סוף החורף בסיני

בחגי תשרי כשהיגעתי לחופי נואיבה אחרי היעדרות רבת שנים היכרתי את "הקבועים", אלו שחוזרים לסיני בהתמדה ומכירים כמעט את כל החופים. אחרי ביקור מס. 3 שבוע שעבר וביקור מס. 4 שמתוכנן לאמצע יוני, יש מצב שגם אני לאט-לאט אהפוך לאחת מ"הקבועים"…

פעם שלישית בחופי סיני. הראשונה בסוף הקייץ, בעיצומם של חגי תשרי, השנייה בשלהי החורף, פברואר והשלישית, בסוף החורף, ימים של מזג אוויר הפכפכך, אובך ורוחות דרומיות וגם שמים כחולים וים טורקיזי. כל ביקור הוא ווריאציה שונה על אותו מקום, לפעמים לבד, לפעמים ביחד.

סוף מרס, דקה לפני שהחורף מפנה מקום לקייץ, מזמינה הזמנתי חברה שמעולם לא היתה שם ושתינו נוסעות לחופשה קצרה אל מתחם הדיונה הגדולה דרומית לנואיבה. למעט הנהיגה הלוך-חזור לאילת שארכה שעות רבות, השהות בסיני לא דרשה כל מאמץ. נהפוך הוא, היא פירגנה במנוחה גדולה. זמן של שקט לקרוא, לכתוב, לחשוב על עיניינים שזקוקים לתשומת לב ולפעמים סתם לבהות בים היפה.

ערב שבת

יוצאת מהבית בשישי בצהריים ורק ב- 19:00בערב מגיעה לחוף "הדיונה הגדולה". שעה או שעתיים אח"כ מניחה את הראש על כרית שמי יודע מי הניח עליו את הראש קודם, מתחפרת בשק"ש ומנסה להירדם. היתושים הסוררים שחדרו דרך חורים בכילה לא הפסיקו לרגע לזמזם ולעקוץ. שעות ארוכות נעה בין שינה לעירות עד שבשש קמה. הבוקר עולה ומאיר את הים באור מתכתי אפור, אטום. מצחצחת שיניים בשירותים, חוזרת לחושה ונופלת באפיסת כוחות על המזרון. באור יום המנוולים הקטנים הסתלקו ובמקומם הגיעו הזבובים. מתחילה לנשב רוח עזה שמעיפה חול לכל עבר. ככל הנראה נרדמתי ורק בצהרי היום פוקחת עיניים ומגלה שכולי מכוסה חולות, "חול זה לא לכלוך", שיכנוע עצמי שמנסה לעודד.
בשלב הזה מבינה שמיציתי עד תום את חוויית הלינה בחושה. כדי להינות מהחופשה הקצרה הזו שתינו זקוקות לחדר עם דלת, חלונות, קירות, שירותים ומקלחת. לשמחתנו כשמגיעים מחוץ לעונה הבוערת יש הרבה חדרים פנויים, בוחרות אחד ומעבירות לשם את התיקים. פורשת סדין, שק שינה ונשכבת לנוח, לקרוא, לנמנם.

בתמונות: החדר, פשוט אבל נוח, במיוחד המרפסת עם הערסל ונוף לים

ככה עבר עלי היום הראשון בסיני, מקום שאמור להיות כמו "גן עדן". נרשמה בעיקר עייפות, דרישה ברורה של הגוף למנוחה וחוסר התלהבות למראה החוף המוכר.

לשמחתי כשהעייפות חלפה הגיעה ההתלהבות והסקרנות ובימים הבאים יצאתי עם החברה לטיול קצר לאורך קו המים, להראות לה את המשך החוף.
החוף שראיתי היה בעיצומו של גל בנייה ותחזוקה לקראת הפסח, כשהמוני בית ישראל ינדדו דרומה לסיני. הבחירה להגיע לפני מסת המטיילים והנופשים לא היתה מקרית.

