פלא של טיול הרים וחופים בדרום סיני

גם ברגעים הקשים והמאתגרים ביותר במהלך המסע בן שבוע במרחבי הפרא של דרום סיני, לרגע לא עלתה בי השאלה "מה לעזאזל אני עושה פה"…
רק חבורת מג'נונים תגיע אל ההרים עצומי מידות אלו, הסבח ות'בת, ותעפיל לפסגותיהם. ואני? מג'נונה באותה מידה כמו כל אחד מעשרים חברי הקבוצה, משוטטת בהנאה גדולה במרחבים שאין מילים לתאר.
קשה לתמלל חוויות שנחוו בווליום גבוה מאוד, לבחור ברגעים שהותירו חותם ולהקליד אותם במרחק של יותר משבוע מהרגע שנחוו. למי שלא היה שם איתנו, אולי המילים והתמונות משם יעוררו את רצון לצאת אל ההרים בעקבותינו, או לפחות יבהירו את עוצמת המשיכה שיש למקום על מי שנמנה עם "אוהבי סיני".
לפני שמתחילה תרשו לי להשמיע לכם את "שיר סיני" שלי. תארו לעצמכם מדבר גדול מאוד, השמש שקעה ולאט לאט החשיכה יורדת, לפניכם ירידה ארוכה עד המחנה. מילא ארוכה, גם תלולה. לא בדיוק שביל מסומן ומונגש. דרדרות של סלעים קטנים וגדולים, רוב הסלעים יציבים, אבל יש כאלו שלא. צריך לרדת לאט-לאט ובזהירות, עם פנסי ראש שמאירים את הדרך. אני הולכת צעד אחד אחרי גיא, מהמדריכים הרגועים ביותר שהכרתי. קור הרוח שהוא מפגין, העובדה שטיפס על ההר וירד ממנו כמה וכמה פעמים והאמונה החד משמעית שכולנו נגיע בשלום, מרגיעה אותי. ואז, תוך כדי ירידה, "שימי את הרגל פה", "עכשיו ימינה", "מכאן", "שבי", "עדיף שתרדי בישיבה" ועוד הוראות הפעלה למטיילת המותשת, פתאום נשמעת שריקה של שיר מוכר.
מעכשיו השיר היפה של מאיר אריאל על free spirit שאינה ניתנת לביות נצרב אצלי כ"שיר סיני". הדליקו רמקולים, לחצו על הפליי ולצלילי "לא תתפוס אותי" מוזמנים לקרוא על החוויות שלי מדרום סיני.

כמי שמקננת בה כמיהה תמידית למגע עם טבע פראי ולנופי מדבר מרהיב, סיני הוא המקום שנותן מענה הולם לכמיהה זו. אחרי אותו שבוע קסום סביב הבארקה במזרח סיני ואחרי שבוע בחוף נואיבה בתקופת החגים סיני תופסת מקום מכובד ברשימת המקומות המועדפים עלי והיה לי ברור כשמש שעוד אשוב. תכננתי לנסוע בקרוב לספוג אווירה חורפית שקטה בחופים, לכן כשהגיע לעיני הפרסום אודות "טיול הרים וחופים" נעניתי בשמחה גם אם לא שמעתי מעולם את שמם של הסבח וה'תבת. שני הרים ענקיים שגובהם הרם מאפשר תצפית למרחקים עצומים.

הטיול אליו יצאתי היה בהדרכתו המעולה והמעשירה של ד"ר מויש מעוז וגיא שילה שניצח בכישרון רב על עינייני המנהלה והלוגיסטיקה המסובכת שכרוכה בכזה טיול. שילוב מנצח בין שני "אוהבי סיני" וותיקים שחרשו את ההרים הללו אינספור פעמים וחברו יחד לטיול חווייתי ויפה מאין כמוהו.

"בסיני יש עוד הרבה כתמים לבנים, מקומות שמעולם לא גילו" כך אומר מויש מול מפת האטרקציות הישנה של סיני ומצביע על המקומות אליהם נגיע בימים הקרובים. השמות שנאמרים חדשים לי, זו פעם ראשונה שאני מתוודעת לג'בל סבח (צבע') וג'בל ת'בת. לוקח זמן עד שאני לומדת להגות את השמות הללו כמו שצריך. תוהה מה יתגלה בפני בימים הבאים תוך כדי הליכה – נופים, צמחים, סלעים, תופעות גיאולוגיות, וואדיות, הרים.

