יומן מסע סרילנקה – התחלה

בחגי תשרי 2012 יצאתי לחופשה בת חודש מהעבודה. זמן לעצמי. טיול בן חודש לסרילנקה הרחוקה. פגשתי שם חברה למסע שאכנה כאן בשם "חיה" ויחד טיילנו ביעד שלמרבה האכזבה לא ענה על הציפיות של שתינו.
היתה לי בתיק מחברת ותוך כדי תנועה העלתי על הכתב מחשבות וחוויות. אחרי שחזרתי הביתה הנחתי את המחברת על מדף ובשש השנים האחרונות לא נגעתי בה. בקייץ האחרון הייתי בתנופת כתיבה של יומני מסע, גם של טיולים רחוקים שנשכחו. כאן בבלוג ניתנה לי האפשרות לדלות אותם מתהום השכחה ולהעניק להם חיים חדשים, דיגיטלים. לקחתי את המילים שכתבתי אז בכתב יד במחברת והעברתי לבלוג, בהשמטת קטעים אישיים מדי. הקריאה במחברת מתחילתה ועד סופה הכניסה אותי מחדש לאווירת הטיול שהיה גם אם לא היה טיול שלא הותיר חותם עז.
בשלושת פרקי יומן המסע משם אביא חוויות ומחשבות שנכתבו תוך כדי טיול. חוץ תיקוני ניסוח מעטים פה ושם, לא נגעתי. נשארתי נאמנה לרוח הדברים שנכתבו  כשתארתי את קורותי. זו כתיבה אישית, שמתבוננת בעולם שבחוץ מתוך החווייה הפרטית ופחות מתעכבת על הסברים אינפורמטיבים על המקומות בהם ביקרתי. חלק ניכר מהכתוב במחברת מתייחס לחווית הטיול בשתיים, טיול עם חברה טובה, והאתגר שפורמט כזה הציב בפני.
מזמינה אתכם לעקוב אחרי יומן המסע, גם אם המילים שבחרתי לתאר את סרילנקה לא תמיד מחמיאות לה, היא עדיין מצטלמת יפה מאוד. התמונות בכל אחד מהפוסטים הן של המקומות המתוארים באותו הפוסט, גם אם לא מציינת בפירוש את שם המקום.

שנצא לדרך? היא ארוכה מאוד ורצופת אתגרים, קשיים והפתעות…

(1) שני, צהריים, 10.9.12 – נתב"ג
סוף-סוף היום הזה הגיע! מאז שהזמנתי את הכרטיס אני בהמתנה ובציפייה לטיול. להתחיל את השנה החדשה במה שאני הכי אוהבת, מה שהכי עושה לי טוב, טיולים והרפתקאות. הנה שוב יצאתי מביתי למסעותי. היעד הפעם הוא סרילנקה והדרך לשם מתחילה ברכבת לנתב"ג ומשם טיסה לעמאן – דוחא – קולומבו. הנחיתה ביעד הסופי תהיה מחר לפנות בוקר, עד אז אני במעבר, בנסיעות.
עוד לגימה מהקפה הפוך. להתענג על טעם הקפה עם החלב המוקצף. תענוגות של חיי פינוק. קפה שאני מקבלת כמובן מאליו, זמין בכל רגע שארצה תמורת X שקלים. זה לא המצב בסרילנקה, לא יהיה קפה, יהיה תה, יהיה טעם אחר למים, ריח אחר לאוויר. הרגשה אחרת שתלווה אותי. של טיול, של חופשה ארוכה. חודש מנוחה מהשיגרה.

שני בלילה, הטרמינל בדוחא, קטאר
הטיסה מעמאן התעכבה ברבע שעה וכך יצא שהטיסה לקולומבו עזבה בלעדינו. קיבלנו boarding pass לטיסה הבאה ב 00:45 , נחיתה בקולומבו בשמונה בבוקר. אולי עדיף ככה, לאכול אורז עם דאל בקפיטריה, ארוחת ערב באדיבות קטאר איירליינס, לשרוף כמה שעות בשדה המפואר, המודרני, הממוזג והמאוד נוח. ורק אז לעלות לטיסה כשאני גמורה מעייפות ולקוות שהשינה תגיע. לישון כמה שעות, כדי לא לצבור חובות של עייפות.
בינתיים אני זוכה להצצה על אחת האמירויות. לפי שדה התעופה וצי המטוסים החדשים אפשר לראות כמה המקום עשיר. שמתי לב שהעובדים הם ממוצא הודי או סיני, לא ערבי. אני יכולה גם להתרשם מאופנת השחורים של הנשים, מגוון הסגנונות לכיסוי הראש. החל ממטפחת רגילה צבעונית עם פנים גלויות עד לגלימות השחורות עם פס צר דרכו מתגלות העיניים, וגם זה בקושי. מראה הגברים בגלביות מעלה זכרונות מהטיול בירדן.

