אל נופי הפלא והפרא של מזרח סיני

הפעם האחרונה שביקרתי בחופי סיני היתה בסוכות 95, מאז התחלפה מאה, השנים חלפו וההתנגדות שהיתה לי לחצות את הגבול לשטח מצרים התרככה והתמסמסה כליל. וטוב שכך. כי במרחק לא רב ממסוף הגבול בטאבה משתרע מדבר עצום בגודלו וביופיו.
הרגע הזה בו אני עומדת על קצה הצוק בראשו של ג'בל אום-לאחז עליו טיפסנו ביום הראשון למסע ופוקחת עיניים משתאות אל מול המדבר שנפרש מולי נחקק בי עמוק. לא ידעתי שכל כך יפה כאן.
ואת היופי הגדול הזה, הבראשיתי, העוצמתי, הטהור, הלא נגוע אני רוצה להעביר הלאה – למי שפוחד לחצות את הגבול, למי שלא יכול, למי שרוצה אבל לא מתאפשר לו, למי שקר לו מדי לטייל במדבר בחורף, למי ששמח שזו אני שטיילתי שם בתנאים-לא-תנאים ולא הוא.

המרחבים, העוצמה, היופי  
בדצמבר 2016 הצטרפתי לקבוצה קטנה שיצאה ל-"מסע רוחני אל מזרח סיני", "טיול מאורגן" שונה לחלוטין מטיולים מאורגנים אחרים בהם השתתפתי בעבר. הקבוצה מנתה שמונה מטיילים, תערובת אנושית בינלאומית מאוד מיוחדת, חוצה גילאים ובאווירה המיוחדת של הטיול נוצרה קרבה גדולה. אהבתי את הערבוב הזה, בשפות, בתרבות, המעברים בין עברית-אנגלית-איטלקית-ערבית היו חלק מהחוויה.

שבוע לנוע תחת כיפת השמיים במרחבים האדירים של סיני.
שבוע מחוץ לקירות, מחוץ למירוץ, מחוץ לטווח הקליטה הסלולארית, מחוץ למחשב, מחוץ למירוץ, מחוץ לזמן.
שבוע של מדבר נטו.

המסע הוגדר כ"מסע רוחני", כלומר לא טיול סטנדרטי בו המדריך מוביל את המטיילים מסלולים ארוכים ועוצר להסברים גיאורפים-גיאולוגים-בוטאנים-היסטוריים. הלכנו בקצב משתהה יותר, היו ימים שצעדנו 15 ק"מ והיו ימים שהלכנו רק מחצית היום. כך או כך, במהלך שבעת ימי המסע השלמנו הקפה שלמה סביב הר בארקה, הוא ההר הקדוש והבולט במרחב.
הטיול היה במתכונת "טיול נודד" שאני מכירה מטיולי בארץ, רק שבמקום ג'יפ מנהלות היו חמישה גמלים פלוס גמל תינוק בן חצי שנה. את הציוד האישי שלנו, השמיכות של הבדואים והמטבח הנודד העמיסו בשקים על גבי הגמלים והם הלכו בשיירה במקביל אלינו, לא תמיד באותו המסלול. פגשנו אותם בצהרים למנוחה וארוחה קלה ובערב כשהיגענו ל-"מחנה הלילה".

הניתוק מהמוכר, הידוע והנוח 
מהרגע שחציתי את הגבול והתקרבתי יותר ויותר אל המרחבים של מדבר סיני, הניתוק מחיי היום-יום, מהמוכר והידוע קרה בבת אחת והיה לי כ"כ טבעי. מצאתי שם מקום של שקט, שלווה, יופי גדול.
טיילנו באיזור של ארץ בראשית שיש בה הכל מכל, מרחבים פתוחים ואינסופיים, הרים גבוהים, קניונים צרים המסתתרים בין הערוצים, דיונות חול מרהיבות ביופיין, נווה מדבר שהוא מקור חיים במדבר.

אם מוסיפים את השקט, העוצמה של הטבע, ההוד, השמיים העצומים הפרוסים מעל, המרחב הפתוח והכל כך יפה, שלל הצבעים והצורות שאבן החול יוצרת – מתקבל מרחב שיכול לשמש גם כמקום להתבוננות פנימית.
המסע שילב גם הליכה ואימון רוחני ומדיטטיבי על מנת להתחבר למהות המקום.

