כוכב אחד לבד – קטעי השראה לטיול סולו

מי לא מכיר את שירו המופלא של נתן זך "איך זה שכוכב אחד לבד מעז" שמביע פליאה גדולה על האומץ והתעוזה שיש לאדם שבלבו מנצנץ כוכב, לזהור, להעיז לצאת לעולם ולהיות מי שהוא. במלוא הדרו.

בהמשך לסדרת הראיונות שאני מפרסמת על נשים שמטיילות לבד, התבקש להשמיע את השיר ששואל "איך זה" וללקט מרחבי הרשת שלל קטעי השראה על חוויית הטיול בדד, להרחיב את הדעת. על פניו זה אולי נראה כמו פוסט שכולו "העתק-הדבק". זה נכון, הרשת מלאה איזכורים על מסעות בדד שהפכו ליותר ויותר נפוצים, ומתוך השפע הזה בחרתי בקטעים שצדו את תשומת הלב שלי ועיניינו אותי לקרוא.

ובין קטע קריאה אחד למשנהו שיבצתי צילומים של מעגלי עיפרון שרשמתי בטיול לנפאל (ספטמבר-אוקטובר 2011). סדרת מעגלים שנתתי לה שם מתוך שורה של שיר, "אני כמו צלחת לוויין ששטה לבד בחלל". עוד לפני שסדנאות המנדלה הפכו לטרנד עכשווי נפוץ הייתי מחוברת עמוק למעגלים. באותו טיול לנפאל קניתי בלוק קטן שטייל איתי בתיק, ואם למשל התיישבתי במסעדה, זמן טוב לשלוף את הבלוק והעפרונות ולשרטט בעיפרון מעגל/"צלחת לוויין".

איך הפך הטיול לבד מחווייה לאמיצים לטרנד שסוחף המונים

יותר ויותר אנשים ברחבי העולם בוחרים לצאת לטיול לבד, כך לפי מספר סקרים מקיפים שנערכו בשנה האחרונה שהגדירו את טיולי הסולו כ"טרנד הטיולים הגדול של 2018". כדי להבין את עומק הטרנד, יש לפנות למספרים שמבהירים כי כנראה טוב היות האדם לבדו, לפחות בכל הנוגע לחופשתו.

הסיבות שמניעות בני אדם לנטוש את חלום הטיול המשותף ולפנות אל הדרך הבודדה מגוונות, אך כולם מצביעים על רצון בלתי משתמע לשתי פנים לניתוק מוחלט. 61% השיבו שהם רוצים "זמן הירגעות אמיתי", כשחלק גדול מהנשאלים בסקר הבריטי ענו כי הם רוצים "לקבל שליטה בלעדית על הטיול שלהם בלי הצורך להתפשר.

עולם שנעשה בודד יותר ויותר גם בחיים הרגילים כבר לא מפחד מבדידות רגעית מול נוף עוצר נשימה.

מדובר בחוויה מפחידה ומדהימה בו זמנית. כשאתה מטייל לבד קורים דברים שהם כמעט הזיה לספר אותם, צירופי מקרים ופגישות מיסטיות עם אנשים. אתה מצליח להיפתח לסיטואציות שלא היית מגיע אליהן לבד, ולהגיע למקומות נשגבים. זה ממש פלטפורמה לשינוי עצמי, או לאיזושהי חוויה של גילוי שמאפשרת צמיחה אמיתית.
"אפילו מסע בשביל ישראל, כולו, לבד הוא חוויה מדהימה ומלאת הרפתקאות וגילויים. גם שיטוט בודד בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים, המושלמת והמסובכת הזו. פשוט להסתובב בה, להכיר אנשים וללכת בה זה כבר טיול סולו שייחרט בכם לנצח.

