הוד מלכותו ג'בל סירבל שבמערב סיני

לכל אחד יש לפחות מקום אחד בעולם שנכנס לעמקי נשמתו, שמרגש אותו, שהוא קשור אליו, גם אם הוא לא חי בו או מבקר בו לעיתים תכופות.
זה נקרא "זיקה". מין קשר מיוחד שאדם קושר בינו לבין המקום. למזלי הרב זכיתי בזיקה עמוקה לכמה וכמה מקומות. ירושלים, העיר בה נולדתי, ההרים המקיפים אותה, הר שלמה, מלך מלכי ההרים של הרי אילת, המכתשים, הכרבולת, אי קטנטן מול חוף דור, מדבר סיני.

לכל אחד יש גם אוורסט משלו. זה יכול להיות הר של ממש או אתגר גדול מאוד שבמבט ראשון נראה מאיים וגדול ומפחיד. עד כדי כך גדול ומפחיד שקשה להעלות על הדעת שאפשר לגבור עליו ולצלוח אותו בשלום.
פעם הכרבולת היתה האוורסט שלי. לפני כעשור, כשהתחלתי לטייל טיולי מיטיבי לכת, שמתי לי כיעד לטפס עליה ולצעוד לכל אורכו של המקטע שנחשב לקשה והאתגרי ביותר בשביל ישראל. אחרי הפעם הראשונה, כשנוכחתי כי טוב ויפה עד מאוד, היא הפסיקה להיות "אוורסט" ועדיין זה מקום שאני שבה לטייל בו כל עונה בגלל אותה זיקה שאי אפשר להסביר.

"אוורסט" נוסף שלי נמצא בסיני. במקום לטוס לקטמנדו בצדו האחר של העולם, אפשר לנהוג ארבע וחצי שעות עד למעבר הגבול היבשתי עם מצריים, לחצות אותו, להמשיך עוד קצת, דרומה לטאבה, מערבה לחופים אל עומק מדבר סיני.

בתחילת אפריל שבתי מהטרק השלישי בסיני, כשכל טרק התמקד באיזור/ג'בל אחר: ג'בל בראקה במזרח סיני (2016), ג'בל סבח בדרום סיני (2019) ובסוף מרס 2022, ג'בל סירבל במערב סיני.
בפוסט שלפניכם אביא כמה מהרשמים והמראות ששבתי איתם הביתה.

"אל המקום שליבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי" הילל הזקן

"מי בסיני בפעם הראשונה?" שאלה שנזרקת לחלל המונית בנסיעה הארוכה מטאבה לסנטה.
אין תשובה. כלומר כל אחד מחברי קבוצת הסירבל ביקר בסיני לפחות פעם אחת. כנ"ל אני, בוגרת הסבח, אותו הר אימתני שבזמנו טיפסתי 3/4 מגובהו.
בסנטה עוד לא הייתי. על סנטה קתרינה שמעתי סיפורים וראיתי תמונות, רק שהפער בין איך שחשבתי שמקום יראה לאיך שהוא נראה בפועל הוא עצום ומאכזב. חצי האי נמצא כעת בתנופת בנייה עצומה, סלילת כבישים חדשים והקמת בתי מלון גדולים. הכ רחוק מהפסטורליה המדברית שדימיינתי. בזמן המועט ששהינו בכפר המוקף הרים, רעש הקידוחים ומערבלי הבטון הזכיר אתר בנייה, דומה מאוד לאתרי בנייה מוכרים ורועשים בארץ.

הסירבל שזכה לכינוי "הוד מלכותו"

ג'בל סירבל (רכס עם שרשרת פסגות, בגבהים של 2,000+ מטר מעל פני הים, גוש גרניט בודד צפונית מערבית לאיזור ההר הגבוה) נשמע כשם של עוד הר, ועד שלא ראיתי את "הוד מלכותו" במו עיני ולא טיפסתי עליו במו רגליי, לא ידעתי שהוא קיים.
הר גבוה יכול בקלות לעורר אצל חלק מהאנשים תחושה של קטנות וחוסר אונים, אפילו פחד. לאנשים אחרים טיפוס על הר גבוה נותן תחושה טובה של עוצמה, נותן להם אתגר רציני להתמודד איתו ומחזק את תחושת המסוגלות כשהם מטפסים לפיסגה.