במצבים כאלה של המתנה צריך להיות טיפה אפאתים כדי לא להתעצבן, כדי לא לאבד את הסבלנות. לא משתגעת על טיסות מצד שני אני לא מאלו שסובלים מחרדת טיסה. הרעיון של להיות כלואה בגוף תעופה גדול שמשייט באוויר די מבהיל, אבל שמה אותו בצד כי רוצה להגיע מפה לשם וזאת הדרך בימינו להתנייד. לטוס. כמויות ענקיות של אנשים זזים בכל רגע נתון בכל מקום על פני הגלובוס, איש איש וסיבותיו.
הנה מתחיל כאב ראש… נשימות עמוקות, לשטוף פנים, לשים מוזיקה באוזניים ולהירגע. הזמן יעבור. אעלה על הטיסה, ארדם ואתעורר בסרילנקה. יעד שמעסיק אותי זמן מה, יעד לחופשה, מקום חדש לחקור ולגלות. מפגש מחודש עם חיה.

הטיול הזה ימתיק את הימים הבאים וימלא אותם בעניין ובגירויים ויזואליים או מחשבתיים. ימריץ אותי וימלא אותי חיוניות ורעננות. יטעין אותי בכוחות מחודשים. יחד עם המטען הפנימי שאני נושאת עמי לכל מקום. מסר האהבה העצמית שעדיין פועם בי בעוז ויתר התובנות. המחשבות, הטרדות, הדאגות. כל אלו תמיד איתי. אני מקווה שאוכל לשים אותם בצד ולהתפנות לראות את הנופים של סרילנקה בעין נקייה, רעננה.
זו הייתה הצהרת כוונות קטנה לגבי הציפיות שלי מהטיול כשאני יודעת היטב שאל לי לצפות לדבר, שהציפייה היא שיקרית, היא אשליה, שסופה של ציפייה להתבדות ולהוביל לאכזבה.

(2) רביעי, לילה, 13.9.12-  Anuradhapura
ובכן הטיול לסרילנקה החל! אתמול בבוקר הגעתי ל-Negombo, ושם פגשתי את חיה. פגישה מרגשת. פיטפוטים, עדכונים.
יצאנו לכיוון העיר, להחליף כסף ולהסתובב. הסביבה נעימה, לא מעיקה כמו קטמנדו. הצעקות נסבלות אבל חם, לחות גבוהה מאד, אין טיפת אוויר, אין משב רוח.
הרגע התקלחתי וכבר כולי נוטפת זיעה. מצד שתינו נרשם חוסר התלהבות מהמקום. סתמי לחלוטין.

היום היה היום של נסיעה. מוקדם בבוקר עלינו על אוטובוס מקומי שנוסע צפונה. הגענו ליעד בשעות הבוקר המאוחרות. ויכוחים והתמחקות, חלק משגרת הטיול. דברים חדשים שאני צריכה להתרגל אליהם כמו טיול בזוג, נוכחות של חברה טובה.
לילה נוסף ללא שינה. שתיים בלילה. עייפות עצומה. שני לילות ללא שינה, או שינה גרועה מאוד. למרות העייפות לא מצליחה לעצום עין, לא מצליחה להרפות ולהירדם. החום, הלחות והיתושים. מעקצץ לי בכל הגוף. מתגרדת בלי סוף. גוף שהפך למטרד. גוף שכרגע כל מה שאני רוצה זה להיות מחוצה לו.

יושבת עכשיו מחוץ לחדר. הגסטהאוס שקט, אנשים ישנים. קולות של לילה, צפצוף של צרצרים, זימזום של יתושים מאוסים. השינה ממני והלאה. מנסה תרגילים בדמיון מודרך כדי להירגע, להרפות. לא מצליחה לשבת במנוחה. הציפורניים נשלחות לגרד, פעם פה ופעם שם. כואב לי בגוף מרוב עייפות, רוצה לבכות מרוב עייפות.
מחר יהיה יום ארוך. מחר אנחנו אמורות לטייל בין החורבות, לעבור משרידים של מקדש אחד לשני עד שנסיים לראות את כל מה שיש לראות במתחם העתיקות. זוהי הסיבה שהגענו הנה. לילה ללא שינה בשילוב עם חום ולחות יהרסו את כל ההנאה.
עד כה סרילנקה מתגלה כמקום עם מזג אוויר בלתי נסבל. לחות מציקה, יתושים מציקים. מתוסכלת מאוד שלא מצליחה לישון לילה רצוף, שלא מצליחה לנוח. כמה טוב שיש מחברת לשפוך לתוכה קיטורים…