מתוך כתבה בעיתון "הארץ" – "טיולי סולו הם טרנד הטיולים הגדול של השנה"

אנחנו זקוקים לבדידות כדי להבין את השיעור של המסע

…מבחינתי כבא עברתי חצי, ועדיין שום שלוות נפש. אפילו לא ידיעה ברורה ששלוות נפש היא אכן הדבר שביקשתי…

…אחרי שהצלחתי לנווט בפירנאים, שפע השלטים על הקמינו נראה מעליב כמעט. עמודי אבן שסמל הצדפה חקוק עליהם העניקו תחושת קביעות חזקה יותר בהשוואה למדבקות של צרפת. הם זכו לתגבור של חצים צהובים, שבתחילה חשבתי אותם לתופעה ייחודית להונדרייביה. הצרפתים, ולצורך העיניין גם האנגלים, לא היו משלימים בשום אופן עם מפגע אסתטי שכזה. הניגוד החריף בין החצים ובין הסביבה הפסטורלית הנעימה ביטא באופן דרמטי את שני הלכי הרוח השונים האופייניים לעולי הרגל: חשבון נפש והתענגות על יפי הטבע, לעומת התמקדות בהגעה לסנטיאגו. המסע לעומת היעד.

…צדקת: לקמינו באמת יש דברים שהוא צריך ללמד אותנו, ואנחנו זקוקים לבדידות כדי להבין את השיעורים שלו.

מתוך הספר "צעד ועוד צעד" מאת גרהם סימסיון ואן ביוסט

גם זואי ומרטין, גיבורי ספרם המשותף של ביוסט וסימסיון, "צעד ועוד צעד" (הוצאת תכלת) יוצאים למסע כמעט במקרה. זואי זקוקה נואשות להתחלה חדשה שתאפשר לה לעבד את מותו הפתאומי של בעלה. מרטין, שגירושיו המכוערים הפרידו אותו מבתו המתבגרת החיה במדינה אחרת, חושב שהוא זקוק לאפשרות לבחון המצאה חדשה שהגה, אבל למעשה זקוק לאתחול יסודי של חייו. לאורך השביל הם יצטלבו מדי פעם זה בדרכה של זו, יחוו את השפעות העומק של הניתוק וההתמסרות להליכה ולבסוף, אחרי טנא מלא תלאות, גם יקשרו ביניהם סיפור אהבה עדין.

השביל ישנה את חייכם" היא מנטרה ששומעים גיבורי "צעד ועוד צעד" לפני צאתם לדרך.

בפעם השנייה שעשינו את הקמינו פגשנו המונים ודיברנו עם המונים אין ספק שלצועדים המבוגרים יותר היו סיבות מורכבות יותר לצאת למסע הזה. הצעירים יותר עשו זאת בשביל האתגר, אבל למבוגרים תמיד היו סיבות מורכבות יותר. לפעמים הם ניסו להחלים מגירושים קשים או להתניע ככה, בהליכה, פרק חדש בחיים שלהם. הליכה ממושכת נוטה לעזור לך לנקות את הראש, להרהר ולהבין דברים.

מתוך ראיון שפורסם עם זוג הסופרים בעיתון "הארץ"

לטלטל את עצמי מהשגרה המוכרת עם אתגר שיזכיר לי מי אני

אחד מנושאי השיחה הנפוצים הוא השאלה 'למה יצאת לקמינו?'
במהלך המסע בארוך הזה שמתי לב שאני פוגשת לא מעט נשים בנות 50-60 שצועדות גם הן לבדן. הדפוס החוזר הזה עורר את סקרנותי והחלטתי לרדת לעומקו, אז השתדלתי לנצל הזדמנויות שונות לאורך הדרך כדי לשאול מה הביא אותן לכאן. קיבלתי מהנשים האלו תשובות חשופות וכנות, ושמעתי כמה נקודות בולטות שחזרו על עצמן ושפכו אור על המהות של להיות אישה, לטוב ולרע. והעובדה שאני צעירה מהן בשני עשרים אפשרה לי גם להשוות מנקודת המבט של בנות דורי. בסך הכול השיחות האלו לימדו אותי שיעור על כוח נשי, אומץ, שבירת מוסכמות ופריצת מחסומים אישים.
הנשים האלו הקרינו משהו שהרשים אותי, שילוב של כוח, אינטליגנציה, בשלות נפשית, אומץ, התבוננות פנימית ותחושת בטחון עצמי טבעית, או כזו שנבנתה מחדש והייתה חזקה מתמיד.