לפני שקיבלתי את ההחלטה להצטרף לקבוצת הסירבל ידעתי/לא ידעתי מה טומן בחובו סוג כזה של טרק. ידעתי שהכושר הנוכחי שלי רחוק מלהיות מספיק לרמת הקושי של הג'בלים בסיני ובכל זאת היגעתי. ככה זה עם זיקה למקום. היא מעוררת געגוע חזק, משיכה גדולה ששמה בצד חששות כמו מה יהיה אם יהיה קר או מה יהיה אם העליות התלולות יהיו קשות לטיפוס.
ככה זה עם מקום כמו סיני שהוא כמו מגנט עצום שמושך אליו את כל אוהבי סיני, בין אם הם בכושר טוב יותר או פחות טוב.

הטרק התחיל בצהרי יום ראשון כשיצאנו מסנטה לכיוון הכפר אבו-סילה והסתיים בשישי אחר הצהריים כששבנו לאותו כפר שם המתינו המינבוסים שהחזירו אותנו לסנטה. ובין לבין, שישה ימים ארוכים של הליכה מפרכת, תובענית, בתוואי שטח פראי, לא נגוע, לא מסומן למעט רוג'ומים פה ושם שמציינים את כיוון ההליכה.
אם בהר שלמה, מלך מלכי המלכים של הרי אילת, מותקנים מעקי בטיחות שעוזרים למטיילים להיאחז בקטעים התלולים של הטיפוס או הירידה, הוד מלכותו הסירבל נקי מכל אמצעי הנגשה.
תסתדרי לבד. עם שתי ידיים, שתי רגליים, שני מקלות הליכה וואחד מוטיבציה שמדרבנת אותי להתגבר על הבולדרים, הדייקים, החיובי והשלילי, והשיפוע הכמעט אנכי. זה עלה לי במאמץ פיסי ומנטלי גדול מאוד ובסופו של דבר הצלחתי לטפס לסירבל וגם לרדת ממנו בשלום.

פריחה מדברית: השקד, פרג האופיום ושיכרון סיני

ככה נראה ג'בל סירבל במבט ראשון, הר שמזדקר גבוה לשמיים עם שש פסגות – אבו רוג'ום, הגבוה ביותר, בגובה של 2070 מטר, נחלה, שווחיטה, שנאניר, פראנג'י וסירביל אום תאחא.
זו תמונה שצולמה בערב יום ראשון כשסיימנו את ההליכה בפיסת מדבר שהפכה למחנה לילה.

הרגשה קצת משונה ללכת לישון מול הסירבל
ולמחרת להתעורר מול ההר העצום, להביט בו ולנחש היכן אקים את האוהל כשתרד החשיכה

עד אז הסירבל היה רק רעיון של הר, והינה מגיע הרגע שההר מתנשא אל על, מולי, קרוב מאוד.
בשני בבוקר, כשהאור עלה והאיר את הוד מלכותו בעל שש הפסגות, יצאנו לדרך, לטפס עליו.
הגיוני שתשאלו איך? מאיפה? זה בכלל אפשרי???
והתשובה היא: כן זה אפשרי, דרך נקב תלול מאוד, כמעט אנכי, לאט לאט, צעד צעד, בתוך דייק שלילי, בדילוג מעל בולדרים, עד לסיום העלייה.
וכעבור שלושה ימים לרדת ממנו, לאט לאט, צעד צעד, בתוך דייק שלילי, בדילוג מעל בולדרים, עד לסיום הירידה.
אני מביטה היום בתמונות וכמעט שלא מאמינה שעשיתי את זה, כלומר שהיגעתי לפסגה.

להלן ההוכחה המצולמת שהיגעתי לראש ההר…

מחמוד הדליל מבעיר מדורה בזמן הפסקת צהריים

הטיפוס דרש ממני ריכוז גבוה ונוכחות ברגע, בכאן ועכשיו. להרגיש מה הלב אומר, באיזה קצב הוא פועם, כשהדופק מאיץ מדי לעצור, לסדר את הנשימה, להתקדם צעד בעקבות צעד, לא לדחוק בגוף מעבר ליכולת שלו, לא לתת לפחד, שמא ההר הזה הוא מעבר לכוחותי, לנהל אותי.
גם לא לתת לרגשות שליליים להשתלט, כי זה לא יעזור לחזור ולהגיד שהעלייה הזו אינסופית, שהיא לעולם לא תיגמר, שעוד צעד ואני מתה וגם להאמין לכל האימורות מורידות המוטיבציה הללו…
במקום זה להיות בהודייה שאני נמצאת במקום בו אני נמצאת. בסיני היפה. במדבר סיני העוצמתי. המרהיב. הפראי. הבראשיתי.