הרגעים הללו מול המפה, לפני שצעדתי צעד אחד בדרך תמיד ממלאים אותי בהתרגשות גדולה.
"יצאנו 22 מטיילים בליווי 10 גמלים, 8 חברים מהג'בלייה והאוולאד סעיד, 3 לנדקרוזרים מהמזיינה, 2 מוניות מיקרובס וכלבה הררית אחת, ג'מילה" כפי שכתב גיא. יצאנו אל מקום פראי, נידח, מקום שאיתגר אותנו בהליכה בתוואי שטח קשוח בהרים ולקינוח מנוחה באחד החופים היפים שבים האדום. יצאנו לדרך 22 איש ואישה, קבוצה רב גילאית, שלא הכירו זה את זו קודם ובתום שבוע אינטנסיבי הפכנו למעין משפחה מורחבת שמגלה ערבות הדדית, איכפתיות ובעיקר כזו שמשרה אווירה נינוחה וכייפית שעושה חשק להיפגש ולצאת שוב לטיול במרחבי סיני.

יש כמה דרכים לספר את סיפור הטיול שהיה, אפשר לבחור בדרך ליניארית שמתארת את המראות, החוויות שקרו מדי יום, לפי סדר ההתרחשות או לקפוץ בצורה אסוציאטיבית מדבר לדבר ולספר על ההרים הגבוהים, הבדואים, המדורות, האנשים, האוכל. כשאני בביתי מקלידה רשמים הכל מתערבב, אבל אנסה בכל זאת לשמור על מסגרת הימים שהיו בתוספת טעימות מפה ומשם.

את הפוסט ילוו קטעי שירה פרי עטו של אלון דה-פיצ'וטו, אחד מחברי הקבוצה שהקריא משיריו ואני שמחה לשתף גם את קוראי הבלוג במילותיו היפות, מילים של השראה.

היום הראשון בטיול הרים וחופים
06:00 בבוקר, רוב חברי הקבוצה חוצים את הגבול, ובשבע וחצי כל הקבוצה מתאספת לשיחת פתיחה בדיונה הגדולה. נוסעים דרומה לכיוון שארם א-שייח, בואדי חרייזה, קצת מעל נאבק, יורדים מהכביש ועוברים מהמונית אל הג'יפים שלוקחים אותנו פנימה עד לנקודה בה לא ניתן להמשיך לנסוע. בתזמון מופלא, כשפורקים את הציוד ומכינים ארוחת צהריים מגיעה שיירת הגמלים בליווי ג'מילה, הכלבה שהקסימה את כולנו. שיירת הגמלים יצאה יומיים קודם מסנטה קתרינה כדי לפגוש אותנו בדיוק בזמן.

הליכה נינוחה של כשלוש שעות בשעות אחר הצהריים דרך ביר משבכאת עד שמתמקמים בבוסתן תמרים נטוש ללינת לילה. זהו חניון הלילה מתחת לסבח בו נישן שני לילות. הלילה בין ראשון לשני היה הקר ביותר בטיול כולו.

ראשון בלילה, באוהל שלי במדבר (מתוך פתק אישי שהוקלד בסלולרי)
אתמול בלילה נרדמתי כשברקע המיית הים והבוקר התעוררתי לרחש הגלים. את הגבול חציתי בשבת אחה"צ ובשבע בערך הגענו למתחם שנקרא "הדיונה הגדולה", המשך של אותה רצועת חוף בה שהיתי בחגים. סיני בחורף, פחות אנשים, יותר שקט. במקום חושה, בונגלוס עם מקלחת ושירותים. תנאים משודרגים. יתר חברי הקבוצה חצו את הגבול מוקדם בבוקר ובדרכם דרומה עצרו לאסוף אותנו מהמאהל. כשכולם הגיעו עלתה הסקרנות אילו אנשים אכיר בטיול, איזו דינמיקה תתפתח בקבוצה, כיצד אשתלב בה. שמות ההרים הם כרגע רק שמות שמתרגלת לצליל ההגייה שלהם, שמות שבקרוב יקבלו צבע, צורה, טקסטורה, תוואי שטח נוח/קשה להליכה.
הוצאתי את הראש מפתח האוהל והרמתי מבט לשמיים. שמיים מרוצפי כוכבים. מזמן לא ראיתי כאלו שמיים. מהרגע שהשמש ירדה קור גדול שורר במדבר. כשאני בתוך השק"ש לבושה שכבות בגדים חמים מדיפים ניחוח מדורה, הכל טוב.
היום הראשון לטיול בסיני עומד להסתיים, יום שהוקדש להגעה. ההליכה המשמעותית תתחיל מחר. הבוקר התחיל בנסיעה במוניות ובג'יפים עד לדרך ללא מוצא כשהג'יפים לא יכלו להתקדם עוד ומכאן הולכים ברגל. הורדנו את הציוד שאח"כ הועמס על הגמלים. בסביבות שתיים התחלנו ללכת עד חמש לערך כשהיגענו לנווה מדבר, מקום בו נלון שני לילות. מקימה את האוהל, פורשת מזרון, שק שינה. מחליפה בגדים. הכנות לקראת שינה.
מחר השכמה בארבע וחצי ובחמש יוצאים לדרך. בתידרוך דובר על יום הליכה קשה וגם יום מהמם ביופיו. טיפוס ארוך עד לפסגה של ג'בל סבח. מקווה שאעמוד בקצב הטיפוס. שאהיה בסדר. שלא יהיה לי קשה מדי. אני תמיד חוששת "שלא יהיה לי קשה מדי" ובסוף מתגברת על הקושי. סקרנית איזה קושי ההר הזה יזמן לי.
לוקח זמן להיכנס לקצב ההליכה, בשעות הספורות שהלכנו בהרים העובדה שאני "כאן" מתחילה לחלחל להכרה. וכזו שמחה גדולה להיות פה שוב, במדבר סיני. בדיוק בעיתוי הנכון עבורי, כשאני בין לבין. בין משהו ישן שנגמר למשהו חדש שמתחיל.
חלק מהמשתתפים הספקתי להכיר, תוך כדי הליכה נרקמות שיחות ותמיד מסקרן להקשיב לאנשים, לשמוע מה משך אותם להגיע הנה. עשרים מטיילים מכל קצוות הארץ שנמשכו אחרי הקסם של חצי האי, חצו את הגבול ובאו לטייל בהרים.
הולכת לישון עם חיוך על הפנים. כל כך שמחה להיות פה.

