לטייל לבד ביפן

"לטייל לבד" זה לא משהו חדש לי. יצא לי לטייל לבד במקומות רבים, בארץ ומחוצה לה, טיולים קצרים וארוכים. תמיד הרגשתי נוח לטייל לבד, זו דרך שאני מאוד אוהבת, היא מחזקת בי את תחושת המסוגלות, מלמדת אותי שלפני כל הפחדים, החששות, ההתנגדויות – אני קודם כל יכולה. יכולה לסמן יעדים ולהגיע אליהם, יכולה להכיר מקומות חדשים, יכולה לצעוד קדימה, יכולה להצליח להתמודד עם אתגרים או לפתור בעיות שצצות, ובעיקר יכולה להינות מההרפתקאות שהטיול מזמן.

הפוסט הזה הוא לא על "טיול סולו ביפן – מה עשיתי? מה ראיתי? אילו אנשים היכרתי?" או "כל מה שרציתם לדעת על טיול סולו ביפן".

הפוסט הזה נכתב כדי להאיר ולהעיר על חוויית הלבדות בטיול. לאחרונה נדמה לי שטיולי סולו הפכו לטרנד בעולם הטיולים, כולם מהללים את הפורמט הזה ומתגאים שיצאו לטיול סולו. כמובן שהפורמט הזה לא מתאים לכל מטייל. ת, אבל מי שמסתדר בחברת עצמו ובטוח ביכולות שלו להסדר בחוץ חווה את היתרונות שבטיול סולו. לצד החסרונות.
בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בחוויית הטיול לבד ביפן, כי היא שונה מטיול סולו במקומות אחרים בעולם או בארץ. הלבד ביפן חריף יותר, מורגש בעוצמה חזקה יותר, בעיקר על רקע השונות התרבותית, חוסר היכולת לתקשר. אם חלק משמעותי בטיולי סולו זה ההיכרות עם אנשים חדשים, ביפן זה כמעט ולא קורה. לא רק שלא פגשתי אנשים חדשים, היו ימים ארוכים בהם כמעט שלא הוצאתי מילה מהפה. וזו חוויה פחות נעימה שמחדדת מאוד את הבדידות.

מצטטת שאלה שנשאלה בקבוצת פייסבוק של "נשים מטיילות לבד": "מישהי שהייתה ביפן לבד ויכולה לספר על החוויה שלה, איך זה להיות שם לבד?"
וכמה מהתגובות שהתקבלו:

~ "המקום שהיה לי בו הכי קל לבד. הכל קל ומנומס וברור ומדויק. ויש כל כך הרבה מה לעשות ולראות שלרגע לא הרגשתי שאני לבד. מה שכן, לא היה קל להכיר אנשים, ברוב המקומות שישנתי בהם היו אסייתים שלא דיברו אנגלית."
~ "מדינה כל כך בטוחה. שום דבר לא מרתיע. אנשים נפלאים."
~ "מדינה בטוחה, סופר ידידותית למשתמש. לי היה קשה בגזרת האוכל (צמחונית) כי כמעט הכול עם בשר או דגים… חוץ מזה קל להתנייד, יש תחבורה מדהימה וקלה, אנשים סופר נחמדים, הוסטלים ברמה מטורפת"
~"הייתי ביפן לבד בגיל צעיר מידי, 21. הסתדרתי מצויין! והכרתי אנשים, אבל יפן היא מדינה שחשים בה זרות גדולה, היפנים מאד שונים, אינם דוברי אנגלית ורחוקים מתרבות המערב. אם את נוסעת בכדי לחוות תרבות אחרת, זה נהדר, רק שמאד קל להרגיש זרים ובודדים"
~ "היפנים הם העם הכי נעים שיש, יש שם תחשות בטיחות מאוד גבוהה. צריך להתאמץ כדי לתקשר… הכי מומלץ"

כעת, כשמחצית טיול אחורי, יכולה לחזק את התגובות שכתבו המטיילות על" הלבד ביפן". כל מה שנאמר לי על יפן תואם אחד-לאחד את מה שגם אני חווה: מקום שנותן תחושה של ביטחון, נגישות גדולה לתיירים שבאה לידי ביטוי במודיעין, מפות, שילוט באנגלית שלוקח זמן למצוא אותו, אבל בהחלט קיים. אנשים מקומיים מאירי פנים לתיירים, ידידותיים, מנומסים, יעשו הכל על מנת לעזור, כולל ללוות אותך עד לתחנת הרכבת, כי האוטובוס בשעת לילה חדל לעבוד.