הטיפוס המאתגר שבסופו היגענו אל הפסגות המרהיבות העלה שאלות על מקומנו מול ההרים הגדולים, על מרחקים, על פרופורציות, על קצוות של הר או פחד, על הרחוק שמתקרב והקרוב שמתרחק. כשמגיעים למעלה והנוף נפתח לרווחה אפילו הרים עצומים אחרים כמו בנאת אל-סירבל נראים קטנים. או כשמטיילים מהקבוצה מטפסים לפסגה מולי והם נראים כמו גרגירים קטנים מול הגודל הלא נתפס של ההר.

הטיפוס והירידה איתגרו אותי גם בהיבט הפיסי וגם המנטלי. איך אני מתמודדת עם הקושי הפיסי, לא מעצימה אותו, לא מגדילה את השליליות, לא רוטנת, לא מתלוננת כמה קשה, אלא מוצאת את היופי. ברגע שכל הגוף מתגייס כדי להרים את הרגל, להבחין בסלע עם ציורים, "הינה פרחי מנגן!" ואם התאפשר לעצור, להוציא את המצלמה, להתקרב לאבן היפה ולצלם.

פרחי מנגנן באבן גרניט, ערך טבע מוגן

סלע הציידים העצום

קשה לתאר במילים מה עבר עלי בשישה ימים אינטנסיביים של טרק מדברי קשוח מאוד, בקצב הליכה מהיר, מרחקים, שיפועים, בולדרים, ואדיות. מצד אחד מדבר סיני דורש מהמטייל מאמץ גדול כדי להגיע רגלית אל אותם מקומות מיוחדים ונידחים, מצד שני מדבר סיני נותן בחזרה למטייל כזו כמות של יופי, שלפעמים אין מספיק מקום בלב המשתולל בדופק מואץ להכיל.

סלעי גרניט עצומים לכל עבר, על הפסגה הגבוהה, אבו רוג'ום
בתוך מתחם המקדש הנבטי קופסת פח ישנה עם פתקים שמטיילים משאירים אחריהם

סיני מדהימה את המטיילים שמעיזים להיכנס לעומק המדבר במראות בראשית אמיתיים. לא דמוי-בראשית כמו הנגב או הרי אילת שלנו, כשפה ושם משתרבב עמוד חשמל לנוף, כביש, או דרך ג'יפים עם רייזרים שמעלים ענני אבק. ורעש. מדבר סיני ריק מנוכחות אדם, למעט בוואדיות, כמו וואדי רים, שם חיים הבדואים בכפרים ומתפרנסים מ"חקלאות מודרנית". מפתיע איך גם במקום צחיח מתגלים חיים, בהינתן תנאים מתאימים כמו מים.
טיילנו בסוף מרס, אמצע/סוף האביב, לאחר גשמי הברכה של החורף, בעונת פריחת הפרגים. למרגלות ההר הגבוה ובוואדיות פגשנו ערוגות מטופחות עם מרבדים של פרג האופיום בשיא פריחתו. ללא ספק פרח מרשים, גדול, יפה שבעזרת מניפולציה ידנית על השחלות מפיקים נוזל צמיג שהוא האופיום. זו היתה היכרות ראשונה שלי גם עם הפרח וגם עם תהליך הגידול, על כל ההיבטים שלו.

מלכודת נמרים

מהרגע שחוצים את הגבול הזמן הוא "זמן סיני" וכשנכנסים להרים הזמן הוא "זמן מדבר". פשוט. שקט. נקי מהסחות דעת. ההיפך הגמור מהסתלבט האופייני לשהייה בחופים. זו ללא ספק חווייה מיוחדת להיות כמה ימים ברצף במקום שאין בו כלום ויש בו הכל בו זמנית. להרגיש מנותקים מהציוויליציה מקצב החיים המערבי המהיר והתובעני.
לאן שלא מפנים את המבט המדבר מציע את עצמו בנופי פרא. רק אנחנו, חבורת מטיילים שצועדים ברגל ושיירת הגמלים שמלווה אותנו.