אלזמאן, יעני זמן סיני
תחושת הזמן של סיני היא אחרת, אני לא מחדשת דבר, מי שהיה שם יודע בדיוק על מה אני מדברת. התחושה היא שיש זמן, מתעוררים באור ראשון והולכים לישון כמה שעות אחרי שהחשיכה יורדת, גם אם השעון מראה שמונה או תשע בלילה. כמעט ולא שואלים "מה השעה?" ובניתוק של המבט והתודעה מתקתוק השעון יש שיחרור גדול.

*
"אָדָם צָרִיך רִגְעֵי נַחַת
אֶל מוּל סוּפוֹת חַיָּיו
רִגְעֵי רוֹגַע
תַּחַת עֵץ אֵלָה
מוּל גַּלֵּי יָם
בְּרַחְבֵי מִדְבָּר

אֵיך יֶחֱצֶה אֶת סְאוֹן זְמַנָיו
לְלֹא מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ
לְעֵינָיו
לְרַגְלָיו
מֵאַיִן לוֹ כּוֹחוֹת לֵאֶהוֹב
לָחוּשׁ
לְהַמְשִׁיך בַּדֶּרֶך

לְאִיטִי יָרַדְתִּי אֶל חֲגְוֶיי הַסֶּלַע
לְחַפֵּשׂ נִיצָן מִתְעוֹרֵר
אוֹ שׁוּעָל טוֹעֶה
אֶת כָּל שֶהִשַׂגְתִי
אֶת כָּל שֶיָכְלָה נַפְשִׁי
קִיבָּלְתִי מֵאוֹתוֹ שׁוּעָל…
שׁוּעָל שֶׁל יוֹם שֵׁנִי"

אלון דה-פיצ'וטו

היום השני בטיול הרים וחופים
השכמה לפני הזריחה, תחילת העליה לסבח בחושך לכיוון אוכף הח'לפייה. מולנו ג'בל אום חמאתה, ממנו יורד ואדי אום חמאתה. העלייה מתחלקת לשלושה חלקים: מהבוסתן עד לאוכף הראשון, עלייה קשה וארוכה כשפה ושם פזורים רוג'ומים שמנחים אותנו לאיזה כיוון לטפס. מהאוכף הראשון לאוכף השני הולכים פחות או יותר על אותו קו גובה, ולבסוף עלייה בנאקב תלול עד לפסגה.

אחרי שני שליש טיפוס החלטתי לוותר על הטיפוס לפסגה ומי שטיפס לפסגה דיווח על עלייה תלולה וקשה וגם על נוף בלתי נשכח מכל הכיוונים על אף האובך.
אחרי ארוחת הצהריים יורדים באותה הדרך בה עלינו חזרה לבוסתן, ירידה תלולה וקשה לאור פנסים. בסופו של יום כולם מגיעים בשלום למחנה האוהלים. גם את הלילה השני מעבירים באותו נווה מדבר, האוהלים עומדים במקומם, חוסכים את הטרחה לארגן מחדש את הציוד.
זה היה היום הקשה ביותר בטיול, אחד המסלולים הקשים והמורכבים של דרום סיני, בין ג'בל ח'לפייה לג'בל סבח. 16 שעות הליכה קשה ומאומצת, עלייה אנכית של למעלה מקילומטר עד לפסגת ג'בל סבח בגובה 2270 מטר. טיול שהתחיל והסתיים בחושך.