הנשים האלה הן נשים רגילות, רובן לא ממש בכושר, לא רגילות לטיולים רגליים ארוכים, וודאי שלא לסחוב ציוד על הגב ולחלוק חדרים ומקלחות עם עשרות זרים, לחלקן יש בעיות בריאותיות כאלו ואחרות, הן השאירו מאחור את המשפחות ואת הנוחות של הבית ויצאו אל הלא נודע. מה שמיוחד פה היא ההתמודדות שלהן עם המסע הזה, הנחישות שלהן להמשיך והתהליך שהן עוברות תוך כדי. היה אפשר לראות אותן מתחשלות ואת המטענים נושרים מעליהן, ככל שהם התקדמו זה נתן להן יותר כוח, יותר אש פנימית לסיים. וזה לא שלא פגשתי נשים מרשימות ומעוררות השראה בנות 20, 30 או 40, אבל אני חושבת שיש משהו בניסיון ובחוכמה שבאים עם הגיל שהפך את הסיפורים ואת נקודת המבט שלהן למעניינים יותר. והתהליך שלהן היה הכי דרמטי בעיני, זה היה מעצים להכיר אותן ולהקשיב להן, ואני חושבת שהחוויה שלהן ממצה היטב את רוח הקמינו.
אולי כל אחת מאיתנו צריכה לטלטל את עצמה קצת מהשגרה המוכרת עם איזה אתגר, כדי להיזכר מי היא ומה היא מסוגלת, לגלות על עצמה דברים חדשים, ללמוד ולהתפתח.

מתוך כתבה ב-Onfile, אתר תוכן ואקטואליה לנשים – "קמינו דה סנטיאגו: מה גורם לאישה בת 50+ לצאת למסע רגלי של 800 קילומטרים?" מאת יעל טלמן

ההבדל בין טיול לבד לטיולים עם אנשים אחרים

מה ההבדל בין טיול שבו את מטיילת לבד או בחברת נשים אחרות לטיול "רגיל", עם בן זוג או בקבוצה מעורבת של נשים וגברים? האם אישה המטיילת לבדה צריכה להתנהג בצורה אחרת, להתלבש בדרך מסוימת, לנסות לא להתבלט או להימנע מקשר הדוק מדי עם המקומיים?

מתוך כתבה במגזין "מסע אחר": "נשים מטיילות – מבט אישי"

שאלה ששואלים הרבה פעמים במהלך המסע

…"למה בעצם את לא מטיילת עם בחור, עם חבר?" מעניין אם היו שואלים גם את כל הבחורים שמטיילים לבד את אותה שאלה כל כך הרבה פעמים כמו ששאלו אותי במהלך המסע.
"אולי כי לא מצאתי את האדם הנכון שאוהב לעשות את אותם דברים כמוני, באותו מינון. אולי אני פשוט אוהבת יותר מדי את החופש, את הסוליסטיות."

"לא חסר לך רומן ארוך וטוב כדי לחלק איתו את החוויות"?
בהיתי לרגע בים. "כן, אולי לפעמים עברתי רגעים שהייתי רוצה שיהיה לידי מישהו שיחווה את אותה חוויה באותה העוצמה, אבל" הרמתי את העיניים, "יום אחד בטח מישהו יכבוש אותי ונרכב בלי קסדות אל השקיעה בקיטש הכי גדול בעולם." טראח! בעטתי והשפרצתי עליה מים ורצנו פנימה לשחות.
"את יודעת אני לפעמים חושבת איך הטיול באמת היה נראה עם שותף למסע. לאו דווקא בן זוג, אפילו חברה טובה, מעניין אם הייתי מתמודדת עם מצבים מסוימים ביתר קלות או אולי דווקא מפני שהיה מישהו שני באיזור, הלחץ היה גדול יותר והיינו מגלים חוסר סבלנות אחד כלפי השני ומתווכחים. לא נראה לי שקל לעמוד במבחן של מתח בלתי פוסק בסיטואציות קשות. כנראה זה תלוי בחבר למסע, אם הוא טיפוס עקשן, מתפשר או רגיש, ובי, כמובן, שכרגע האינדיבידואליות והרצון לעצמאות בוערים בי".

… האם את חושבת שאת פוגשת את כל האנשים הללו, באה איתם ביחסים קרובים, אישיים משום שאת מטיילת לבד? את לא חושבת שאם היית מטיילת עם מישהו הייתם קצת יותר מסוגרים בעצמכם והיית מפסידה מההתערות בנוף האנושי? צריך אומץ לטייל לבד, אז כל עוד את מסתדרת עם זה תמשיכי. ימי המועקות שהולכים לישון מוקדם הם חלק מהעסקה, מה גם שבזוג אפשר להיות מאוד בודדים, רק שאז זה הרבה יותר גרוע, לא? בואי נעשה הסכם, כשתחליטי שנמאס לך לטיל לבד, תודיעי לי, ואני אגיע, בסדר?