הגמל, חייה מדהימה, חזקה בצורה יוצאת דופן

במהלך היום, מהרגע שיוצאים לדרך מתחילה תנועה אינטנסיבית מאוד של הגוף, הליכה מאומצת, טיפוס מאתגר וירידות לא פחות מאתגרות. ולבסוף כשמגיעים למחנה, אפשר להרפות ולנוח, לאגור כוחות ליום המחרת.
לו הייתי קלת רגליים, כזו שמדלגת בקלילות מעל הסלעים, לא הייתי חווה את האתגר שניצב בפני מי שמתקשה כמוני בעליות. כשהלכתי בליווי איברהים או מחמוד הדלילים (מורה דרך בדואי) שהלכו במאסף, למדתי שיעור חשוב בקבלה עצמית. לא לכעוס על עצמי או על הגוף שלי, שקשה לו, שהוא לא בכושר הליכה מספיק טוב. לאמץ את הסלוגן של איברהים "שווייה-שוויה" גם לחיים עצמם, כי לא תמיד המהירות לטובתנו.
זו היתה הזדמנות לנהדרת לתרגל עצירה, לקחת אוויר צלול לעומק הריאות, להרים את המבט אל ההרים, ללגום מעט מים, לברך על היש, לחייך.

שבתי הביתה עם גוף מותש מהמאמץ הפיסי אבל עם ברק בעיניים.
קיבלתי מתנה גדולה מסיני היפה.
זכיתי לצעוד בכפות רגליי בתוך היופי של מדבר סיני, זכיתי לחוות בגוף את השלווה הלא מופרעת של הרי הגרניט הפראיים.
אולי בגלל זה לקח לי זמן לעכל את החווייה עד שניגשתי להעלות את הרשמים על הכתב. משהו מאותו קשר ישיר עם המקום הולך לאיבוד במלאכת התרגום למילים. רציתי לשמור לעצמי משהו מאותה מתנה שקיבלתי לפני שאני חולקת אותה עם קוראי.

ארוחת בוקר: סלט פירות, דייסת קווקר (בצבע צהוב על שום הכורכום), שקשוקה בסגנון בדואי

חג הפסח מסתיים היום.
זהו החג בו מציינים את יציאת בני ישראל ממצרים. לפני כחודש הייתי במדבר סיני שבמצרים, אותו מדבר שבני ישראל חצו במשך ארבעים שנה. מצד אחד הנדודים ומצד שני הכמיהה לבית משלנו, שני אלה עוברים בתורשה בשרשרת הדורות, מיציאת מצרים ועד היום.
זהו גם החג בו מציינים 40 שנה לפינוי סיני, אירוע משמעותי בתולדות חצי האי, אירוע שהשפיע על איך סיני נראית היום וגם על האנשים שזכו לשרת בבסיסים שהיו מפוזרים בסיני, לגור ולחיות בה זמן מה עד שנחתם הסכם השלום והנסיגה החלה.

על פסגת השנאניר

התוכנית המקורית של הטיול השתנתה תוך כדי תנועה, כדי שלא ישכח רושמת את סיפור הדרך בקצרה לצד 2-3 תמונות שהן ההיילייט מאותו יום. שבתי הביתה עם שלל נאה של תמונות שמנציחות שבריר קטן מתוך היופי שהייתי עדה לו. קשה לתפוס בעין המצלמה את המרחבים העצומים שנפרסים לכל עבר בתצפיות ההיקפיות, צריך להיות שם כדי להרגיש. ולמי שלא היה, אספתי מבחר תמונות לאלבום בו תוכלו לדפדף בקצב שלכם ולפי מידת העיניין (הקישור בסוף הפוסט).

