איך יצאתי באמצע החיים לשביל ישראל

פסח חלף וכבר חוגגים את שבועות. מייד בתום הפסח מלאו לי נ"א אביבים ובשעה טובה הסתיימה שנת היובל שלי. כשמלאו לי חמישים הבטחתי לעצמי הבטחה, כן, את אולי בת חמישים אבל את עדיין תאוות חיים. כוחך במותנך וברגלייך, צאי אל השביל הארוך במדינה, צאי למסע בראש ובראשונה אל תוך עצמך, ותראי איזה דברים נפלאים תגלי.
זו החלטה שהבשילה לאורך זמן, והחל מהאחד בספטמבר יצאתי למסע בדרכיה של הארץ, ומסע אל עצמי.
אישה חולמת ומגשימה.

זו תקופה בה אני מתמודדת עם מתח גדול, ימים של עומס ואי-וודאות, אבל לגבי השביל מעולם לא עלה בי הספק שלקחתי על עצמי פרוייקט גדול מדי ושאולי לא אצליח לעמוד בו.
בימים אלו הפרוייקט מגיע לסיומו, בחג השבועות אני יוצאת עם "קבוצת השביל" אל המקטע הצפוני, מתל דן לתל חי, מקטע שיסיים עבורי הליכה ארוכה שהחלה בתחילת ספטמבר.

התמונות בפוסט זה צולמו במהלך הצעידה בשביל, תמונות של ציורי קיר וגרפיטי שאני אוהבת ונמשכת לצלם, כמו במקומות אחרים בארץ, ככה גם לאורך השביל.

אדם חי בעולם שאותו הוא עושה לעצמו,
מן התאוות שבשרו מתאוה לעצמו
מן הנופים שבהם הוא ממתיק לעצמו
את הפחדים שבהם הוא מפחיד את עצמו
ומן האהבה שאותה הוא אוהב לעצמו.
ומן השנאה שאותה הוא שונא לעצמו
ובקיץ הוא יוצא אל מחוץ לעצמו
ובסתיו הוא חוזר חזרה לעצמו
ורואה מה עשה לעצמו
בקיץ ומה לא עשה לעצמו
מבחין בין זה לזה ומבין לעצמו.
נתן זך

מה לספר על מסע רגלי ארוך שנעשה לכבוד יומהולדת עגול? נכון, חמישים זה רק מספר ובשנה שחלפה אספתי מספרים נוספים:
למעלה מ- 40 ימים על השביל, גם אם מדובר בימים לא רצופים, עדיין 40 (!) ימים, פרק זמן משמעותי בו צעדתי במצטבר סדר גודל של 750 ק"מ מתוך אלף.
אם ככה מה הפלא שהשנה השביל תופס בחיי מקום כזה גדול ומשמעותי, אם מלכתחילה סימנתי לי אותו ככזה.

"המספר 50 מובא במקורות כגיל העצה. כבר יש די ניסיון. יש דברים שנבנו ואפשר כבר להתחיל להשפיע וליעץ לאחרים. השנה ה-50 היא גם שנת היובל, שנת החופש והשחרור. שנה בו שוחררו העבדים, ואדמות חזרו לבעליהם.
אחרי שעשינו עבודה פנימית שנמשכה 49 ימים (ספירת העומר)  בנינו משהו, התפתחנו ובכך זכינו לחופש ושחרור פנימי"
מיריי גבעון, מורה לתורת ימימה

יש אנשים ששמחים לקראת סוף השבוע, הינה מגיעה השבת, הזדמנות לנוח. גם אני שמחה לקראת השבת, הזדמנות לטייל. בסוף השבוע נחגוג את שבועות ואחריו יגיע חודש יוני שמסמל את תחילת הקייץ וסוף עונת הטיולים הרגליים. אני סוף-סוף יכולה להישאר בבית ולנוח.
מאז שהחלה עונת הטיולים, רובם הגדול היו על שביל ישראל. במובן מסויים השביל "חסך" ממני את הטרחה שכרוכה בתיכנון מסלול "מעניין" עבור כל סוף שבוע. אלף הקילומטרים מחולקים למקטעים עם נקודת התחלה וסיום, כל מה שנותר לי זה לבחור במקטע המתאים, לבדוק את התוואי במפה, למדוד מרחקים, לבחון את גרף הגבהים ולברר איך מגיעה לנקודת ההתחלה ואיך חוזרת מנקודת הסיום. ואת התפזורת הזו לאט-לאט לחבר לרצף, כשמקטע מתווסף למקטע הקודם לו.

