשב בבית. כאילו הטיול הוא רק חומר גלם. כשאנחנו חיים את הזיכרונות מהטיול פעם אחר פעם הרבה אחרי שהטיול הסתיים מתחילה היצירה האמתית והמשמעותית. וכך אנחנו בעצם אוספים חומרים מטיולים וחוויות מסביב לעולם, והם ממשיכים לחיות בזיכרוננו לעוד הרבה הרבה שנים. על זה נאמר החוויה עצמה היא לא זו שחשובה, אלא מה שאנחנו עושים ממנה."

אני תוהה האם ההליכה עצמה לא היא החשובה, אלא מה שעשיתי ממנה. התשובה שלי היא חד משמעית כן. שביל ישראל סיפק לי שפע של חומרי גלם והמשיך לחיות בזיכרון שלי גם בשנה האחרונה בה יחסית לשנים קודמות המעטתי לשוטט בדרכים.

אני שמחה שאז הקפדתי לתעד את המסע, שכל מקטע תועד בפוסט נפרד עם מלל ותמונות שהעידו על חוויה.
"העיניים האלה שלך, שרואות את כל היופי הזה, מרהיבות ומרחיבות את הלב והנשמה. העיניים שאינן מחסירות שום פרט וקולטות כל שביב של יופי הן ברכה לך ולקוראייך. תודה לך על הרגישות והיכולת לתת לה ביטוי." תגובה חמה ומפרגנת שקיבלתי בזמנו.

זה שהיתה לי שנה שעברה תשוקה גדולה לשביל, לאו דווקא אומר שאמשיך לטייל עליו שוב ושוב. הוא שימש מקור גדול להנאה, להשראה. אני נזכרת איך די היה לי אז במילה אחת – "השביל" – ומערכת התגמול במוח היתה מתעוררת ומפרישה כמות נדיבה של דופמין למחזור הדם, אותו הורמון שגורם לתחושה של high כשמצליחים. ללא ספק היו לי דפוסי התנהגות של מכורה.

השנה לעומת זאת, אם מדי פעם עלתה מחשבה, "אולי בסופ"ש הקרוב אצא לשביל", היא לא תורגמה למעשה. נסיתי דברים אחרים, קטנים יותר, כמו לנוח, להישאר בבית, או לחצות את הגבול סיני, לשהות, להבין לאן פנוי מועדות אחרי ההייטק.

ושוב הגיע יוני, ואני נזכרת איך הלב שלי הרגיש שנה שעברה כשהכרזתי "תם ונשלם פרוייקט השביל". איך אסביר את עצמי, השביל היה עבורי הרבה יותר מפיסת אדמה לדרוך עליה, הוא היה משהו שהפך תחושות של עצבות וכבדות להנאה גדולה. משהו שאיפשר לי תנועה, צעד ועוד צעד, כשהגוף הלך, לא עצר, ידע לאן הוא מוביל אותי, אילו תנועות נכונות עבורי. מתגעגעת אליו, לשביל, שהיטיב איתי.

הפוסט הזה שפורסם ביוני 2018 חגג את ההתקדמות שלי, את ההישג אליו היגעתי. הישג שאינו מובן מאליו. עבורי זה היה very-big-deal, להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאני מסוגלת, שאני עושה, שאני פועלת, שאני חולמת חלום ומגשימה.

חודש לפני לכן, במאי 2018, כתבתי בפוסט "איך יצאתי באמצע החיים לשביל ישראל" את הדברים הבאים:

"…כשמלאו לי חמישים הבטחתי לעצמי הבטחה, כן, את אולי בת חמישים אבל את עדיין תאוות חיים. כוחך במותנך וברגלייך, צאי אל השביל הארוך במדינה, צאי למסע בראש ובראשונה אל תוך עצמך, ותראי איזה דברים נפלאים תגלי.
זו החלטה שהבשילה לאורך זמן, והחל מהאחד בספטמבר יצאתי למסע בדרכיה של הארץ, ומסע אל עצמי."

"…זו תקופה בה אני מתמודדת עם מתח גדול, ימים של עומס ואי-וודאות, אבל לגבי השביל מעולם לא עלה בי הספק שלקחתי על עצמי פרוייקט גדול מדי ושאולי לא אצליח לעמוד בו. מה הפלא שהשנה השביל תופס בחיי מקום כזה גדול ומשמעותי, אם מלכתחילה סימנתי לי אותו ככזה."

"…לאורך השנה העלתי את הסיפורים שלי מהדרכים על הכתב, כדי לספר גם על יופייה וגם על הקושי שהציבה בפני. כדי להבין דבר או שניים על העולם בו אני נעה. כדי להתפתח. כדי לרפא כאבים. ועתה עם שובי הביתה, אני תוהה האם נרפא אותו כאב? האם הבנתי משהו על העולם? עלי? כיצד חוויתי את הדרכים הרבות בהן הלכתי? כבעייתיות? ככייפיות? כמסוכנות? כמהנות עד מאוד"?