צילום עצמי לפני שעולים על הטנדרים, אחרי שטיפסתי וירדתי בשלום מהסירבל, הר של פעם בחיים

ראשון – נקב אל הווא

08:00 מעבר גבול
נסיעה לסנטה, ארוחת צהריים במסעדה המפורסמת של רמדאן מוחמד סאלם, בלב הכפר
הקפצה לכפר אבו-סילה
ירידה בנקב אל הווא, "שביל הרוח”, ציר צליינים שהוליך מאגן ואדי פיראן וממצרים אל מרגלות ההר הקדוש ומנזר סנטה קתרינה

ראות מצויינת, נופים מצויינים
בסיום ההליכה נסיעה בטנדרים שדהרו עד לנקודה בה אי אפשר יותר לנסוע
הליכה של שעתיים עד שהתגלה מולנו לראשונה בכל הדרו, הוד מעלתו הסירבל
לילה קר מול הסירבל

הליכה בנקב אל-הווא

שני – טיפוס אל לב הסירבל

תחילת הליכה בבוקר סמוך לג'בל אחמר, גובה 1225 מטר
ירידה לאיזור עם שדות פרגים, עין עליאת. הפסקת קפה/תה ומפגש ראשון עם פרג האופיום
משם מתחילה עלייה ארוכה מאוד ואתגרית מאוד דרך מפלי גרניט בנקב שעארני התלול
כמה הלכנו? הרבה מאוד  איזה שיפוע טיפסנו? תלול מאוד. מאוד. 
סיום המסלול בעין לוזה הנהדר, פינת קסם בגובה 1846 מ’ בצל פסגת הסרבל
מקום הלינה בבוסתן העתיק , מעיין השקד ליומיים הקרובים

תמונת ניצחון בתום הטיפוס המייגע בנקב פרנג'י

שלישי –יום של פסגות

תחילה מטפסים לאבו רוג'ום, הפסגה הגבוהה ברכס הסירבל בגובה של 2070 מטר
מדרגות נבטיות, כתובות נבטיות, מקדש ההופך את הסירבל להר קדוש לנבטים
תצפית מרהיבה של 360 מעלות של אושר, חוויה בלתי נשכחת

ירידה חזרה לפארש לוזה להפסקת צהריים ומנוחה
אחרי הצהריים הליכה אל ראס גוואט, נקיק עצום עם סלע ענק תלוי על בלימה בין שמיים לארץ 
טיפוס על הפיסגה המערבית (ראס נח'לה), לתצפית לפיראן ובנות הסירבאל
(כלומר כולם חוץ ממני שירדתי בליווי של עאטף חזרה למחנה)

לילה שני בעין לוזה

על פסגת אבו רוג'ום, גובה 2070 מ'

הבולדר התלוי על בלילמה, בין שמיים לארץ, סמוך לפסגה נוספת של הסירבל, אבו נחלה

רביעי – ג’בל שנאניר

חלק מהקבוצה מטפס קודם על השווחיטה ואח"כ מצטרף לקבוצה השנייה שבחרה לטפס רק לפסגת השנאניר
ג’בל שנאניר- הר חוגלות סיני, גובה 2021 מטר, נוף מדהים של סלעי גרניט

הפסקת צהריים ארוכה בצל ואחריה ירידה תלולה ואתגרית עד לחג’ר לומברדי הגדול – סלע הציידים
סמוך לסלע נביעות וגבי מים באיכות טובה

לינה במחנה למרגלות הסלע העצום

כך נראים חברי הקבוצה שטיפסו על השוויחטה, פסגה נוספת של הסירבל

חמישי – ירידה מהסירבל

מתחילים את היום בעלייה לא ארוכה בדרך הסירבל העתיקה
עצי אלה פרסית בתחילת הליבלוב
חלק מהקבוצה מטפס לסראביל הקטן
חלק בוחר לרדת בדרך הנוחה והמתונה (זו הדרך בה הולכים הגמלים) וממתין בדקלייה ובת'מילות של מויית-רים
ארוחת צהריים בצל שיטה, אלף מטר מתחת לפסגות
פרידה מהבדואים של הגררשה ומהגמלים שליוו אותנו במסע
הליכה במורד הוואדי, חולפים על פני המקום בו ישנו בלילה הראשון
לבסוף מגיעים אל המקום בו הורידו אותנו הטנדרים ביום ראשון
נסיעה ארוכה בטנדרים שנכנסת לתוך החשיכה עד לשייח' עוואד, סמוך לקבר אחד השייחים החשובים בדרום סיני
לינה באכסנייה העתיקה "אל-כארם", מתחם מסודר עם מקלחות קרות, ארוחת ערב מצויינת ונגינה בעוד

פרידה מהסירבל

שישי – בריכות ובוסתנים בג'יינאב

הקפצה בטיוטות טראנטה לתחילת המסלול
טיול רגלי אחרון עד לסנטה דרך הג'יינאב וואדי טלאח