שני בצהריים, על האוכף למרגלות הפסגה של ג'בל סבח הקשוח והפראי (מתוך פתק אישי שהוקלד בסלולרי)
הקבוצה התקדמה לפסגה ואני נותרתי למטה, מוותרת על שליש מסלול. הראות היום לא במיטבה וספק אם מי שיעלה לפסגה יוכל לראות את מפרץ אילת. כך או כך כ"כ יפה כאן. יופי שהמילים מתגמדות לעומתו. ושקט. כ"כ שקט. שקט שקשה לתמלל למילים. אנחנו כאן שלושה, מחמוד, דובי ואנוכי, קודם נשכבנו על האדמה ונרדמנו… מזל שגיא שהשאיר לנו את המזרון שטח, דובי ואני חולקים אותו. מזמן לא נהניתי מהפסקה כזו ארוכה. חוסכת כוחות להמשך הדרך שתהיה במגמת ירידה. את כל האלף מטר שטיפסנו צריך יהיה לרדת. וגם זו הולכת להיות דרך מאתגרת ומאמצת. ייתכן שפחות מהעלייה אבל עדיין עומס רב נופל על הזרועות והברכיים
ללא ספק מסלול למיטיבי לכת, ונודע לי מגיא שלאחרונה צירפו גם אותו ל"שביל סיני". להבדיל משביל ישראל, הוא אינו מסומן בשטח, אלא חיברו נאקבים במפה לשביל הליכה רציף. שמחה מאוד שבגיחה הזו שלי לסיני אני דוגמת טעימה קטנה מהשביל. ברור לי שזהו שביל מחוץ לתחום עבורי, היות ונדרש ליווי על מנת ללכת בו או במקטעים ממנו. לא אעיז להיכנס להרי סיני העצומים לבד, מה שעשיתי ללא כל קושי בשביל ישראל שלנו.
מהרגע שעיני צדה את המודעה עם הפרטים על הטיול ועד שנרשמתי עבר בקושי יום. מעולם לא שמעתי לפני כן על צמד ההרים סבח ות'בת. על סנטה קתרינה שמעתי וגם על הסירבל, אבל כשמדובר בסיני, מרחב בראשיתי לא מוכר, כל מסלול מספק אותי. ואם יש במסלול פסגה תלולה מדי, זה בסדר לוותר, לחכות למטה, לנמנמם מול הרי הגרניט ברוח הקרירה שנושבת בכאלו גבהים
סיימתי לחתוך קודם את הירקות לסלט, מחמוד עירבב טחינה. כשהם יתחילו לרדת נפתח את הטונה ונארגן את יתר האוכל ככה שתחכה להם ארוחת מוכנה. נאכל ומייד נתחיל בירידה חזרה לאוהלים. נראה שהם מתעכבים, שהעלייה לוקחת הרבה זמן. מחמוד מדבר עם גיא בקשר ואנחנו מנסים להבין מה קורה, איפה הם, למה הם מתמהמהים. בינתיים מחכים ואפשר להניח את הראש על התיק, לעצום עיניים ולנמנם עוד קצת.

אלמג'נון, יעני המשוגעים
באותה ירידה ארוכה ומסוכנת חשבתי לעצמי שמזל שחשוך עכשיו והפנס מאיר בקושי מטר קדימה. לו הייתי רואה את הדרדרת פרוסה תחתי אולי זה היה מרתיע ומעלה את סף החרדה מהדרך הבלתי אפשרית עד מקום מבטחים (האוהל שלי). מי המשוגעים שלוקחים על עצמם כזה סיכון, כזה אתגר, שמעיזים למתוח את היכולת שלהם לקצה כדי להגיע למקומות שרק מעטי מעט מעיזים? ומי המשוגעים שתוך כדי ירידה מפחידה ומלחיצה מוצאים שיח יבש ומציתים באש? לרגע אחד השיח הבוער האיר את הקושי והיופי שהתקיימו בו זמנית באותו רגע שלעולם לא יחזור על עצמו.
אתמול עזרא הזמין אותנו אל ביתו לצפות בסרט על מטפס הרים שטיפס בנחישות אין קץ על קיר אנכי בפארק יוסמטי, El Cap, ללא חבל אבטחה. אחרי הסרט אני מבינה ששיגעון זה עיניין יחסי. יש משוגעים מאיתנו ובהשוואה ל-Solo Climbing, הייקינג במורד ג'בל סבח נחשב לטיול נחמד בטבע, גם אם נעשה בעלטה גמורה.