יחד עם זה אני חווה שני קשיים, האחד בתחום האוכל והשני בתחום התקשורת.
לגבי האוכל, היגעתי ליפן בלי להכיר כלל את המטבח היפני, בלי לדעת אפילו איך להשתמש במקלות אכילה. בהתחלה היתה קשה, לא הבנתי את התפריט, מה לבקש, איך להסביר שלא אוכלת בשר ודגים. בלית ברירה נאלצתי לאכול אוכל של סופר. אוניגירי, יוגורט ומעט פירות. לאט לאט הסכמתי לשחרר את ההתנגדות, להיכנס למסעדות, להצביע על תמונה בתפריט או להזמין ממכונה. רואה את זה כחלק מהחווייה, כי צודק מי שאמר לי שחשוב לחוות את יפן גם דרך האוכל. כפי שדברים רבים שאני פוגשת ברחוב ובמנטליות היפנית זר לי, ככה גם האוכל. על יתר הדברים אני מתבוננת מבחוץ, אבל כשזה נוגע לאוכל, אין ברירה, מוכרחה להכניס לגוף. וזה חלק מהחווייה.
חלק מהמאכלים טעימים, חלק פחות. לא הכל מוכרחה לאהוב, אבל רואה את זה כהתנסות מעניינת.
אם ישאלו אותי על האוכל היפני אגיד שהוא אסתטי מאוד. מוגש בצורה כ"כ יפה. זו חוויה שרובה הגדול ויזואלי, חוש הראייה נהנה מאוד, הרבה פחות מחוש הטעם. להבדיל למשל מהודו, שם קיבלתי מנות בצלחת פלסטיק עם כפית, שלא נראו מי יודע מה, אבל היו טעימות בטירוף.

לגבי התקשורת, ידעתי מראש שהיפנים דוברי אנגלית מינימלית, אם בכלל. שהפתיחות והסקרנות שלהם לתיירים שונה ממה שחוויתי בהודו. ויחד עם זה, יש הבדל מהותי בין "לדעת" את הדברים לבין "לחוות" אותם, יום אחר יום. עד כה 20 ימים מתוך טיול של 35 ימים.
מאז שהיגעתי ליפן התקשורת שלי עם המקומיים מצומצמת למשפטים בודדים, אינפורמטיביים, סביב הלינה בהוסטל או כשמבקשת לקנות דבר מה בחנות. היא מלווה בחיוכים ובהרבה מלל יפני מנומס, שאינני מבינה עד הסוף אבל יודעת שככה הם כללי הטקס. אומרים שלום, תודה, ותודה, אבל אף לא שאלה כמו "מה שלומך אילנה? איך את? איך את באמת מרגישה?"

אתמול בנאושימה זכיתי לראשונה לנהל שיחה באנגלית רהוטה עם בחורה יפנית שחייתה בניו יורק וחזרה לאחרונה לגור ביפן. זה אמנם נשמע יותר כמו שיחה עם בחורה אמריקאית, ועדיין שמחתי על האפשרות הנדירה לתקשר. לספר מהיכן היגעתי, באילו מקומות ביקרתי ביפן, לענות על שאלות נוספות ששאלה אותי. היא למשל התענינה המשמעות של בשם "אילנה", כי לשמות ביפנית יש משמעות סימבולית.

חברה כותבת לי:

"דווקא חוסר התקשורת עם הסביבה שבה את מתהלכת היום נותנת לך אפשרות להסתכל מהצד ולתוך עצמך. זו הזדמנות פז, כמעט כמו ויפאסנה רק בכייף שמשתנה מול העיניים. אני משוכנעת שאם היית מטיילת ביפן לאורך זמן, היית מוצאת דרך לתקשר עם המקומיים. בזמן שלך. את כרגע לא יכולה לתקשר איתם כי את עדיין בהתרגשות לעכל כל מה שאת רואה וצריכה להתמודד עם עולם פחות מוכר."