להרגיש נפלא ולהרגיש הכי רע שאפשר 
את הקבוצה ליווה צוות בדואי, מדריך מקומי שמכיר היטב את המקום ואת המדריך הישראלי. העובדה שהשניים הובילו יחד טיולים רבים במשך שנים רבות נתן לי הרגשת ביטחון כשנרשמתי לטיול. ולא, לא פגשנו בדרך מחבלים עם סכין, לכל היותר את ג'בלי עם סכין מטבח קוצץ ירקות לסלט. היו עוד שלושה מגמלים שהובילו את הגמלים, העמיסו עליהם את הציוד, פרקו את הציוד, דאגו לגמלים ודאגו גם לנו, הכינו אוכל טעים ופשוט.

אכלנו מה שהבדואים בישלו, ארוחת בוקר קלה במחנה לפני שיוצאים לדרך, צהרים איפשהו באמצע הדרך, וארוחת ערב חמה סביב המדורה במחנה.
ההשוואה בכל מה שקשור לאוכל בין הטיול בסיני לעומת טיולים עם קבוצת "שדה בוקר" בהם אנחנו, המטיילים, אחראים על הבישול והניקיון, ממש מתבקשת. המנהלן מביא שולחנות מתקפלים, יש ג'ריקנים גדולים של מים עם ברזייה, יש תאורת לדים ללילה, יש ארגזים עם ציוד מטבח, ערכת תבלינים, קרש חיתוך. דברים קטנים שעושים את החיים נוחים יותר. גם לבדואים היו ארגזים עם ציוד מטבח, סירים, שקיות תבלינים, אבל בלי שולחן או קרש חיתוך ובטח שבלי לדים, אלא עם פנסי ראש.
הם בישלו אוכל טעים, אם כי לא סטרילי במיוחד, וככל הנראה משהו באוכל הפך את הבטן לחמישה מתוך תשעת המטיילים שהיינו, ולצערי אני ביניהם. ביום הרביעי למסע התחלתי להרגיש בחילה שהלכה והתגברה והתפרצה בשילשולים והקאות. לא היתה אומללה ממני בכל העולם כולו באותן דקות שהקאתי את המרק והאורז של אתמול בערב על המדבר.
התמונה הזו שלי – לבד במדבר, עומדת ליד ארוחת הערב שמוטלת על האדמה, שוטפת פנים עם בקבוק מים, שותה, מנסה להעביר את הטעם הרע, מרגישה רע, בוכה מרוב שלא מסוגלת להקיא ואחרי שזה קרה מרימה מבט שואל לשמיים, למדבר, מאיין יבוא עזרי – זו תמונה שנחקקה עמוק בפנים. החרא הזה שחטפתי היה שיעור כואב מאוד בלשחרר שליטה, בלבקש עזרה, כי לא היתה לי ברירה, כי עד עכשיו הייתי חזקה, יכולתי לעשות הכל לבד והינה אין מנוס מלבקש עזרה.
לא נעים להיות חולה בטיול, להרגיש חולשה, אבל היה בזה גם משהו מנקה. הרגשתי שהגוף פולט החוצה הרבה מהג'יפה שהצטברה לי בגוף, בנשמה.

ההנאה שבאיטיות 
בתחילת המסע קצב ההתקדמות של הקבוצה היה, איך לומר, איטי מדי לטעמי. משכימים ברבע לשש ונפגשים למעגל בוקר סביב המדורה בשש ורבע, אבל לא מתחילים ללכת עד שמונה וחצי, תשע. אני לא רגילה לקצב הזה. לא יכולה לשבת שעה שלמה בבוקר סביב המדורה, שלפי חוקי מרפי, בדיוק במקום שסידרתי את הכיסא הקטן שלי באה הרוח ומעיפה עלי את העשן, ישר לעיניים.
בטיולי שטח אחרים משכימים בשש, שש וחצי ארוחת בוקר ובשבע כבר מוכנים להליכה. כשהרגשתי את הקוצים בטוסיק ביקשתי מסלים, המדריך הבדואי, שיראה לי את הכיוון לאן הולכים והייתי מתחילה לצעוד לפני כולם.

אהבתי את הזמן הזה, כאילו אני באחד מטיולי הבדד שלי, לגמרי-לגמרי לבד בטבע הגדול הזה שהקיף אותי מכל עבר.
ככל שעברו הימים והגוף התעייף ונחלש, למדתי לאהוב את הקצב האיטי יותר, להעריך אותו, להשתהות בו. למדתי להרפות מה-doing שכ"כ מאפיין אותי ולהתמסר יותר ל-being. הסביבה היתה כזו שמעודדת יותר being מאשר doing.
לקחתי דוגמא מהבדואים, איך הם משתרעים סביב המדורה, שותים תה, מעשנים, מקשקשים.