ובין התחלה לסיום נמצא האמצע. מחשבות על "אמצע החיים" עלו בי עוד לפני שמלאו לי חמישים, אבל מהיום שהמספר הפך לעכשווי החלטתי לחקור אותו לעומק. יש משהו סמלי ביומהולדת עגול, במספר גדול כמו חמישים, מספר שמסמל את שלב "אמצע החיים". זהו מושג יחסית חדש שמייצג את התפישה המודרנית של אדם על עצמו ועל חייו. אם בעבר האדם הכיר את הילדות, בגרות וזיקנה, בימינו, בין בגרות לזיקנה מגיע הגיל שמכנים אותו "אמצע החיים". זה טוב? זה רע? זה נייטרלי? "אמצע החיים" יעורר בכל אחד תחושה שונה.

"יום הולדת חמשים מפיל על מי שמציין אותו סוג של מועקה. הדרך המקובלת להתעמת עם התאריך הזה היא בדרך כלל הדחקה, התעלמות או הכרזה על דחייתו לאלתר. או לפחות לשנה הבאה או לזו שאחריה. יש מי שמבקש להרגיע את עצמו שמדובר בסה"כ ב"אמצע החיים", ודרך ארוכה נעימה ונוחה עוד מצפה לו. אחרים מנסים לפוגג את המועקה בחגיגות מופרזות, שהן מן מבט מתריס בעיניו של השד עצמו. יש מי שפשוט בורח. איל חלפון פורש את חגיגות ה-50 שלו על פני שנה שלמה שבמהלכה הוא הולך עם חברים 940 קילומטרים של שביל ישראל. צעידה לאורך השביל היא ביטוי יוצא דופן לחגיגת יום הולדת, אבל יש בה היגיון."
על הספר "מסע חיפושים, עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל" מאת איל חלפון – כתב יוסי קליין בעיתון הארץ, יוני 2008

יש שאלות שכמעט כל אדם חושב שואל את עצמו מפעם לפעם בצמתים חשובים בחייו, על אחת כמה וכמה כשמגיע יומהולדת חמישים, זה אירוע חיצוני משמעותי שמגרה לשאול שאלות.
כמו:

לאן אני הולכת? מאין באתי ולאן פני? טוב לי? רע לי? האם הדרך שלי היא הדרך הנכונה? האם מעבר למקום אחר ישנה את חיי? ואם אסע רחוק רחוק, מעבר לאופק, מה אגלה שם? האם ארצה לחזור? האם אהיה מאושרת יותר? מי אני בעצם? היכן הבית האמיתי שלי? האם אני מתקיימת קיום מלא ומשמעותי ביקום בכל רגע ורגע? איזה דברים אני רוצה לשנות? למה דווקא עכשיו?

ב"אמצע החיים" מן הראוי שלאדם יהיו תשובות אם לא לכל השאלות, לפחות לחלקן. שלא יבהל מהן, שיבין שגם "אני לא יודע" היא תשובה לגיטימית.