מתוך "סוף העולם שמאלה" מאת סיגל גבע, ע"מ 196-197

למצוא את עצמי מחדש

לפעמים, כשהחיים מגיעים למבוי סתום, לא נשאר אלא פשוט לקום וללכת…
וללכת…
וללכת…
בגיל עשרים ושש שריל סטרייד חשבה שאיבדה הכול: אמה מתה, משפחתה התפזרה ונישואיה התפוררו. ואז, כשכבר לא היה לה מה לאבד, היא קיבלה את ההחלטה הגחמנית ביותר בחייה: לצעוד על שביל הרכס הפסיפי במערב ארצות הברית, ממדבר מוהאבי דרך קליפורניה ואורגון עד לוושינגטון, 1,700 ק”מ – ולעשות זאת לבד.
ללא שום ניסיון בתרמילאות יוצאת סטרייד אל המסע. היא מתמודדת עם נחשים ודובים, עם חום נורא וכמויות שיא של שלג, ובעיקר עם יופיו ועם בדידותו של השביל. במסעה המופרך והמפרך היא מגלה שגם כשהכל כבר אבד, נשאר מה שאפשר לאבד, אבל בעיקר, היא מצליחה למצוא את עצמה מחדש.
שריל סטרייד היא עיתונאית וסופרת אמריקנית עזת רוח, מחוספסת ואלגנטית. ספרה הפך לרב מכר מיידי, ונמכר לתרגום ל־20 מדינות. הספר מעובד בימים אלה לסרט קולנוע בכיכובה של ריס וית´רספון.

מתוך הכריכה האחורית של הספר "מסע רגלי לגילוי עצמי WILD" מאת שריל סטרייד

WILD הוא ספר מסע מעורר השראה שמבוסס על סיפורה האמיתי של המחברת, שריל סטרייד שמצאה את עצמה בגיל 22 יתומה, גרושה, ובעיצומו של מסע הרס עצמי.
רגע לפני שהיא עוברת את נקודת האל חזור, היא מחליטה לצאת לחפש את הילדה-נערה העצמאית והבוטחת שהיתה פעם, במסע רגלי בן מאה ימים על הרכס הפסיפי שבמערב ארה"ב. מסעה המרתק, המצחיק והנוגע ללב של סטרייד המתועד ב- WILD כבש באחת את לב הקוראים.
כמו "לאכול, להתפלל לאהוב" של אליזבת גילברט אליו הוא מושווה בדרך כלל, גם WILD כבש את טבלאות רבי המכר בסערה: הוא נכנס לרשימת רבי המכר מיד עם צאתו במארס האחרון (לפני שנה), וממשיך להופיע ברשימות גם כיום, כשנה אחר צאתו. בניגוד "ללאכול להתפלל לאהוב" הספר של שריל מציג את האפשרות למסע פנימי וחיצוני שאפשר לממש גם בלי כסף לשנה וחצי חופש וכרטיסי טיסה סביב העולם.

על הספר WILD מתוך האתר "טקסט"

מסע, התמודדות, גילוי וחוויה של העולם לבד

…הטיול הגדול הפך לחלק טריוויאלי ממסלול "ההתבגרות" הישראלי. אחוז קטן מהתרמילאים מחליטים לצאת לבדם לחוות את העולם הגדול, כשאחוז מזערי מהקבוצה הזו הינן נשים הבוחרות להתגבר על הסטיגמה המאיימת ולטייל לבדן. תרמילאיות היוצאות לטיול בגפן חוות את אותם הקשיים והפחדים העומדים בפני תרמילאים גברים, המתרכזים בעיקר סביב חששות משוד ותקיפה, כשאליהם נוספות סכנות הנוגעות רק אליהן מעצם היותן נשים. בעידן בו הליכה בחושך ברחובות תל אביב מעוררת במרבית הבחורות תחושת סכנה ואי נוחות, במדינות העולם השלישי אליהן לרוב מגיעות המטיילות המצב מסובך עוד יותר.

…זאת חוויה שאי אפשר להשוות לטיול בחבורה או בצמד. זה מסע, התמודדות, גילוי וחוויה של העולם לבדך.
…לעלות למטוס היה כמו לקפוץ לצניחה חופשית – את כבר שם, לא תקפצי? לא הרשיתי לעצמי לתת לפחד לשתק אותי.