"…ללא ספק "משהו" קרה לי בדרך, לפעמים משהו טוב יותר, לפעמים פחות, אבל משהו שמילא אותי בחיים, באנרגיה של תנועה, אנרגייה שמחייה, שמניעה את החיים עצמם. וזו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות."

"…דבר חשוב שלמדתי הוא שדרך הפעולה להשגת כל מטרה, גם אם היא גדולה, תמיד תהיה בצעדים קטנים. ועוד דבר חשוב, שצריך להתחיל. הצעד הראשון תמיד מפחיד ומרתיע, אבל אחריו יבוא הצעד הבא וזה שאחריו וככה אתקרב יותר אל היעד וכשאגיע אליו הסיפוק יהיה עצום."

"…למען האמת לא תמיד היעד כזה חשוב, לפעמים הדרך היא העיקר. וגם זה דבר חשוב שלמדתי, על כוחה של הדרך, על חדוות המסע והגילוי. חוויה אינטימית של דו-שיח של אשה עם עצמה הפנימי. גיליתי את הפחד לצד התעוזה, את המניעים שלי, הלחצים הפועלים עלי, איך אני פועלת במצבים של לחץ, ומהי פריצת-הדרך הייחודית שאני רוצה וצריכה לעשות כדי לפגוש את עצמי ואת העולם אחרת."

ציטוטים נוספים מתוך "חגיגת סיום השביל", פוסט שכתבתי בסוף מאי 2018

"…יש מצבים בהם הרצון למשהו כ"כ חזק ומשמש כדלק שמניע לפעולה. כזה היה השביל עבורי בעונת הטיולים הנוכחית. זו מסגרת שהוציאה אותי החוצה, גם דרך ההליכה בנופי הארץ וגם דרך הכתיבה, כשתרגמתי את התמונות הפנימיות שעלו בי תוך כדי תנועה למילים, לקטעים שפרסמתי בבלוג המסעות שלי. כשאיפשרתי לזרם של מילים שביקשו להגיע דרכי ושיחררתי אותן אל המרחב. ההרגשה הזו, שהמילים והתמונות שעוברות דרכי יכולות לתת השראה וחיזוק לאחרים, שהן מאירות את יופייה של הדרך, מחזקות את התחושה שאפשר – זו הרגשה שהיטיבה עמי."

"…לשים לב מה אני לומדת על עצמי כשאני מטיילת בשביל, מה קשה לי, מה מאתגר אותי, מה מפריע לי. לא מתוך חיפוש של איך להשתפר או להיות מוצלחת יותר, או לתקתק עליות בלי להתנשף – אלא מתוך תשומת לב אמיתית ואוהבת לעצמי. ובמרחב הזה רעיונות חדשים יכולים להיוולד בטבעיות ובספונטניות, במרחב הזה ההנאה מפעפעת ואני צוחקת מבפנים."

"…הרבה פעמים הייתי אומרת על השביל שהוא המשאב שלי. משאב שעוזר לי לחדש, לרענן ולחזק את המשאבים הנפשיים. ולמי שלא מכיר את המונח הזה "מישאוב" אני מסבירה שמדובר במשאבים האנושיים שלנו שזקוקים להתחדשות, בצורך הטבעי של כל אחד מאיתנו לאזן את הנפש שלו.
לשמחתי מצאתי את השביל ככזה. סימנתי לי אותו בסימון פנימי כמשאב שמאפשר לי לשהות במה שעושה לי טוב, במיוחד בזמנים קשים. השביל עזר לי להעיף חששות, פחדים ודאגות ברוח החופשית ואיפשר לי כל פעם מחדש להתמסר לכמה שעות שנמתחו על פני יום או יומיים של הנאה, שיחרור. כייף. מין הרפתקאה שכזאת."

אני נזכרת בנסיעה חזרה הביתה מהמקטע האחרון בשביל בנחל ציחור, בפיתולים של כביש 40. רון נוהג וכדי לשמור על עירנות אנחנו מנהלים שיחה. נושא השיחה הוא כמובן שביל ישראל. רון, מדריך קבוצות על השביל, ואני, שלקחתי על עצמי באותה שנה את מה שזכה לכינוי "פרוייקט השביל", העברנו קילמוטרים ארוכים ב"שיחת שביל".

"מדי שנה אלפי מטיילים חוצים את הארץ על השביל, למה את חושבת שדווקא המסע שלך מיוחד?" הוא שואל.
"יכול מאוד להיות שאין בו כל ייחוד, אבל עבורי הוא מיוחד כיוון שזהו המסע שלי" אני עונה.