מוצ"ש, רבע לחצות 

יום שהתחיל מוקדם מאוד, עוד לפני שהשמש עלתה, מתקרב לקצו. עבור רוב המטיילים בסיני היום הראשון הוא הזמן שלוקח על מנת להוריד הילוך, להרגיע את הרעש שמגיעים איתו מעברו השני של הגבול, עד שמתפוגג ומפנה מקום לשקט שייכנס.
רוב היום הייתי במנוחה, תנועה מינימלית. הגוף אותת שרוצה להיות בתנוחה אופקית. עשיתי מה שלא עשיתי זמן רב, כלומר לשכב במיטה ולקרוא ולקרוא, בלי הסחות דעת. הים ניבט אלי מחוץ לחלון, בחוץ נשבו רוחות חזקות שהעלו אבק וחול לאוויר.
בישראל שוב משתוללת מערכת חורפית שממטירה גשמים. בסיני לא ירד גשם, אבל עקבות הסערה הורגשו וגרמו לתחושה לא נעימה. מזל שעם רדת החשיכה הרוחות שכחו, אולי מחר בבוקר יתבהרו השמיים.

ראשון, בוקר 

אביך. הרוחות שנשבו העיפו חול עד שנרגעו. למסעדה נכנסה משפחה דתית, אמא, אבא, שש בנות קטנות. מולם מתייצבות חמש בנות בדואיות ומתחיל משא ומתן על מכירת צמידים. הקפה מגיע בתוספת ערימת זבובים.
השבוע מתחיל באווירה רגועה, הייתי שמחה לו השקט היה גדול יותר, ללא הסחות דעת. נסיים לאכול את המגש הסטנדרטי של ארוחת הבוקר ונצא להליכה לאורך קו המים לשחרר אנרגיות של גוף שמבקש מעט תנועה. אם אתמול היה יום עם מינימום תנועה, היום זקוקה לחילוץ עצמות קצת יותר אינטנסיבי ואח"כ לחזור לחדר. אולי להיכנס לשחות בים, אולי סתם להישען על הכריות במרפסת, להיות לבד, להתבונן, לחשוב.
החברה מתרגלת ישיבה שקטה על השטיח במרפסת. אני על קצה המזרון בחדר מקלידה המשך של פתק שהקלדתי בסלולרי קודם. אין רצף. הכל מקוטע. ככה גם המחשבות, נעות לכל מיני כיוונים.

נזכרתי בטרמפיסט שאספתי במצפה רמון ונסע איתנוו עד אילת, בחור אמריקאי שמטייל שנתיים בעולם, וכעת עושה את שביל ישראל. שאלתי אותו על טרקים אחרים בעולם שטייל ובעברית מצויינת סיפר על ניו זילנד. עלתה המחשבה איך פספסתי את ההזדמנות להגיע לשם ואיך כנראה לא תהיה הזדמנות נוספת להגיע לשם. ניו זילנד, יפה ככל שתהיה לא ברשימת ה"אני רוצה" שלי. בראש הרשימה העכשווית נמצאות יוון ויפן. ליוון אסע בקרוב, וכשאשוב מיוון אקנה כרטיס טיסה ליפן, אוקטובר-נובמבר, שלושה או ארבעה שבועות. וכמובן שלבד.

"איזה ספר", את שואלת, "תיקח לאי בודד?"
לְאִי הַשֵּׁדִים אֶקַּח אֶת "הַחֵטְא וְעָנְשׁוֹ",
לְאִי הַמַּטְמוֹן אֶת "עַלִּיסָה",
לָאִי שֶׁל רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ אֶת "מוֹבִּי דִּיק",
לְאִיֵּי הַבְּתוּלָה אֶת "לוֹלִיטָה",
לָאִיִּים בַּזֶּרֶם אֶת "שִׁלְגֵי הַקִּילִימַנְגָ'רוֹ",
וְלָאִי שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלָּה, אֶקַּח אוֹתָךְ
וַאֲדַפְדֵּף.

רוני סומק

הבאתי איתי לסיני את הספר "לבד ליפן" של ענת מגל כמקור השראה. טוב, סיני הוא לא בדיוק אי בודד, ההגדרה הגיאוגרפית המדוייקת יותר היא "חצי אי", הגשר בין אפריקה לאסיה. להיות פה ולקרוא על "שם".

מה עוד רוצה להיאמר? מה עוד רוצה לצאת מתוכי וללבוש צורה של מילים?
שבוע הבא יומהולדת. זו היתה שנה משמעותית בחיי, שנה בה צעדתי אל הלא נודע ונשארתי בחיים…
מפתיע אותי כל פעם מחדש איך תהליך היצירה לא נפסק לרגע, איך היצירה לובשת כל פעם צורה חדשה. כל מה שאני צריכה זה זמן פנוי ושקט, חדר אי שם באחד החופים של סיני ומכשיר סלולרי להקליד בו מסרים.