*
"בִּנְדוּדַיי,
עֵת רָחַץ הַגֶּשֶׁם
גָרְגֶרֵי אָבָק הַקַּיִץ,
גִּלִּיתִי שְׁבִילִים אוֹתָם לֹא יָדַעְתִּי
שַׁלְוָה וּדְמָמָה
וּפְסִיעוֹת צְעָדַי בַּמִּשְׁעוֹל
מְגַלּוֹת לִי עוֹלָם

בִּנְדוּדַיי…"

אלון דה-פיצ'וטו

היום השלישי בטיול הרים וחופים
רוב הקבוצה הולכים באחד מיובלי ואדי יחמד, עולים לאוכף הח'לפייה ומשם ירידה לואדי ית'מד. מי שמעוניין בדרך קלה יותר מצטרף לשיירת הגמלים שהולכת בנאקב מסודר ונוח לצעידה בוואדי ג'נדלי עד שמגיעים למקום החניה ליד ביר ית'מד, בו נלון שני לילות.
הליכה רגועה, נוחה, נעימה בוואדי ג'נדלי + טרמפ עם הג'יפ שבא לאסוף את יאיר מהשטח. מגיעים למקום החנייה בצהריים, מזג האוויר משנה את פניו ומתחיל לרדת גשם.

אלתַעְבַּאנִין, יעני העייפים
היום השני של הטיול הצריך השכמה מוקדמת ומאמץ אינטנסיבי גדול מאוד לאורך כל שעות היום, בעלייה ובירידה, למעט אותן שעות בהן המתנתי יחד עם דובי ומחמוד באוכף. זה היה יום סוחט כוחות. נכון שלאחר שנת לילה טובה הגוף מרענן כוחות ומתגבר על כאבים, אבל העייפות  עדיין נוכחת. יש מי שמקשיב לגוף ומתחשב בו ומחפש דרכים קלות יותר ויש מי ששם את העייפות בצד וממשיך בתיכנון המקורי, לטפס אל עוד אוכף ולרדת בעוד דרדרת.
מסלול הטיול היה כזה שאיפשר גם וגם ונתן לכל מטייל את האפשרות לבחור מה מתאים לו יותר.

לכן בבוקר יום שלישי כשכל החבורה התארגנה להליכה היה לי ברור שאני צועדת בעקבות הגמלים. במקום לעלות ולרדת, נלך בדרך ארוכה יותר. הנאקב בו הלכו הגמלים היה מסומן ברוג'ומים, לא מטפס ישר לגובה אלא נע בזיג-זג. ככה אני אוהבת ללכת, בשיפוע מתון. כמו הגמל.
היגענו יחד עם הגמלים למקום החנייה, היקמתי את האוהל ונכנסתי לתוך השק"ש למנוחה שגלשה לשינה קלה. כשיתר החבורה הגיעה למחנה לקראת חמש אני שומעת את גיא או מויש שואלים את סאעד איפה אנחנו והוא עונה להם: " תַעְבַּאנִין"
הלכו לישון… אלא מה…

אחרי ששבתי לביתי בשלישי מאוחר בלילה עד שבת הגוף פלט עייפות גדולה. אני לא היחידה שחשה בעייפות הזו. כגודל המאמץ, ככה עוצמת העייפות וכיוון שבסיני הכל גדול מאוד, גם החוויות, המאמץ הפיסי, ההתרגשות, הכל טפח שם למיימדים אחרים שלוקח לגוף זמן להירגע.

*
"בְּעוֹצְמָה מִתְפָּרֶצֶת
לְלֹא גִּיל
לְלֹא אוֹר
כֹּחוֹת לֹא אָבִין
וּבְחוּבָּם
בַּחֶמְלָה כֹּה רַכָּה
בָּזֶה אַחַר זֶה
פּוֹרְחִים פִּרְחֵי צִייָה
עֲדִינִים זְקוּפִים וְגֵאִים
שׁוֹאֲבִים רָכּוּתָם
מִסַּלְעֵי הַגְּרָנִיט הַקָּשִׁים"

אלון דה-פיצ'וטו

(בתמונה פרחי מנגן בסלע הגרניט)

היום הרביעי בטיול הרים וחופים
בגלל תנאי מזג האוויר וגשם שירד רוב שעות הלילה העליה לת'בת נדחית ליום המחרת ובמקומה יוצאים לטיול באיזור. עולים במעלה הית'מד, עובדים ליד באר יפה ועגולה החפורה צמוד לדייק.
לפני העלייה אני בוחרת לשוב על עקבותי ולא להמשיך לטפס. יתר הקבוצה פונים ימינה ביובל של הית'מד לכיוון אוכף שמתחתיו ביר אבו עגילה וחוזרים חזרה באותה הדרך לחניון האוהלים. מי שבחר במסלול המקוצר הרוויח מדורה שבערה קרוב לשלוש שעות, מנוחה ארוכה במחנה ו… גשם…