התקשורת ביפן היא סיפור אחר, דורשת זמן הסתגלות. ואחרי שמתרגלים ימים ארוכים לדיבור מועט מאוד מבינים כמה מקום זה מפנה.
בימים אלו חווה סוג של דיאטה תקשורתית, שמפנה מקום לשפע מילולי שבא לידי ביטוי בכתיבה. כשאני לא נדרשת להעניק את ההקשבה שלי לזולת שמולי, אני יכולה להפנות את מלוא תשומת הלב החוצה, לעולם החדש שפוגשת, עולם עתיר גירויים ועיניין, עולם שמסקרן אותי מאוד. והגירויים שנקלטים בכל החושים עוברים עיבוד מהיר ויוצאים ממני החוצה דרך הכתיבה. כתיבה שאני משתפת את הקוראים בבלוג וברשימת תפוצה בוואטסאפ.

אני מקבלת הרבה תגובות מהאנשים שקוראים את החוויות שלי בזמן אמת. אחת התגובות היתה בזו הלשון: "אילנה יקרה, אין לי מושג אם את בעניינים/מעודכנת בחדשות ומה שקורה בארץ ובעולם. משום שהרגשתי היא שאת מרוכזת בעצמך ורק בך ולא ממש מעודכנת, מבקשת ממך…" לא משנה מה היא ביקשה, משנה מה היא ראתה, את הריכוז האינטנסיבי שלי בעצמי ורק בי. נדמה לי שזה מה ש-20 ימים ויותר ביפן יכולים לעשות לאדם.
בעיני זה טוב. אפילו נהדר.

מתי בפעם האחרונה הייתם מרוכזים רק בעצמכם? החיים בארץ דורשים את תשומת לבנו, עבודה, סידורים, קניות. אינטראקציות חברתיות ומשפחתיות. במיוחד בתקופה זו של חגי תשרי בה עוברים מארוחת חג אחת לשנייה. יש הרבה עיניין סביב מי הזמין אליו לחג, מי לא הוזמן, מי שלח לי ברכה ומי התעלם ממני. הרבה מאוד issues שהחגים מעלים.

כאן, בלבד שלי ביפן, אני רחוקה מכל זה. לא שייכת. מה זה משנה אם היום ערב חג או לא.
ערב ראש השנה תפס אותי יום אחרי שהיגעתי לקיוטו, בימים הראשונים שלי ביפן. אכלתי לארוחת ערב מנה חמה מהסופר, כי אז עוד לא העזתי להיכנס לבד למסעדות.
הלבד לא השתנה מאז.
מה שהשתנה זה היחס שלי ל"לבד". ממשהו מכביד למשהו שאני מוקירה, מעריכה, מחבבת מאוד.
לשאלה "איך זה להיות שם לבד" אני יכולה לומר היום, אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני מיפן, אחרי שהתנקיתי קצת מעצבות שבאה לבקר לזמן קצר, שכייף לי מאוד.

בנוסף לכל היתרונות הידועים שיש בטיול לבד, כמו גמישות בתנועה, שליטה מלאה על היומיום שלי ועל היעדים בהם מבקרת, על הזמן והקצב, יש בלבד שביפן גם תחושה של הקלה. לא צריך לדבר כ"כ הרבה, לספר לאחרים את סיפור חיי או לשמוע סיפורי חיים של אחרים.
אני יכולה להפנות את מרבית תשומת הלב לעצמי, למה שמעניין אותי. להניח למבט לשוטט החוצה ופנימה, פנימה והחוצה.

תמונות הפנסים היפנים המלוות את הפוסט צולמו כולן בקיוטו

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

18 תגובות על “לטייל לבד ביפן”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הכתיבה שלך מדהימה
    מצליחה להעביר רגשות ומחשבות בצורה ריאליסטית כאילו את מדברת ונוכחת בשיחה
    שאפו
    את לא לבד אני עוקב אחריך מה עם הטייפון
    צביקה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צביקה, תודה שאתה אי שם קורא ומרגיש כאילו אני מדברת איתך בשיחה. זה כ"כ חסר לי, השיחות הללו. גם אם הן כאלו מזדמנות.
      הטייפון נגמר, הותיר נזקים באיזור טוקיו. לא הייתי שם. אני בסדר גמור.