שקיעה וזריחה ביום הקצר ביותר בשנה
ביום הקצר בשנה, 21 לדצמבר, יום ההיפוך החורפי, טיפסנו על פיסטין מול ג'בל בארקה בערב הקודם כדי לצפות בשקיעה ולמחרת בטרם זריחה כדי לצפות בזריחה.
אין מילים לתאר את ההרגשה החד-פעמים והמיוחדת של להיות באותו המקום ולצפות בשקיעה ולמחרת בבוקר לצפות בזריחה, לנשום אוויר מדבר קר מאוד ונקי, טהור, צלול. ועם כל נשימה להכניס לגוף ניקיון, שקט, טוהר, אנרגיה.

ביום הקצר בשנה התקדמנו מעט מאוד. לא מיהרנו. אחרי ארוחת הבוקר ביקרנו בקניון צבעוני ובדרך חזרה, כשהשמש יצאה עשינו "תרגיל אדמה" למרגלות דיונה קטנה מול ג'בל בארקה. התפצלנו לזוגות ואחד כיסה את השני בחול כשרק הפנים נשארו גלויות. הצלחתי להישאר מכוסה בחול בקושי חמש דקות, מייד התחלתי לזוז, להזיז ידיים ורגליים בתנועות של שחייה. האחרים לא זזו, שכבו בתוך תלולית החול שלהם קרוב לחצי שעה.

יש מי שלא זז ויש מי ששוחה בחול, כמוני, בעיניים עצומות, והיה נעים מאוד ומיוחד מאוד, כי מתי העזתי להתכסות כל כולי בחול, להתקרב ככה לאדמה, להתחפר בה, לגעת ממש בטבע, לא רק להלך עליו, אלא להיות בו.
אחרי ההתפלשות בחול חזרנו למחנה לקפל ציוד, בינתיים הבדואים "קפצו" עם הגמלים לבאר קרובה והביאו מים למקלחת. מקלחת הבקבוקים הראשונה לטיול זה.

סביב המדורה 
המדורה היוותה מוקד משיכה מהרגע שהערב ירד עד שהתפזרנו לישון.

כשהיגענו למקום הלינה שמתי לב לנוהל עבודה של הבדואים: אחד מטפל בגמלים, נותן להם לאכול או מלווה אותם לטייל במקום שיש צמחייה. אם לא היו משגיחים עליהם הגמלים היו "בורחים" לאן שבא להם ואז היה צריך לרדוף אחריהם ולהחזיר אותם. אחד היה מקושש זרדים וענפים יבשים למדורה. שרפנו את כל מה שנמצא.
גם מוקדם בבוקר הדליקו מדורה ומיד אחרי ההשכמה היינו מתיישבים סביבה, להחמם מהאש ומכוס תה של בוקר.
כמה שהמדורות הללו הסריחו. המסקנה היא שאין טעם לכבס את שק השינה בן העשר שלי. מה הטעם להשקיע עבודה רבה בהליך כיבוס מורכב אם אני הולכת לישון מסריחה ממדורה ותוך כדי השתחלות למומייה מכניסה גם חול. ככה זה במדבר, חול וסירחון של מדורה. בכל מקום. בשיער, בבגדים, בתיק, בשק"ש, באוכל.

אורחת גמלים
חוץ מהנופים והאנשים היו גם הגמלים. משום מה תמיד החזקתי בדיעה שגמל זו חייה מכוערת ושצריך לשמור ממנה מרחק כי היא יורקת. אבל אחרי שבוע בנוכחות חמישה גמלים וגמל ג'וניור בן חצי שנה שיניתי את דעתי ולמדתי לחבב את החייה הזו. החזקתי בחבל והולכתי אותה מרחק מה אפילו הושטתי יד ללטף לה בראש כמה פעמים.