א(ל)דִّנְיַא שִתַא, יעני כל העולם חורף
ידוע שמדבר סיני הוא מהצחיחים ושכמות המשקעים השנתית בו זעומה, אבל דווקא בלילה בין שלישי לרביעי, מחליט שר מזג האוויר להמטיר עשירית כמות.
הגשם מדאיג אותנו, אף אחד לא רוצה להירטב, אנחנו רוצים להיצמד לתוכנית המקורית ולטפס השכם בבוקר להר מס. 2, הת'בת. גשם שוטף, גם אם הוא גשם קל שירד בכמות גדולה יאלץ אותנו לחשב מסלול מחדש.
אבל לפני שמגיעים לבוקר צריך לעבור את הלילה. שעה כמו 03:47 לפנות בוקר. אני מתחפרת עמוק בשק"ש שלי, מכסה את האוזניים כדי לעמעם את קול הגשם שיורד ויורד ויורד. "נסי להירדם, המבול אחריך", אני ממלמלת לעצמי. אבל על מי אני עובדת, אני בתוך המבול. מפרידה ביננו יריעת פלסטיק דקה שיש גבול ליכולת שלה לבודד ביני לבין הגשם. שוב, אני והציוד שלי. באתי לטיול עם האוהל בן-רגע שלא מתאים ללילות גשומים. לו הייתי מביאה את האוהל החדש עם כיסוי הגשם, המים היו זולגים בשיפוע ולא מכים על גג האוהל השטוח. זה מה שקורה כשמעדיפים נוחות על פני המאמץ לתקוע יתדות. יש לי שיעור חשוב ללמוד בעיניין ציוד, רק חבל שאני לומדת דרך הקשה. את שיעור הקור הפנמתי ואחרי לילות שסבלתי מקור דוקר היגעתי הפעם עם שכבות של בגדים. לפחות לא קר לי.
שוכבת ערה בחושך, מקשיבה לטיפות הגשם שיורדות. מצד אחד נהדר שיורד גשם במדבר, ממלא את הגבים והבארות, כמו הבאר ממנה אנו שואבים מי שתייה. מצד שני, למה דווקא הלילה. וכמוני שוכבים עוד מטיילים באוהלים, חלקם נרטבים, חלקם מצטערים צער גדול שהגשם מונע מהם את הטיפוס לפסגת הת'בת.
המסלול המתוכנן ליום רביעי לא יוצא לפועל. במקום הוצע לטפס לאוכף סמוך ובמידה וירד גשם לחזור חזרה. החבורה יוצאת לדרך אחרי ארוחת בוקר וכשמתחילה עלייה אני פורשת וחוזרת חזרה למחנה, הספיקה לי עלייה גדולה אחת ביום הקודם. בשתיים חוזרת לאוהל ובשלוש וחצי שוב מתחיל גשם. שוב מחלחלים מים דרך החלונות ופתח הכניסה. מוצאת מקלט לשעה קלה באוהל של הבנות שמארחות אותי בלב רחב ובלילה עוברת דירה לאוהל הרזרבי של גיא, אוהל עם הגנה מפני גשם. כולנו דואגים למקם את האוהלים במקום גבוה, שחלילה אם יגיע גל שיטפון לא ניסחף. שיטפון בסוף לא היה, רק נרטבנו מעט.

אלנאר, יעני המדורה
אנשים נושאים איתם תכונות, העדפות, בחירות. דברים שהם אוהבים יותר, דברים שהם ממש נמשכים אליהם. דברים שביומיום נדחקים הצידה, כי אי אפשר. ובמדבר, מרחק של מאות קילומטרים מהבית, מהיומיום, קיים מרחב שמאפשר לאהבה הזו לדבר להתבטא.
נגיד, אהבה לאש.

יש אנשים שאוהבים אש. נמשכים לאש. כשמתאפשר להם לשחק באש ניצת מבט שובב בעיניים. כפירומנית, אני מזהה מייד את הצד הפירומני באחרים.
קר עכשיו בבית ואני נזכרת איך ביום שלישי, כשאמרתי למדריכים, כאן אני פורשת וחוזרת חזרה, הצטרף אלי עילי, הצעיר שבחבורה. גם מרוה ואח"כ אפי. במקום לחזור אחורה פנינו לעבר הדקלים ושם עילי אמר שהוא רוצה לעשות מדורה. יצאנו לקושש עצים וענפים יבשים. יש גפרורים וכמה ניירות שעוזרים להצית את האש.
עילי מסדר בסבלנות גדולה זרדים קטנים ומנסה להדליק אותם. אני עוקבת אחרי מעשיו, עד שהאש תופסת, לומדת ממנו למקרה שיום אחד אצטרך להדליק לבד מדורה. מוסיפים עוד ענפים שמלבים את האש.
מזג האוויר סגרירי, קריר אבל קרוב לאש אפשר לפשוט את החולצה הארוכה ולהתחמם. כשהרוח משנה כיוון ומעיפה את העשן לעברי קמה ומשנה כיוון.
מדבר. שמיים קודרים. שקט. מדורה. אש. חופן פירות יבשים. לו היה לנו פינג'אן היינו מרתיחים מים לקפה. ארבעה אנשים נועצים עיניים בלהבות ומנהלים שיחה פתוחה, מלב אל לב.
בלי לשים לב חלפו שלוש שעות של קסם.