  2. תמונת פרופיל של ריבי
    ריבי

    ביפן יש ערך עליון שדווקא כתבת עליו כשהשווית בן יפן להודו אבל משום מה לא התייחסת אליו פה. הם מכבדים מאד את המרחב הפרטי שלך. מבחינתם לשאול שאלות אישיות זר גמור זאת גסות רוח וחוצפה. וחלק גדול מהם מדבר אנגלית אבל חושש מאד להתבטא כי האנגלית לא מושלמת ולכן יעדיף להעמיד פנים שהוא לא מדבר את השפה מאשר לגמגם או חס וחלילה להטעות אותך, בגלל זה למשל יעדיפו ללות אותך לתחנת האוטובוס במקום לתת לך הוראות הגעה. הם גם אף פעם לא יגידו לך שהם לא הבינו משהו-זה לא מנומס. זאת תרבות שונה לגמרי וכן היא יכולה להיות קצת קשה לנו הישראלים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ריבי. הארת את עיני. מעניין, לא חשבתי על שמתוך הכבוד למרחב נגזרת השתיקה. תודה. התגובה שלך מעמידה כעת את היפנים בעיני במקום אחר. כלומר, מתחת לכל, כן קיים הרצון לתקשר, רק שיש לו סייגים ובלמים תרבותיים.

  3. תמונת פרופיל של עינת הרשקו
    עינת הרשקו

    חייבת לומר שמאוד קשה לי הלבד הזה. גם זה שלך, כאילו אני מרחמת עליך, למרות שמבינה שאין שום סיבה. זה כנראה מאוד שלי.. ויוצא עליך… בטוחה שהתהליכים שאת עוברת שם ובטיול מעניקים לך הרבה מעבר לחווית טיול בחו"ל . ההתמודדות שלך מעוררת הערכה רבה. תמשיכי להתפתח ולהנות ולספר לנו על כך

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      עינת יקרה, הלבד שלי הוא מבחירה, אין שום סיבה לרחם עלי. כמו כל דבר בחיים, יש לו יתרונות וגם חסרונות. וכמו שכתבת, כן, זו התמודדות יומיומית.

  4. תמונת פרופיל של תמרית
    תמרית

    עוקבת אחרי החוויות שלך בהודו וביפן. ונהנית לקרוא את מה שאת כותבת ואיך את רואה את הדברים ביפן מנקודת המבט שלך שלפעמים שונה ממה שאני חוויתי שם. בטח גם בגלל שאת מטיילת לבד. התיאור של הטיול לבד והיתרונות שלו מזכיר לי שאני תמיד מעדיפה ללכת לבד לסרטים. שלא צריך לדבר, לחלוק חוויות ולהיות נחמד…קצת שונה מטיול לבד אבל מאפשר לי להתחבר לרגשות שהעלית בפוסט. שמחה שהתחלת להתאהב ביפן. מקווה שתמשיכי להנות ואולי גם להכיר אנשים מעניינים בהמשך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה תמר, בטוחה שכל אחד חווה את יפן אחרת, מתעניין בדברים אחרים. יש כאלו שלא מפסיקים לאכול ולהלל את האוכל היפני… כל אחד לפי העדפותיו. כן, במובן מסויים זה דומה ללכת לקולנוע לבד, את מול המסך הגדול, חווה שלל גירויים, חושבת מחשבות והכל בינך לבין עצמך.

  5. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    לא צריכה לספר את סיפור חיי, לא צריכה להסביר במה אני עוסקת… איזה שחרור! השאלות האלה לפעמים מעיקות. מנסה לחשוב אם בטיול בפריז למשל – כמה יוצא לתקשר עם מקומיים? מי ישאל אותי מה שלומי? רק אם מתגוררים בהום סטיי או בדומה זה יכול לקרות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      לו הייתי נוסעת לשבועיים, זה לא היה מפריע בכלל. כי באמת יש שחרור גדול מהצורך לספר שוב ושוב את אותם סיפורים עלי. בטיול ארוך זה מתחיל להכביד. פריז, מנהטן או כל מקום מערבי אחר התייר כשלעצמו, כאדם פרטי לא מעניין את המקומי. נותני השירותים בוודאי מתייחסים בנימוס, אבל לא מעבר. בהודו החווייה היא אחרת לחלוטין ובמובן הזה בחרתי לטייל בשני קצוות הפוכים. ההבדל מאוד חד.