ראשון, לילה

יושבת באותו המקום במסעדה בו ישבתי הבוקר. "זה היה יום חבל על הזמן", כן, אולי יש מילים שמתארות את התחושה מדויק יותר, אבל עדיין, מסכימה. זמן של רגיעה, מנוחה.
כשנפרדתי ממישהי שבוע שעבר ציינתי ש"בראשון הבא אהיה בסיני". אז לא ידעתי איך זה ירגיש להיות כאן. צריך להגיע כדי להיות פה, כדי להרגיש את הרווחה הזאת, כשהראש נרגע.
"הכל סבבה".

מה ראיתי תוך כדי הליכה לאורך קו המים? חושות ישנות, מוזנוחת, חושות סבבה, שעדיין אפשר לישון בהן, חושות חדשות יותר וחושות דור 2.0, עם חלונות מזכוכית, וחושה פנטהואז, קומה שנייה עם נוף לים. אני מסתובבת עם המצלמה ביד ומושכת תשומת לב. הבדואים מזמינים אותי לקומה השנייה לראות את החוף במבט על, וגם אם לא קשה לי לפרסם בפייסבוק את התמונות של החושות החדשות. "יחסי ציבור" שאני עושה בשמחה.

במתחם המקורה של המסעדה במחנה ה"דיונה הגדולה". יש במתחם כמה עצים. עצי תמר נמוכים. שטיחים על החול תוחמים פינות ישיבה. הגב נשען על כרית שמונחת על גזע של דקל מת. ארבעה צעירים משחקים משחק קלפים. "מישהו רוצה לקנות עץ או בריק? תביאי שתי כבשים על שני עצים". יותר מאוחר אבקש לראות איך נראים הבריקים שניהלו עליהם מו"מ עיקש.
הזמנו ארוחת ערב לפני חצי שעה. אורז עם ירקות שככל הנראה מתבשלים עכשיו.
זמן סיני. הכל זז לאט. גם גלגלי המחשבות.

מרימה מבט מהמסך הקטן, מביטה באנשים, שני זוגות שפגשנו אתמול, שני זוגות חדשים שהגיעו היום.
אנשים באים והולכים, אנחנו כאן עד רביעי בבוקר. רוצה ללמוד איך לסנן רעש, איך לא להתייחס לרעש סביב, משחק קלפים, רוח מנשבת. קר. לא כמו הקור חודר העצמות של פברואר, אבל עדיין קר.

שני

לא תיקתקתי אף לא מילה בנייד שלי בשני, במבט לאחור אין שום דרך להיזכר איפה הייתי, מה עשיתי, מה הרגשתי, על מה חשבתי. מין פלואידיות שכזו. אפשר פשוט לצוף על הגל הנעים של ה-"כלום".

שלישי, בוקר

אתמול מסך האובך התפוגג והמים חזרו לנצנץ בגוון הטורקיזי האופייני לים של סיני. כמה יפה כאן. כמה רגוע. כמה שקט, למעט רעשי רקע, כמו מוסיקה שמנגנים האנשים לידי, שיחות רקע, בנות בדואיות שמתעקשות להציג את מרכולתן. והזבובים. מתישהו מתרגלים לנוכחות שלהם והם מפסיקים להפריע.

כל כולי שקועה ברגע הנוכחי, הרגע של עכשיו, רוח נעימה, ים, שמש. קמה מהמרפסת ויוצאת לסיבוב לאורך קו המים. שיופיו של המקום ייספג לתאי הגוף. לשמוח בהווייה של כאן ועכשיו.
ולבד. הבוקר מתחשק לי להיות לבד.
כאן בסיני אפשר בקלות לנקות את המיותר, לפני ש-"אני חוזר לגיהינום של חיי בישראל" אפשר להתמסר לכאן ועכשיו של מקום כ"כ פשוט, נקי ממיותרים.

הפרידה מסיני היא קשה, מלאכות פשוטות כמו לארוז את התיקים ולעלות על המונית חזרה לגבול נעשות קשות לביצוע. אורכות זמן רב.
אנשים הולכים ומגיעים מדי יום אנשים חדשים. לחדר הסמוך לשלנו הגיעו בצהריים אימא ובן. הילד הלך עכשיו לכיוון הים. להיכנס למים. כזה כייף. החברה צילמה אותי קודם לכן בים. אלמלא הציעה לא הייתי מבקשת. הסתכלתי בתמונה עכשיו וראיתי את שתי הידיים מתוחות לקו אופקי ישר שנמתח ונפתח. זרועות פתוחות לקבל את השפע שייכנס לחיי. הלוואי.