*
"סַלְעֵי צוּר וּתְהוֹם
שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים לִי
עֵת אֶשָּׂא עֵינַי לְפִּסְגָתוֹ
תִּמְלַא נַפְשִׁי
שָׁם יִרְחַב לִבִּי"

אלון דה-פיצ'וטו (מצולם בתמונה למטה, כששב מהתבודדות בהרים)

היום החמישי בטיול הרים וחופים
הגשם שירד גם הלילה הפך את הטיפוס לת'בת לבלתי אפשרי, מקפלים את המחנה ומתקדמים לעבר היעד הבא. יום הליכה ארוך בו יורדים בואדי ית'מד עד למפגש עם ואדי חומור. הולכים בכיוון צפון מזרח, בהמשך נכנס מצד מזרח (ימין) ואדי ג'אנדלי. הליכה יפה וארוכה כשמשני הצדדים הואדיות רתמה ומחש. בשעות אחר הצהריים מגיעים לואדי קיד ובעיד קיד חונים ללינת לילה.
22 ק"מ ארוכים, נוחים להליכה, למעוניינים אפשרות לרכב על גמל חלק מהדרך.

אלגמל, יעני ספינת המדבר
הגמלים שמלווים אותנו הם גמלי עבודה, פעילים כל הזמן. זו חייה גדולה, חזקה מאוד, צמחונית, זוללת בלי סוף עשבים וצמחים. לגמל גפיים חזקות מאוד, סחוסים חזקים, וכריות כף רגל שמבודדות מחום הקרקע. הוא מסוגל לסחוב מטען במשקל של עד 200 ק"ג. כשהוא רובץ יש הגבהה כך שלא נוגע בקרקע. וכשהוא משתין השתן נוזל על רגליו האחוריות כדי לקרר אותן. בדבשת יש שומן ממנה הגמל יכול להפיק מים בעת צרה. בקייץ הוא מסוגל לשרוד חמישה ימים ללא מים ובחורף עד עשרה ימים. הגמל יכול לשתות מאה ליטר מים ברבע שעה, מפליא איך יש לו בכרס מקום להכיל כזו כמות של מים.
הגמל משמש מקור פרנסה וגם לחלב. מדי פעם שוחטים גמלים לחאפלות. גמל עולה 1500 דולר. לכל גמל יש מגמל, בדואי שאחראי עליו מגיל צעיר וככה נוצר ביניהם קשר, הם מכירים אחד את השני, והגמל מקשיב רק למגמל שלו.

בעונת הייחום אי אפשר לעצור את הזכרים המיוחמים, כדי שלא ירדופו אחרי הנקבה מפרידים ביניהם ומזווגים אותם בצורה מבוקרת. סימני היכר לגמל מיוחם: רוק, קצף, לשון מנופחת ומשתרבבת ומין קול גירגור מצחיק.
זו חייה שיכולה לאבד את השפיות שלה ולהתנהג בצורה סוררת, הייתי עדה למקרה שהגמל לא רצה לעבור בשביל צר והמגמל היה צריך לשכנע, לשרוק, למשוך חזק וכתגבורת דובי ואני התבקשנו להרביץ לו קצת עם המקל כדי לדרבן אותו לעבור.
אפשר להתקרב לגמל ואפילו ללטף לו את הראש אבל רצוי מאוד לא להריח את הפה שלו.

*
"שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת
מִתְקַלֶּפֶת נַפְשִׁי
מוּל צִייָּת הַצוּקִים
מוּל זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַל גַּלֵי יָם
וּבְחוּמָהּ
עֵרֹם וְעֶרְיָה אֶעֱמֹד
מוֹסֵר
מִתְמַסֵּר
כָּל כֻּלִּי
לְחַסְדֵי הַמִּדְבָּר"

