פרחים בקנה ומדבר זרוע פצצות

ליום הזיכרון אניח כאן שיר שמשלב בין שיר משנות השבעים של להקת חיל התותחנים לטקסט בועט-צועק-כואב מהעשור הקודם של האלף הנוכחי. מילים שכתב הפיזמונאי דודו ברק בעקבות מלחמת ששת הימים ומבטא את האופטימיות ששררה אז בתום המלחמה שהינה תום עידן המלחמות קרב ובא. ב-2004 ביצעו סבלימינאל והצל את גרסת הראפ שלהם לשיר האופטימי של הלהקה הצבאית. חלפו מאז השנים ומחר נחגוג יומהולדת שבעים למדינה, והחלומות ההם על היונה והשלום והעלה של זית, נותרו רחוקים, לא ברי השגה, לא ברי ביצוע, בעיני לפחות.
נשאר רק להרכין ראש לכל מי שאיבד את חייו בהגנה על הבית, כדי שנוכל לחיות כאן את חיינו כעם חופשי.

יום הזיכרון עבורי הוא יום של התכנסות פנימה, יום עם אנרגיה גדולה של צער וכאב. הרגשה כבדה שקשה לתרגם למילים גם עבור מי שלא איבד קרוב במלחמה או בפיגוע טרור. ועדיין, השכול אופף אותנו באשר נלך, הוא קיים, הוא נוכח, הוא חלק מחיינו כאן, במדינה מוקפת אוייבים, דורשי רעתנו. לפעמים מרגישה שהתקווה ל-"יונה עם עלה של זית" היא אבסורד שלעולם לא יתגשם, שלעד נאכל חרב, שעד כה אבדו כל כך הרבה חיים ומתי לעזאזל יבוא לזה הסוף.
במקום להכביר מילים שביום כזה הן מיותרות מביאה מקבץ תמונות שצילמתי החורף אי שם במדבר, דרומית למכתש רמון. איזור נידח שמשמש את צבא ההגנה שלנו לאימונים, כדי שביום הדין מיטב טייסנו ידייקו בפגיעות. בימים של שגרה מתאמנים על מטרות נייחות, על סקייהוקים ישנים שבמלחמות ההן אחרי קום המדינה חגו בשמיים והמטירו פצצות.
הניגוד בין יופיו של המדבר הפראי, השקט, היפה, הלא נגוע לעומת נפלי הפצצות והמטרות הפזורות בו כ"כ צורם, כ"כ צורח לשמיים שיגיע כבר הקץ למלחמות, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".
מחר יתקיים המטס המסורתי של יום העצמאות, עשרות כלי טייס שיחוגו בשמי הארץ במפגן ראווה ואלפי ראשים יורמו לשמיים להביט בעוצמה והלבבות יתמלאו גאווה. ועל התפר הזה בין העצוב לשמח, בין האבל לחיים, עליו נעים חיינו.