אני שואלת שאלות וסלים עונה:
– כמה קילו אפשר להעמיס על גמל? פה במדבר, 200 ק"ג, בהרים פחות
– מאיזה גיל מתחילים להעמיס על הגמל? בן חמש, מתחילים להעמיס עליו
– כמה שנים חי גמל? חי 25 שנים ומשהו
– כמה זמן נמשך הריון של נקבה? נמשך שנה
– למה שמים לו שק על הפנים בערב? זה האוכל האמיתי שהגמל אוכל, שעורה
– למה מוחמד נותן לגמל קרטון? הדא אל-גמל, אוכל הכל…
הגמל אוהב קרטון כי בקרטון יש עץ. זה מוצא חן בעינינו וגם אנחנו קורעים חתיכות קרטון מהאריזות של המים המינרלים וניגשים להאכיל את הגמלים. או שומרים בצד את הקליפות תפוזים ונותנים לגמלים לאכול.
באחת מהפסקות הצהריים, כל הגמלים הלכו לחפש שיחים ירוקים לנישנוש של צהריים, חוץ מגמל אחד שהושיבו סמוך אלינו וקשרו לו את הרגליים. והגמל צועק. אנחנו שואלים את סלים למה לא שיחררו את הגמל הזה.
– זה זכר, אם נשחרר יילך לרדוף אחרי הנקבות.

אהההה… אז ככה נשמע גמל זכר חרמן. בכלל, הם מדברים ביניהם הגמלים, יש להם שפה של נהמות, צעקות, נאקות.
חייה מצחיקה. וחזקה מאוד, לא האמנתי כשראיתי איך יורדת עם כל המטען עליה במורד תלול.

"תן לשים ת'ראש על דיונה"
החולות בסיני… לא כמו החול בארץ. חול נקי, דק, תענוג לחפון אותו ביד ולסנן אותו לאט לאט. דיונות החול שהיגענו אליהם היו כ"כ יפות, ענקיות, מזמינות לטפס אל ראשן ולדהור במדרון. והיתה כזו דיונה שכולנו השתוללנו עליה. וזו היתה השתוללות מדהימה, מחייה, מזרימה טונות של אנדרנלין וחיוניות וצחוק.
צילמתי את החברים מתגלגלים למטה, מתפוצצים מצחוק. גם אני כשירדתי יחפה בפעם הראשונה לא יכולתי להישאר אדישה לחול המתמסר הזה, אבל אני לא רצה וגם לא קופצת, אלא עושה סקי חול בסלאו-מושן, להאריך את התענוג הזה עוד קצת, לראות נחל של חול זורם מתחת לרגלי. וכשנגמר מטפסת שוב למעלה לסקי-חול take2.

לבסוף, כשהיה צריך לחזור להמשך המסלול, לנעול הנעליים ולהעמיס את התיק שנותר שם – הדיונה הזו לימדה אותי שיעור חשוב. שאני לא יכולה לאהוב רק כיוון אחד שלה, להגיד שהגלישה במורד הדיונה זה דבר פנטסטי וכייפי אבל את הכיוון השני של לעלות למעלה לשנוא.
אז מה, עכשיו כשקשה לי לעלות את השיפוע ואני נאבקת על כל צעד-נשימה-מנוחה-צעד-נשימה-מנוחה, עכשיו אני מקללת ורוטנת וזועפת, כי קצב הנשימה שלי לא תואם את הקצב שהייתי רוצה להתקדם, כי כולם כבר למעלה ורק אני נותרתי שוב אחרונה, שוב נאבקת בעלייה המסריחה הזו בשיפוע בלתי אפשרי, בחול שאיך לעזאזל אני מצליחה לטפס למעלה בלי לשקוע מטה….
והרי כל מה שקורה בעולם החיצוני זו השתקפות של מה שקורה בתוכי, מאבקים, השוואתיות, ביקורתיות, שיפוטיות. סוף-סוף שמעתי את עצמי מודה, קשה לי בעליות, אבל זה קושי פיסי שאני יכולה להתגבר עליו בעזרת פסיעה-נשימה-תנופה. בקצב פעמיות הלב שלי. שלי בלבד, לא של האחרים. וזה הלב שלי, וככה הוא פועם, וככה אני אוהבת אותו.

קרטונים לארוחת בוקר
מוקדם מאוד בבוקר, השמיים רק מחילים להתבהר והצוות הבדואי שמלווה אותנו כבר ער ומדליק מדורה קטנה. מרתיחים מים בקנקנים שידעו מדורות אינספור לקפה ותה.
לאט לאט אנחנו מתקבצים סביב המדורה, עטופים במעילים, צעיפים, כובעים, כפפות. מי שיש ברשותו "פארווה" הרוויח (FARWA זו גלימה בדואית עשוייה שמיכה עבה וחמה, הלבוש האולטימטיבי למדבר בלילות החורף הקרים)
בשש בבוקר המדבר בסיני עדיין קר מאוד.