אלון דה-פיצ'וטו

היום השישי בטיול הרים וחופים
אחרי טקס פרידה מרגש מהבדואים עולים במעלה נאת המדבר היפהפייה עמוסת עצי תמר עד לעץ שיזף גדול ומולו תצפית לעבר אבו שגרה, רומחן ובאופק מבצבצת כיפתו של ג'בל אום-שומר. הליכה קצרה ונינוחה של כשעה, חזרה לג'יפים שמוציאים אותנו מהשטח לכיוון ד'הב. עד כאן החלק ההררי של הטיול ומתחיל חלק החופים הנינוח והקליל.
בד'הב יוצאים לסיבוב של שעה בטיילת, פלאפל בטעמייה, נסיעה עד לבלו-הול, שייט מטלטל בסירת מירוץ בדואית עד לראס אבו-גלום ושם מתמקמים בחושה קבוצתית ללינת לילה.
כל אחד חופשי לעשות כרצונו: לשנרקל בים, לקרוא, לעזור בהכנת ארוחת הערב, לנוח, לטייל לאורך החוף, להכין עוד סבב של קפה/תה, לנגן, לשיר, לנמנם.
בערב קבלת שבת קבוצתית במרפסת החושה ועם סיום הארוחה המעולה הולכים לצפות בדגים זוהרים (פנסונים).

אלבדואיין, יעני הבדואים
שבוע ימים שאנחנו מטיילים במחיצת הבדואים. השטח בו אנו נעים שייך לאחד השבטים וצריך לקבל מהם רשות כדי להשתמש במקורות המים. לכל שבט נחלה משלו. יש הבדל משמעותי בין דור הקשישים, הזקנים שנוף חייהם הוא המדבר לבין הצעירים שנחשפים למודרניזציה, עובדים בד'הב, נואיבה, שארם. לכולם אגב טלפונים סלולרים עם פייסבוק. אנשי שבט המזיינה עובדים בחופים בתיירות, כבר לא רואים אותם במדבר, לכן הבאנו דלילים (מורי דרך בדואי) מסנטה, שם הקשר להרים עדיין חזק. גם אם לא היו במקום מסויים, כמו ג'בל סבח, האינסטינקטים שלהם חזקים והם יודעים מהי הדרך הבטוחה ביותר. המסירות והאחריות בה הובילו אותנו בעלייה ובירידה מהסבח ראוייה להערכה רבה.

חלק משמעותי מחווית הטיול קשור לנוכחותם של הבדואים והגמלים, היינו חבורה אחת שהתקבצה סביב המדורה, יושבים יחד, מעשנים יחד, מקשקשים בערבית צולעת.

היום השביעי בטיול הרים וחופים
שבת. היום האחרון לטיול. אורזים ציוד ומתכוננים לעזיבה בשעת הצהריים. לפני שעוזבים את רצועת החוף הקסומה עוצרים לתצפית על הלגונה הכחולה (יותר נכון הטורקיזית) ולטעימה קטנה ואחרונה מואדי קטן וחמוד בדרך צפונה (סמוך לביר זע'ייר). אחרי שמסיימים לגלוש במפלים ולטפס חזרה פורסים ארוחת צהריים אחרונה ונוסעים לכיוון הגבול.
בדיונה הגדולה שבנואיבה אני נפרדת מהקבוצה ונשארת לבד בחושה על המים עד שלישי בצהריים.

אלסתלבט, יעני איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר…

עד כאן סיפור הטיול שהיה. 

מי שמעוניין לצפות בתמונות נוספות מוזמן לדפדף באלבומי התמונות: האנשים והחוויות  | הנופים

לקריאה נוספת:

אוהבי סיני בפייסבוק
האתר הרשמי של אוהבי סיני

"מקור השם ״אוהבי סיני׳ הוא פתק שנמצא על פסגת ההר שניקרא "אום שומר" שמור לשבויים בקסם הר ניפלא וגבוה. בפתק היה כתוב בעברית: ״סיני שייכת לאוהביה – שקד״ [שקד היה מנהל בית ספר שדה סנטה קתרינה]. הפתק הזה כמו הרבה פתקים אחרים וגם חוברת זיכרון שהוקדשה לאלעד רווק הבן של שוקה, נישרפו ע״י יד זדונית בסוף שנות התשעים."

Comments

2 תגובות על “פלא של טיול הרים וחופים בדרום סיני”

  1. תמונת פרופיל של מיכל מנור

    אילנה, איזה טיול עוצמתי היה לך!!!! ממש חזרה לימי בראשית. אהבתי ששילבת קטעי שירה שהתחברו נהדר לצילומים מלאי ההוד.

  2. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    אילנה
    לטייל אתך בין המילים, הצילומים, תיאור הנופים ונתיבי הרגשות, זו חוויה מרגשת ומיוחדת מאד.
    את המדבר שלך – אני יכולה לאהוב ולחוות בעוצמות אחרות – להתקרב ועדין לשמור את המרחק.
    השירים שהוספת כתבלין שמוסיף אור גחליליות מעל הכל – נפלאים.
    תודה