הפועלים הבדואים ממשיכים במלאכתם, יוצקים בטון על מנת לחזק את הצנרת. אברהים אומר שכשהצינורות המים והביוב היו חשופים דרסו ושברו אותם. התשתית כ"כ בסיסית. מינימלית, רחוקה מלהיות איכותית. אצלנו בחדר אין מים חמים, הכפתור שמדליק את המים החמים לא עובד, גם הנורה מעל המיטה לא נדלת ואין אור במפרפסת החיצונית. ככה זה בסיני, אי אפשר שהכל יעבוד. לאור הליקויים סולימן הסכים להוריד לנו את המחיר ל-20$ לחדר ללילה, כלומר 40$ לאדם לארבעה לילות, כלומר 700 לירה.

נושבת רוח יבשה, לא ברור אם חם או קר, השמש נגלית ומסתתרת חלופין. כשהיא איננה הרוח טיפה קרירה. עדיין לא מזג אוויר של קייץ.
הדיונה הגדולה במופע של סוף החורף.

שלישי, ערב

מחר בשעה כזו אהיה בבית. התוכנית למחר בקווים כלליים היא להתארגן מוקדם בבוקר, לאכול ארוחת בוקר, לשלם את החשבון עבור הלינה והאוכל ואז לעלות על מונית לגבול. חזרה לישראל.
הימים הספורים שביליתי ברדיוס המצומצם בין החדר למסעדה, בין המסעדה לקצה הדרומי או הצפוני של רצועת החוף. בין קומקום תה לכוס קפה שחור להיכנס לשחות בים, להתקלח במים קרים, לשבת במרפסת ולהסתכל על פיסת החוף, כחול של שמיים, טורקיז של ים. כשמרגישה עייפה להתכרבל בשק שינה ולאט לאט לגלוש למנוחה.

שמתי לב שפחות מתחשק לי להיות בנוכחות אנשים אחרים. אומרת מילים ספורות, לא ממש נשאבת לשיחות של אחרים, מעדיפה לתפוס מרחק מהמלל ולשבת לבד. בשקט.

מפגשים עם אנשים מעניינים: במצפה רמון עוצרת טרמפ לבחור אמריקאי, קוראים לו דן. התחיל לטייל בשביל ירדן, חצה את הגבול בעקבה והתחיל לטייל בשביל ישראל מאילת. הולך מהר, גומע מרחקים לא יאומנו של 40 ק"מ ביום. לא הקצבים שלי ובכל זאת נתתי לו עיצות טובות, על מלאכי שביל וכו'. כל הדרך עד בית ספר שדה אילת דיברנו, הוא שואל, אנחנו שואלות. התעניינות הדדית. מעניין מה מביא בחור צעיר עם רזומה מרשים של שבילים ארוכים בעולם לטייל דווקא בשביל ישראל ומה הוא חושב עליו.

היום אחה"צ כשישבתי להתאוורר במרפסת מגיע בחור צעיר בתחילת שנות העשרים, שואל על החברה ומייד מזמין את עצמו לשבת לידי. שמו איתי, הגיע לסיני לפני יומיים, למעשה הגיע לאילת לשביל ישראל אבל התחזית התריעה מפני שיטפונות בהרי אילת לכן החליט לרדת לסיני. אומר שיחזור לשביל ויתחיל ללכת צפונה מצומת ציחור. אני מספרת בקצרה על המסע שלי בשביל שנה שעברה ועל המקטע הצפוני שעדיין לא השלמתי. הוא מייד מזמין אותי להצטרף אליו כשיעלה צפונה.

לשניהם עוד נכונה דרך ארוכה. מדהים איך שבילים מצטלבים. שביל ישראל. יפן. יוון. סיני.

השביליסט הצעיר מביא איתו free spirit, מזכיר את הבחור שפגשתי כאן פעם שעברה, אחרי שירדתי מההרים והחוף היה במופע חורפי ריק ושקט. זו רוח המקום וזו הסיבה מדוע אני מגיעה לאותו המקום פעם אחר פעם, ועדיף מחוץ לעונה הבוערת.