זוכרת איך התלבטתי אז, במה בא לידי ביטוי הייחוד שלי כשביליסטית. הרי לכל שביליסט יש סיפור משלו. אולי בגלל הגיל שלי, הנסיבות בהן יצאתי לדרך בשנת היובל לחיי, איך החלטתי לתת את שביל ישראל כמתנה ליומהולדת חמישים. שביל של 1000 ק"מ שמחבר בין חלקי הארץ. יש לא מעט מקומות של WOW על השביל, אבל רובו הגדול הוא שביל רגיל, פשוט, יומיומי, חולף על פני נופים דרכים שלא בהכרח יעוררו התפעלות, ועדיין בהמשכיות שלו הוא מעורר התפעלות גדולה. זה לגמרי לא מובן מאליו לחצות מדינה שלמה, מקצה אל קצה, לטפס על הרים, מורדות, לחצות כבישים, גשרים, גדרות. מה שקורה במציאות הפיסית הוא שיקוף של מה שקורה פנימה, בנפשה של השביליסטית אילנה, שמתחשלת, מתחזקת, מתגברת על מיכשולים.

מסתכלת כעבור שנה על הדרך הארוכה שצעדתי ורואה את הפירות של תהליכים שעברתי. כל תמונה היא זיכרון של מקום, של רגע, של תובנה או שיעור שנלמד והופנם במהלך הצעידה.

"אני מטיילת בקטנה", ככה אני לעצמי בשיח פנימי לאחרונה. ועצמי עונה לי, "מה פתאום 'הפסקתי לטייל', מאיפה הבאת את השטויות האלה…"
אלו לא שטויות, זה משהו ששמשתי לב אליו, משהו שנרגע בי, שכבר לא מרגיש בדחיפות הזו לצאת לשטח. שכבר לא מחכה בקוצר רוח לסוף השבוע או לחופש מהעבודה כדי לארוז תיק ולצאת לדרכים. מודה שפעם הייתי בורחת. כשהיה לי רע ברחתי למדבר. עם הזמן למדתי לאהוב את המדבר כפי שהוא ולרצות להגיע אליו בלי קשר אם רע לי או טוב לי.

"נגיד שביל ישראל. תודי ששביל ישראל שימש לך שנה שלמה כמקום לברוח אליו, לא ככה?", שואלת את עצמי. ומודה. "וכמה רצית שיהיה לך יותר זמן כדי לסיים עוד ועוד מקטעים וכמה הצטערת שהעונה נגמרה לפני שסיימת את כולם. תודי שהתעייפת. שנמאס לך."
יכול להיות. כי עובדה שכשהתפנה לי באמצע החורף המון זמן יכולתי לחזור לשביל, יכולתי לסתום את כל החורים משנה שעברה, יכולתי לצאת לאינספור מסלולים אחרים. אבל לא עשיתי. לא בגלל שאני חלילה חולה או פצועה או לא בכושר. לא יודעת להסביר איך זה קרה, האינטנסיביות נרגעה. וגם זה לטובה.

מוקדם מדי לקבוע חד משמעית שתמה הקריירה הטיילנית שלי כמיטיבת לכת, ייתכן שבעונה הבאה אפתיע.

לסיום – במקרה, או שלא במקרה, אני מקבלת קישור לסרטון ביוטיוב. "במקרה ראיתי את זה וחשבתי שאולי יעניין אותך".
הסרטון צולם ב-2014 והזכיר לי את פרוייקט הד-סטארט שאוהד וגל יזמו על מנת להוציא לאור את האוגדן. הייתי בין הראשונים שקיבלו את האוגדן ואף השתמשתי בחלק מן המפות. אז לא חשבתי שיגיע יום שאצא למסע בשביל שנראה לי גדול מדי, גדול עלי. היום אני אומרת, עשיתי זאת.

Comments

4 תגובות על “שביל ישראל הוא לפעמים געגועים”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    אוי זה מעורר בי געגועים חזקים ארצה … איזה יופי של פוסט!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה טלילה, השביל כשמו כן הוא, שייך לארץ, לנופיה, לאנשיה, לחוויות מהדרכים. שמחה לשמוע שמה שכתבתי על החווייה שלי מהדהד גם אצלך בצליל של געגוע

  2. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    אני מחכה שתחזרי לשביל ותמשיכי לכתוב עליו. אני מבין שייקח עוד קצת זמן אבל בסוף זה יבוא.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תקשיב, הוסיפו עוד 80 ק"מ לשביל!!! אתה בטח יכול לתאר איזה חיוך נמרח לי על הפנים כשקראתי על זה… זה מוסיף לי עוד חמישה ימים…
      השביל יחכה לתחילת החורף, למזג אוויר שפוי שאפשר ללכת ימים ארוכים בלי לשבוק חיים מרוב חום