…בחודש הראשון הייתי בהלם ועם הזמן התחלתי להרגיש "בבית", שזה מוזר כשאת כל הזמן בתנועה. אני חושבת שפשוט התרגלתי לרעיון שאני חיה את החלום שלי. תחושת החופש היא מטורפת, חזקה וממכרת. נפגשתי עם עצמי איפשהו בדרך, שזה בדיוק מה שרציתי שיקרה. את עם עצמך כשקר או חם לך, כשאת חולה, כשהנופים מרהיבים, כשאת חווה אנשים חדשים ופתאום הם הופכים למשפחה זמנית. היו לי רגעי שבירה והתגברתי עליהם לבד. הטיול הזה טומן בחובו את רגעי הגאווה הגדולים של חיי – גברתי על פחד, על סטריאוטיפים מקבוצות של ישראליות שחששו לגורלי כ"עלמה במצוקה" בעולם הגדול ועל הדאגה של ההורים ולמרות הכל הגשמתי את החלום שלי.

מתוך כתבה ב-Onfile, אתר תוכן ואקטואליה לנשים – "לטייל לבד כאישה: תרמילאיות מספרות" מאת תמוז קולבר

רצון להיפתח לחוויות חדשות

אני נוסעת בעוד כמה שבועות ליפן. לשלושה שבועות. מאחר שזו הנסיעה הרביעית שלי לבד בתקופה האחרונה, אני רוצה להבין למה אני מטיילת. למה לבד. מה גורם לי, שוב, לעזוב את עסקיי, את ענייניי, את האיש שלי ואת ילדיי, ולרצות להגיע בלהט גדול למקום שאני לא מכירה. למה חשוב לי להרגיש כמו סירה מיטלטלת באמצע אוקיינוס גדול ולחפש חתיכת אדמה להגיע אליה.

סיבות חשובות פחות לנסוע לבד. הסיבה הברורה מאליה היא שאני רוצה את החופש להחליט לנסוע לאן שפתאום מתחשק לי. אני גם רוצה את החופש להתעכב בדרך. אחרים לא תמיד יבינו מה מעניין בדרך הצדדית, בגוונים של הפרחים, בצורה של העננים… יש בי רצון להיפתח לחוויות חדשות וזה קורה לי יותר כשאני מטיילת לבד. נכון, יש בזה גם משהו בודד וצורב לפעמים… אני אוהבת לקום מוקדם ולטרוף את היום. הולכת המון, נכנסת לכל סמטה, הסקרנות מובילה אותי. אני רוצה לדחוס לתוכי כמה שיותר מהחדש הזה. גם אם אני נחה באמצע גן זן שקט ומרהיב, המנוחה הזאת אקטיבית מאוד. אני עסוקה בלהכניס כמה שיותר שכבות מהיופי הזה פנימה לתוכי. העייפות לא מורגשת אצלי. רק בלילה, כשאני שוכבת לישון, אני מרגישה כמה שורפות לי הרגליים.

מתוך "לבד ליפן – חתירה לתנועת השבירה" מאת ענת אור מגל

תרגיל סולו במדבר – הזדמנות נדירה

…להיות לבד זו התנסות מאתגרת לכל אדם מכל מעמד ותרגיל הסולו במדבר הוא אחד משיאי הסדנה ושלב בפני עצמו… המשתתף הבודד יוצא מהזדהויותיו; הוא עזב את עולמו הרגיל, את הקבוצה, את החוליה ועתה גם את הציוד והוא הולך לפגוש את עצמו. זהו תרגיל רב-רבדים ומבחן עצמי.

…בשיחה עם החניכה סיידה לקראת תרגיל הסולו אמרתי לה בתגובה על הפחד שביטאה לקראת הלילה שבו תשהה לבדה, כי במסגרת הזמן והמקום שבו היא נמצאת היא חופשייה לחלוטין ואדונית לעצמה וזו הזדמנות נדירה. הבנת אמירה זו גרמה לה לעבור ממצב של פחד ותפיסה של דיכוי למצב של הנאה מההזדמנות ותחושת שחרור. אופי העבודה שלה לאחר מכן ועד סוף הסדנה השתנה. ממסוגרת וסבילה היא הפכה לפעילה ומובילה, סקרנית ופתוחה להתנסויות. במסע המזורז היא הגיעה ראשונה לסיום.