(3) חמישי בלילה, 14.9 – Anuradhapura
עדיין אותו החדר, אותו המחנק. המאוורר נע במהירות שיא, בקושי מזיז את האוויר מפה לשם. החום, הלחות, היתושים, השיעמום. לא ככה ציפיתי שיראה הטיול בסרילנקה. בסופו של דבר נכנסתי מאוחר מאוד בלילה מתחת לכילה ונרדמתי עד הבוקר. בבוקר יצאנו להסתובב בין המקדשים, באזור העתיקות של העיר. בצהריים חזרנו לחדר סהרוריות מרוב עייפות. מייד התמוטטתי על המיטה. שינה טרופה. מנוחה קצרה שקצת אוששה אותי.

החוויות שלי מסרילנקה עד כה הן של עייפות מצטברת, עומס חום ולילות לבנים. מקווה שהיעד הבא ליד הים יהיה אחר, נוח יותר. שיהיה אוויר, שאפשר יהיה לנשום. המראות של המקדשים והסטופות אכן היו יפים. הסרילנקים נראים נחמדים, אם כי מי שמתעסק בתיירות קובע רף מחירים גבוה. המחייה כאן לתייר יקרה למדי.
לבנתיים נרשמה התלהבות נמוכה מאוד מהיעד. אין כאן נופים עוצרי נשימה, האוכל לא משהו בלשון המעטה. בצקים מטוגנים, אורז עם קארי. חריף. משביע, אבל לא מדהים.

הפעם אני לא לבד, מטיילת יחד עם חיה וזאת חוויה אחרת. נעים לי בחברתה אם כי הערב היה לה מצב רוח רע. אני מנסה ליישם הפרדות ביני לבינה, הבעיות שלה אינן הבעיות שלי, הצרות שלה לא אמורות להפוך לשלי. מנסה להיות קשובה גם לעצמי, לחוסר השקט שאופף אותי, לעצבנות הזו שאוחזת בי כשאני רק חושבת על האפשרות ששוב מחכה לי לילה לבן, ששוב יעברו השעות ולא אצליח להירדם. מוכרחה שינה טובה ועמוקה, לעשות restart למוח, למחשבות.
מחר בבוקר נארוז תיקים ונצא לדרך לכיוון החוף המזרחי. את סוף השבוע נעביר בחופים. ים יכול להרגיע. אני מאוד מקווה להירגע. מקווה להינות מהטיול. לבנתיים מסתובבת ברחובות ולא מופתעת. הסצנה מזכירה מאוד את הודו, אבל הודו לייט, רגועה, קטנה יותר, שקטה יותר. פחות אינטנסיבית, פחות מעניינת. אולי המקומות הבאים יהיו יותר מעניינים, יותר יפים ויזואלית, יותר אטרקטיביים. יותר excitement שזה הריגוש שאני כל כך מכורה אליו. ואולי ככל שאתה טייל ותיק ומנוסה העיניים שלך למודי מראות וכבר נעשו אדישות ליופי. או שצריך שהיופי יהיה באמת מיוחד ויוצא דופן כדי לשחרר את קריאות ההתפעלות האולימטיבית "WOW איזה יופי".

הטיול לסרילנקה היה טיול שחיכיתי לו הרבה זמן. חשבתי עליו הרבה זמן, התכוננתי אליו הרבה זמן. חודש שסימנתי בלוח השנה ואמרתי "זה החודש שלי". בימים האלה לא אהיה "כאן" אלא "שם". כל כך השתוקקתי ל"שם" הזה ועכשיו כשה-"שם" הפך ל"כאן" חם לי, לח לי, לא נוח לי. לא מוצאת מקום להניח בו במנוחה את הגוף שלי. לא טוב לי. לא נעים להודות אפילו בפני עצמי שכבר ביום השלישי לטיול לא טוב לי.
זה ישתנה, אין לי ספק שזה ישתנה. החוסר נוחות הפיזית הוא משהו שעליי ללמוד להתמודד איתו. המשמעות של "לצאת מביתי למסעותי" זה אומר לעזוב את הנוחות המוכרת של הבית המפנק, המוכר והידוע אל עבר הלא נודע. הלא נודע יכול להיות קשה, לא נוח, מעיק, מציק, מכביד. זו חוויה שדורשת התמודדות, כמו העקיצות המעצבנות. אני אומרת לעצמי, "אל תגרדי! אל תגרדי! תתעלמי, זה יעבור, תפסיקי עם זה". אבל זה כל כך קשה להפסיק לגרד, לא פשוט לעצור את היד הנשלחת לאזור העקוץ ולגרד. צריך לקחת נשימה עמוקה, להרגיע מבפנים. להירגע. להאט את הקצב. לעצום עיניים ולקוות שהלילה תגיע השינה הטובה.