שוב מגיעים לשדות פרגים ורואים איך מתבצעת הפקה של אופיום גולמי
המסלול עובר ליד בריכות מים, טבילת התרעננות, ארוחת צהריים בבסותן של נסר מנסור
מזג האוויר מתחמם, היום החם בשבוע
סיום המסלול בשעות אחר הצהריים ליד המכולת בכפר אבו סילה, אותו כפר שהוקפצנו אליו בראשון בצהריים
כאן מסתיים היום השישי והאחרון בטרק המעגלי 
הקפצה במיניבוסים למחנה של פארג' בסנטה
בערב קידוש אצל יוסי מוותיקי סיני במרפאת צמחי המרפא של אחמד
ארוחת ערב טעימה אחרונה שהכין לכבודנו סאעד הטבח המוכשר בכל סיני

נביעות מים בלב המדבר

שבת – פרידה מההר הגבוה וחזרה ארצה

ביקור במנזר סנטה קתרינה, גובה 1825 מטר
נסיעה אל חוף הדיונה הגדולה, מפגש עם חלק מהקבוצה שהגיע לחופים לילה קודם
אתנחתא קצרה ליד הים
טבילה מרעננת ושנירקול בים סוף ב
מזג אוויר שרבי
מונית למעבר הגבול טאבה
מעבר מהצד המצרי לאילת תוך פחות משעה, כולל בדיקת קורונה

ואח"כ עוד ארבע וחצי שעות של נהיגה (כמעט) רצופה עד הבית

מנזר סנטה קתרינה

המים הצלולים בחוף של הדיונה הגדולה, נואיבה

תם ונשלם עוד טרק מדברי מרהיב ומאתגר במרחבים המדהימים של מדבר סיני.
שמחתי לצאת למסע נדודים קצר במרחב של ג'בל סירבל ושמחתי גם לשוב הביתה עם כזו חוויה.

לסיום 

~ תודה למוייש מעוז ולגיא שילה שהובילו את הטיול, שבזכותם זכיתי בחוויה שתישאר איתי עוד זמן רב

~ פרטים נוספים על הטיול שהיה ובוודאי ייצא לדרך בעונת הטיולים הבאה – אפשר לקרוא כאן

~ אלבום התמונות המלא מן הטיול, כי לא יכולתי להכניס את כולן לתוך הפוסט – אפשר לדפדף כאן

~ שני פרקים בסדרה תיעודית מומלצת, "סיני בין חלום לצלקות", שמתעדים את פינוי סיני באפריל 82 – אפשר לצפות כאן

~ סירטון שמביא את המראות מהטרק, לפני הסדר הכרונולוגי – נופים, צמחים, פרחים, אנשים, גמלים, אוהלים, אוכל, הר, פסגות – עירבובייה ספוגה באבק מדבר, זיעה והרבה חיוכים – אפשר לפתוח על מסך גדול, להדליק רמקולים, להתרווח בכיסא או בכורסה ו… להינות.

Comments

5 תגובות על “הוד מלכותו ג'בל סירבל שבמערב סיני”

  1. תמונת פרופיל של daniel foa
    daniel foa

    אוי אוי. הזכרת לי נשכחות. מקנא בך. האם קופסת נס הקפה המיועדת לפתקים ולמסרים נמצאת עדיין במקום? אם תגידי שכן…. אחזור לשם ואראה לבני את מה שכתבתי אז: “… בנים יקרים. אם אתם קוראים את הפתק – סימן הוא שהצלחתי במשהו בחינוך שלכם. אבא.”

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      כן, זו קופסת פח ישנה מאוד, גדושה בפתקים. יש עוד אחת חדשה יותר. גם אני השארתי שם פתק.
      למה שלא תחזור לשם עם הבנים שלך באביב הבא? הר מיוחד ביופיו.

  2. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    מ ר ש י ם 💕
    ( קצת ׳מפחיד׳ מניין השנים… טיילתי וטיפסתי באיזור ו לסנטה קטרינה לפני כ 45 שנה….).

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חוה. לכל מקום יש את הזמן שהכי מתאים לנו. מעניין מה היית אומרת על סנטה לו היית רואה איך הכפר נראה היום.

  3. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שאני קורה המילים שלך.
    מרגיש דמעות בעיני באמת זה ……