סביב המדורה פרושים שטיחונים והחוכמה היא למצוא מקום שהעשן לא יגיע לכיוון הפנים שלך. זה תלוי ברוח שמשנה כיוון, ואז גם אני זזה ומשנה כיוון, כי עשן מדורה לתוך העיניים זה לא הדבר המשמח ביותר. מה שכן משמח זו כוס התה, תה לימון, "בלי סוכר", אנחנו חבורת מטיילים עם מודעות תזונתית, מעדיפים לא לקחת מהקנקן של הסוכר עם התה. וליד "קוביית" התה (אותה כוס זכוכית קטנה) סלים מגיש לנו חטיף בדואי. את הניירות של הוופלים המצרים והקרטונים של המים המינרלים אנחנו שומרים כצ'ופר לגמלים.

מים חיים במדבר
מזג האוויר החורפי הסוער, העכור והגשום ששרר בארץ בשבוע שלפני חנוכה הדרים עד לסיני, צבע את השמיים באפור קודר, צינן את האוויר. זה מזג האוויר שליווה אותנו ביום השישי למסע בו היגענו לעין ח'ודרה, נווה מדבר.
השילוב של המדבר בחום, צמרות עצי התמר בירוק ושמיים באפור כהה יצר תנאי תאורה מיוחדים לצילום.
אני זוכרת לאות גדולה של הגוף כשהיגענו לשם, בצהרי יום שישי והקלה שסוף-סוף היגענו למקום עם "תנאים", כלומר בסככה של הבדואים שהתארחנו בה היו שטיחים, מזרונים וסכך שקצת בודד מהקור. אפשר סוף-סוף להשתרע על אחד המזרונים, להתכסות בשק שינה ולעצום עיניים לזמן מה. ולא רק אני, שמונה מתוך התשעה נזרקו בפוזה זו או אחרת בתום ארוחת הצהריים למנוחה.
ואחרי המנוחה, לכבוד יום השישי, אפשר לקבל מים למקלחת. מראים לי את הצינור בערוגת התמרים משם אני יכולה למלא לי שני בקבוקים למקלחת שנייה ואחרונה למסע זה.

מי שחושב שכל רגע ורגע במסע הוא של הנאה גדולה טועה טעות גדולה. היו לא מעט רגעים של קושי. קושי רגשי (כשעולים רגשות מהעבר ומציפים בעצבות גדולה), קושי מנטלי (כשאני מטפסת במעלה הדיונה בקושי רב, השרירים כואבים מרוב מאמץ, הלב מתפוצץ מדופק מהיר והראש נאבק לא להיכנע לקושי הפיסי, היגעתי עד הלום ושום דיונה לא תביס אותי), קושי פיסי (קשה, קשה מאוד לדשדש קילומטרים ארוכים בחולות, זו הליכה מתישה. וגם קשה ללכת שבעה ימים רצופים) וקושי גופני (כשחטפתי שילשולים והקאות בגלל האוכל ונמנעתי מלאכול כדי לא להקיא, מה שהחליש אותי מאוד)

מדבר מלא הוד והדר
המדבר בו טיילנו הציע נופים מגוונים. כל יום היה גדוש במראות שונים מקודמו. ביום האחרון למסע, יצאנו מעין חודרה לכיוון הקניון הלבן ומשם הלאה לכיוון הכביש, שסימל את סוף המסע. סוף ההקפה שעשינו סביב הג'בל הקדוש.

אחרי שבוע שלם במרחב הנפלא הזה נדמה שהעין התרגלה למראות היפים, אבל לא, אי אפשר להתרגל ליופי הזה, הוא שב ומכה בנו שוב ושוב בעוצמה שלא תאמן.
אין לי מילים לתאר. לפעמים כדאי להניח את המילים בצד, ואולי התמונות יכולות להעביר משהו מן ההוד וההדר שמדבר סיני מתהדר בו. וגם הן קצת עושות לו עוול, כי היה שם כל כך יפה, יופי שלגמרי שבה אותי בקסמו.

אזהרת מסע 
אני לא מעודדת אנשים לסכן את עצמם ולחצות את הגבול לאיזור בו יש אזהרת מסע מטעם ההמטה ללוחמה בטרור (איום קונקרטי גבוה מאוד). אם מי מכם ירצה לנסוע לסיני בעקבות פוסט זה הוא עושה זאת על אחריותו המלאה.