"ככל שהמחשבה בהירה יותר, מדוייקת יותר, כך הדרך להגשמת המטרה קלה יותר. הצבת מטרות וחתירה להגשמתם – זו דרך טובה לחיים. לפני שיוצאים לדרך, יש לעבור את שלב המחשבה והתכנון" 
מקור לא ידוע

אני שבה הביתה מהמסע הארוך לקחתי על עצמי מפוייסת עם ציר הזמן של חיי שהוביל אותי עד הלום. שמחה בחלקי ובהזדמנות להגיע שלמה, בריאה ובכושר לתחילת העשור השישי לחיי.
לאורך השנה העלתי את הסיפורים שלי מהדרכים על הכתב, כדי לספר גם על יפוייה וגם על הקושי שהציבה בפני. כדי להבין דבר או שניים על העולם בו אני נעה. כדי להתפתח. כדי לרפא כאבים. ועתה עם שובי הביתה, אני תוהה האם נרפא אותו כאב? האם הבנתי משהו על העולם? עלי? כיצד חוויתי את הדרכים הרבות בהן הלכתי? כבעייתיות? ככייפיות? כמסוכנות? כמהנות עד מאוד?
ללא ספק "משהו" קרה לי בדרך, לפעמים משהו טוב יותר, לפעמים פחות, אבל משהו שמילא אותי בחיים, באנרגיה של תנועה, אנרגייה שמחייה, שמניעה את החיים עצמם. וזו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות.

"לחיות זה אחד הדברים הנדירים, רוב האנשים פשוט קיימים"
מקור לא ידוע

מאז תחילת השנה אני בדיאלוג פנימי עם כמה מטרות עיקריות שהצבתי לעצמי. אלו מטרות גדולות. ההתלבטות אינה פשוטה. דבר חשוב שלמדתי הוא שדרך הפעולה להשגת כל מטרה, גם אם היא גדולה, תמיד תהיה בצעדים קטנים. ועוד דבר חשוב, שצריך להתחיל. הצעד הראשון תמיד מפחיד ומרתיע, אבל אחריו יבוא הצעד הבא וזה שאחריו וככה אתקרב יותר אל היעד וכשאגיע אליו הסיפוק יהיה עצום. למען האמת לא תמיד היעד כזה חשוב, לפעמים הדרך היא העיקר. וגם זה דבר חשוב שלמדתי, על כוחה של הדרך, על חדוות המסע והגילוי. חוויה אינטימית של דו-שיח של אשה עם עצמה הפנימי. גיליתי את הפחד לצד התעוזה, את המניעים שלי, הלחצים הפועלים עלי, איך אני פועלת במצבים של לחץ, ומהי פריצת-הדרך הייחודית שאני רוצה וצריכה לעשות כדי לפגוש את עצמי ואת העולם אחרת.

"הישארו קרובים ללב הטבע… פרצו דרך מדי פעם וטפסו על הר או בלו שבוע ביער. שטפו ונקו את הנפש."
"מעטים המקומות בעולם המסוכנים יותר מהבית. אל תחששו, לכן, לנסות את שבילי ההרים. הם הורגים את הדאגה, מצילים אתכם מאדישות קטלנית ומשחררים אתכם לחופשי."
ג'ון מיור, 1836

כשטיילתי בערבה, סמוך לפנייה לנחל זעף, כן, גם אני הופתעתי שיש מקום בשם כזה, עצרתי למנוחה קצרצרה ולהביט במפה, לבדוק היכן אני נמצאת. ליד האבן עם השרטוט של סימון השביל מצאתי פיסת אבן שהתקלפה, עם סימני צבע ישנים. חום וכחול. צילמתי והכנסתי לכיס. אח"כ, עם סיום הטיול, כשחזרתי למכונית שמתי את פיסת השביל בתא הקטן ליד המטען הסלולרי, ליד סוכריות המנטה. מאז פיסת השביל נוסעת איתי כשאני נעה בכבישים ולפעמים היד נשלחת להחזיק באבן עם הצבע הישן שדהה בשמש ועולה בי הזיכרון מהמקטע ההוא בערבה, סמוך לפנייה לנחל זעף.
למען האמת אני לא זקוקה לאבן מהשביל כדי להיזכר בו. השביל הלך ותפס מקום כל כל גדול בחיי. מה הפלא שהשביל נכנס גם לחלומות שלי אם על שידת הלילה מונח הספר האדום "התנ"ך של השביליסטים" שאני מעלעלת בו לפעמים לפני השינה לבדוק מרחקים וגבהים למקטע הבא בתור.
השביל נגע בי, הזיז אותי מאיזור הנוחות, טילטל אותי קלות. הציב בפני את עיניין הבחירה והפרידה. לפעמים זה לבחור להישאר, לפעמים זה לבחור לעזוב, לפעמים זה לבחור מחדש את מה שכבר שם. כך בקריירה, כך במקום מגורים או אורח חיים. בכל צעד  שאני עושה, אני מגלה את הכוח שלי היום ומשלבת אותו בבחירות שלי.