  6. תמונת פרופיל של שולי
    שולי

    תודה על הפוסט המעניין הזה 😀נשמע כמו חוויה ייחודית ומדיטטיבית כמעט. ואיזה יופי שיש זמן ומרחב לכתיבה! זו מתנה גדולה 😀
    בהצלחה בהמשך המסע!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שולי. כן, לכל דבר יש צדדים טובים יותר וטובים פחות. היעדר אנשים לדבר איתם אכן מאפשר מרחה ופניות לדיבור עם עצמי, ולתיעוד אותו דיבור בטקסט. אכן מתנה שאני מוקירת תודה עליה.

  7. תמונת פרופיל של גלית ויינברג
    גלית ויינברג

    פוסט נהדר אילנה. אמיתי וכנה. סוג של לחשוב לעצמך בקול רם. לסכם סיכומים. אהבתי מאד את המינימליסטיות בהוספת צילומים רק מאותו הנושא – מנורות נייר פשוטות אל מרהיבות! תודה על השיתוף.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גלית. אני עדיין לא בשלב הסיכומים, עדיין חווה את יפן, רק שהרגיש לי מתאים לשתף את הפן הזה של טיול סולו, שחוויתי ועדיין חווה אותו כשונה.
      פנסי הנייר היפנים אכן מרהיבים, גם בלי להבין מה כתוב עליהם, כ"כ יפים. שמחה שאהבת.

  8. תמונת פרופיל של נעמה
    נעמה

    הי אילנה,
    היכולת לעוף ככה ולדאות לזמן מה בגובה, לא ברורה מאליה. את 2 הנסיעות האחרונות שלי ליפן לתקופות של חודש, עשיתי לבד ואת מתיקות החוויה הממכרת הזאת, קשה להעביר למי שלא מעיז לצאת בלי יד לאחוז בה. הדגש הוא על שקט איכותי של התבוננות שמחליף את ההרגל למלא במילים את ה”חלל ” כשאת מטיילת עם אחר/ים. תודה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה נעמה, מניחה שמי שחוותה חוויה דומה יכולה להבין את העוצמה של השקט והמקום שמתפנה כשאין סביבך אחרים ורק את שם. את והמקום שממלא בהרבה גירויים.

  9. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    תמונות נהדרות. מאד אוהבת את העיצוב הזה של המנורות. בכלל עיצוב יפני אני אוהבת מאד, אבל זה לא שייך ללבד שלך ביפן 🙂 בעיני את אמיצה כי טיילת לבד הרבה מאד זמן. אני חושבת שהיה לי קשה בלי לברבר את ראשו של בעלי/חברה למוות ביפן. אני ככ מחכה לה, שאני בטוחה שלא אפסיק להתפעל, ולדבר לעצמי זה כבר אישפוז בטוח. את הלבד שלי אני מאד אוהבת. בתי קפה, סרטים, קניונים, את כולם חרשתי בעבר ובהווה וכנראה גם בעתיד – לבד. העצמאות שלי בהחלטות מאד חשובה לי. אבל לטייל הרבה זמן, נראה לי שהייתי מתקשה. בנתיים קוראת אותך ונהנית.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      זה מעניין שמי שמסתכל על הטיול שלי לבד חושב שאני אמיצה. יכול להיות שדרוש אומץ לטייל לבד לאורך זמן רב. אם כי אחרי זמן מה מתרגלים לזה שלא מדברים הרבה ויש בזה משהו שמפנה מקום להתבוננות ולקשב לעצמי.
      באותם ימים ביפן שלא דיברתי כתבתי המון. וגם צילמתי בלי סוף.
      תודה שאת קוראת אותי ושמחה מאוד שאת נהנית.