אדם זקוק למקום מפלט וחופי סיני עונים על הקריטריון הזה. מעניקים מרחב שקט, פיסה קטנה של יופי, של ניתוק. תנאים בסיסיים, המיותרים נדחקים הצידה, אפשר לפנות תשומת ל מה שמונח לנגד עיני. מה שכאן ועכשיו.

רביעי, תשע ותשע דקות שעון ישראל, בזמן סיני, כולם עדיין ישנים

"כמה חשוב לצאת מהבית" ככה החברה אומרת הבוקר. וצודקת. מאידך, יש אנשים שבעל כורחם יוצאים מהבית, כמו רמאדן, הטבח במסעדה שכולם נהנים לאכול את האוכל שמבשל. המשפחה שלו באלכסנדריה. מדי פעם נוסע לבקר, אבל כשהוא מדבר על שני הבנים שלו, אפשר לראות את הגעגוע בעיניים. אני אוהבת את השיחות הקטנות שנרקמות בין האנשים, עם הישראלים ועם נותני השירותים הבדואים שעובדים במתחם החושות.

התיקים ארוזים, אנחנו מוכנות לתזוזה, מחכות לאיברהים או סולימן שיגיע, שנשלם את החשבון, שנזמין מונית, שניסע מכאן. הפרידה אורכת זמן, גם אם התעוררנו מוקדם. לכל דבר בסיני יש זמן, כמו הזמן שלוקח להרתיח מים לקפה.
התחושה הזו, שאין לאן למהר, היא נהדרת ומרחיבה את הדעת. לא ממהרת, לא מתרגזת כשאין סנכרון בין הקצב המהיר הרגיל שלי לקצב החיצוני. משהו בנוכחות של הים מחלחל פנימה, המיית הגלים שנוכחת ברקע כל הזמן חודרת אל מתחת לעור. זה קורה בלי שאשים לב.

יחד עם זה יודעת שמתחת למעטה הפסטורלי החיצוני של המקום מסתתרת שכבה נוספת. אותם אנשים "שקופים" שעובדים מאחורי הקלעים, קוצצים ירקות לסלט, מנגבים את השולחנות עם סמרטוט שידע ימים נקיים יותר, שמסדרים את החושה או החדר שעוזבים, מנערים את השטיח מהחול שהצטבר, מסדרים לקראת האורחים החדשים שיגיעו היום או מחר, או בעוד שבועיים, בחג הפסח. בפסח יהיו הרבה אנשים, הבדואים שמחים לקראת הפסח, מחכים לו, שיגיע ויביא עמו המוני ישראלים. החופים ייראו אז אחרת ממה שהם נראים עכשיו. עכשיו, כלומר התפר בין סוף החורף לעונה הבוערת.

הפעם הבאה שאשוב לכאן תהיה באמצע יוני אחרי הטיול לסנטה קתרינה. האם גם אני הופכת להיות מ"הקבועים" של סיני, אותם מטיילים שמגיעים לחופים לעיתים תכופות, לומדים לזהות פנים מוכרות, להבדיל בין איברהים לסולימן לעבדאללה. לדעת מי עושה מה, איך העיניינים בחוף מתנהלים, אלו אפשרויות מגורים יש כאן וכמה עולה. איפה אפשר לשבת  ולהינות ממשב רוח ללא זבובים.

ההמתנה לבוס שמנהל את המקום הסתיימה. עשה חשבון, סיכם כמה כסף עבור האוכל, כמה עבור הלינה, משלמת בלירות ובשקלים. מגיעה מונית, מעמיסות את התיקים וכעבור פחות משעה בגבול. חוצות ממצרים לישראל, חצייה מהירה, סולו, הישראליות היחידות בגבול.
בצהרי היום אנחנו דורכות על אדמת ישראל.
נגמר. הים של סיני, הזבובים, הלאות באיברים, המנוחה הטובה. כל אלו נשארו שם ומה שנשאר בי זו האנרגיה הטובה והחיוך הגדול, הקורן.

Welcome back home

לקריאה נוספת על חוויות מטיולים קודמים שלי בסיני:

~ אל חופי הפלא והפרא של מזרח סיני
~ Sinai on my mind – חלק א'
Sinai on my mind – חלק ב'
~ פלא של טיול הרים וחופים בדרום סיני

Comments

תגובה אחת על “סוף החורף בסיני”

  1. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    כלכך – ה כ ל !!! תודה !!!