…השתיקה תופסת את מקומו של הרעש הקבוצתי הרגיל. שם באה האזנה לרוח, קולות ציפורים, דיבור עם עצמך או דממה עם עצמך באין שותפים. העולם הקטן של עפר, אבנים, שיחים, חרקים ובעלי חיים, התקרב לפתע עד למגע סקרני…להתנתק מהקצב החברתי הפועם בראשנו ולהכיר את הקצב האישי והקשר שלו לקצב השטח, לנקז מים עומדים של רגש. לגעת באדמה, להיקבר, להתגלם ולהיוולד ביום למחרת עם סיום התרגיל.

…החרדה מהשטח מפורקת בקפדנות לסדרה של פחדים בקנה מידה שניתן להתמודדות. בדידות, רעב, חיות, רמשים, אויבים, ולבסוף, שד הפחד הקמאי עצמו.

…כשאתה לבד הלילה מפגיש אותך בשתיקתך עם מחשבות אוטומטיות ואתה מתמודד איתן באמצעות הידע שקיבלת עד כה, אתה פוגש את עצמך עם האמונות הבסיסיות ועם ההתניות ומגלה שהן לא תקפות בכל מצב, ואולי יש מקום לשקול מחדש את הצורה שאתה מפרש את הדברים. ואתה נרדם ומתעורר מקור, ועדיין חי להפתעתך ושוב נרדם וכך כסדרה הולכת ונרגעת עד לקרן השמש הראשונה, סוף סוף, או לפעמים עד שמעירים אותך להפתעתך משינה עמוקה ואין בך חרדה. לפחות לא ברגע זה. כי שרדת לבד לילה במדבר אמיתי ומטאפורי כאחד.

מתוך הספר "טיפול דרך שטח" מאת דוד מיכאלי – "סולו, בדד, עצירה, זמן חלום / גלות מסע בחירה"

בסוף זה הכל אנשים

לסיום אשתף בכמה משפטים נרגשים מפי דן תורן ופבלו רוזנברג, שותפים למסע להודו ותאילנד בעונה הראשונה של הסדרה "טיול אחרי צבא" – רגעים ספורים לפני החזרה הביתה (דקה 49:482). מול ההעדפה הברורה בטיול לבד באים שני הבחורים הללו בתום חודש וחצי אינטנסיבי של טיול משותף ואומרים: "בסוף זה הכל אנשים"

– היגענו לסוף המסע ואנחנו יושבים פה שנייה אחת לפני שכל הדבר הזה מתפרק. ואני קצת חשבתי על מה זה, מה שקרה, מה שקורה פה, מעבר למה שקרה פה, זה סיפור אהבה, אח שלי
– אתה צודק, יש פה סיפור אהבה מאוד גדול שאי אפשר לזייף אותו
– בסוף סיפור אהבה זה הזיכרון
– בסוף כל המגדלים, כל המרחבים, זה אתה ואני, אח שלי, בדבר הזה. ובסוף זה הכל אנשים.

בעיני אפשר לשלב, גם וגם, פעם לטייל עם אנשים קרובים ולחוות את הטיול מתוך הביחד ופעם לטייל לבד ולחוות את העולם לבד. אשמח אם תשתפו היכן אתם ממקמים את חווית הטיול שלכם, בין "עם אנשים" לבין "כוכב אחד לבד".

Comments

2 תגובות על “כוכב אחד לבד – קטעי השראה לטיול סולו”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    בדיוק חרתי מהטרק השנתי שלי, הפעם ביוסמיטי. השנה לא הייתי לבד אלא עם חברה טובה. המסלול היה מקסים אבל לא הצלחתי להגיע כמעט להרגשת ההתעלות כיוון שחלק גדול מהזמן הייתי צריכה לדאוג לה … נהניתי מהחברותא אבל זו לא אותה ההרגשה כמו להיות לבד.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הי טלילה, יש חברותא בטיול ויש להיות לבד ולחוות את המסע בדרכים לבד, שבעיני זה השיא. ככה שלגמרי מסכימה איתך שזו הרגשה שונה. עכשיו בהודו חוויתי בשבועיים הראשונים חברותא עם חברה, עד, שחזרה ארצה וכעת אני מטיילת לבד, שזה טיול עם איכויות אחרות.