"הזיקנה הייתה החולייה הבאה לאחר סיום תפקיד ההורות. תוחלת-החיים, שהסתיימה בשנות ה- 40 לחיי אדם, עיצבה את המחשבה האנושית. האשה, אכן, הגיעה למיצוי תפקידיה עם הפסקת מחזור הפוריות שלה. אז הפכה – בעיני עצמה וסביבתה – ל"זקנה", וכעבור זמן קצר נפטרה מן העולם.
גורלה הביולוגי של האשה ותוחלת-החיים הקצרה הם, אם כן, אלה שעיצבו את ההסתכלות האנושית על מחזור החיים. מאז התרחשו  המהפכות הגדולות  ביותר בכל הזמנים. קודם כל, התארכה תוחלת-החיים, וכיום חיות נשים, בממוצע, עד גיל 78. במהלך השנים גילו את הגלולה, והאשה למדה לשלוט על פוריותה בטרם אמר הטבע את דברו. היכולת שלה לשלוט על מחזור הפוריות הורידה מקצת מן המיסטיקה האלוהית שלו, מהייעוד הבלעדי שלה. הפוריות הפכה, בהדרגה, להיות חלק מהגדרת זהותה – לא הענין היחידי. והמהפכה הפמיניסטית, שהביאה את בשורת השיוויון ופתחה אופציות, היא זו שהעניקה לאשה את התוקף להוויותיה הייחודיות, היא זו שהכשירה אותה מחדש להשתתף בעולם הגדול, שאפשרויותיו נמנעו ממנה. שליטה בפוריות, הארכת תוחלת-החיים, פתיחתן של אופציות חדשות, הכרה בערך עצמה – כל אלה יחד ובמשולב הולידו עידן חדש בחייה – אמצע החיים – בין לבין.
המחצית הראשונה בחייהן של רוב הנשים מעוצבת עדיין על-פי תפישת התפקידים המסורתיים במשפחה. גם אם את אשה הישגית-מודרנית, תפקידיך כאם, כרעיה וכעקרת-בית מובנים לתוך סיגנון חייך. העמדות האישיות מעוצבות, בדרך כלל, על-פי ציפיות ואילוצים ו/או אפשרויות, שאת רואה אותם כמתאימים לעולמך. במחצית הראשונה מעוצבת איפוא נשיותך על-פי ציפיות, על-פי תפקידים. את קשורה בטבורך לאהבת יקיריך, המצפים לטיפולך.
אמצע החיים הוא עידן המעבר לקראת המחצית השנייה. אירועי החיים יוצרים בעולמך מציאות חדשה – ילדים בוגרים, הורים מזדקנים, הפסקת מחזור הפוריות – לצד בעיות, של חיפוש דרך ו/או שחיקה בקריירה, גם בזוגיות. עולמך מישתנה. גופך מישתנה. את צוברת כוח. את מחפשת כיוונים חדשים.
…. הכותרת "אמצע החיים" אכן, מהווה, תיזכורת. אם אינך אוהבת, שמסווגים אותך לקבוצה כלשהי – את עלולה להסתייג, כשם שעשיתי אני, אז, כאשר חוויות החיים הפרטיות שלי לא היו בהתאמה לגילי והרגשתי לא-שייכת עדיין ל"עולם המבוגרים".
אכן. אמצע החיים אומר לך, שאת זזה הלאה ונפרדת בהדרגה. המוטיב המרכזי הוא להיפרד ולבחור מחדש."
מתוך המבוא ל-"בין העונות", על נשים באמצע החיים, מאת ד"ר רבקה נרדי