(4) מוצאי שבת, 15.9.12 – Trincomalee
היה יום עמוס, מעניין, גדוש. מהרגע שיצאנו מהחדר בשעות הבוקר המאוחרות ועד שחזרנו לחדר כשהחשיך. יום מלא פעילות, לצאת לרחובות, לנסוע באוטובוס מקומי, להסתובב בשוק, בחנויות, במקדשים, בסמטאות. לפגוש אנשים. למרות החום הגדול והלחות הגבוהה עדיין היה יום טוב. מצב העייפות משתפר. בלילה הקודם ישנתי, גם אם זו לא היתה שינה רצופה וטובה, אבל הצלחתי להירדם ולישון לפחות חצי לילה. מקווה שהשינה המיוחלת תגיע גם הלילה.
החום הגדול הוא זה שהופך את השהייה בחוץ לבלתי אפשרית ומעיקה. אם האווירה טובה והעניין גבוה אפשר להתעלם מהחום, לנגב את הזיעה ולהמשיך הלאה.

(5) שלישי, ערב יום כיפור, 25.9.12 – Ella
יצאתי לחודש חופש שכל כך חיכיתי לו, רציתי שיגיע ושיהיה מהנה ומעניין וגדוש הרפתקאות. הנה הגיע יום הטיסה, 24 שעות בדרך בין הבית ועד לגסטהאוס ב- Negombo, סרילנקה, שם נפגשתי עם חיה. עברו מאז שבועיים ויחלפו עוד שבועיים עד ששוב אהיה בדרכי לשדה התעופה בדרך חזרה הביתה.
משעמם לי מאוד הערב. אני נמצאת במקום קטן, כפר של רחוב ראשי אחד ועוד כמה התפצלויות. מתישהו מתחיל להימאס משוטטות ללא מעש מתחילת הרחוב ועד סופו. חזרתי ללובי של הגסטהאוס וכותבת כמה מילים על התרשמותי מסרילנקה עד כה. מדינה שעוברת לי קצת ליד. לא ממש הודו, לא ממש נפאל. בהשוואה בין שתיהן היא בתחתית הרשימה, ואולי השוואה הזו לא ממש הוגנת כי צריך לקבל כל מקום כפי שהוא ולא איך הוא ביחס למקומות אחרים. יש תחושה של אנמיה, של סתמיות.

עד כה ביקרנו במקומות יפים ומגוונים מאוד, שונים במראה או באופי שלהם. במובן הזה יש לסרילנקה מה להציע לתייר: מגוון יעדים כשלכל יעד הייחוד שלו.
התחלנו את הטיול ב-Negombo כפר דייגים עם אווירה רגועה מאוד. הודו לייט. המולה של כלי רכב ואנשים אבל לא במסות, לא צפוף כל כך, לא רועש עד כדי כך, לא מתקיף את החושים באינטנסיביות גדולה כל כך. משם עלינו צפונה לאזור של הערים העתיקות התחלנו ב- Anuradhapura. אולי בגלל מזג האוויר הלוהט, אבל ממש לוהט, רותח, והעייפות המצטברת (שינה-לא-שינה בלילות בחדרים עם מאוורר ולהקות יתושים), ההרגשה שזכורה לי משם היא של זומבי.

למחרת ההגעה לעיר קבענו עם נהג טוק-טוק שילווה אותנו במהלך הסיור באזור העתיקות. משמונה עד שתיים. ממקדש אחד לשני. המקומות יפים אבל העייפות והכבדות של הגוף בחום הבלתי נסבל הפכו את החוויה לבלתי נסבלת. התמונות משם לא מעבירות אף לא קמצוץ מהסהרוריות שחוויתי שם, שלא לדבר על מסחטת הכספים בה נתקלנו בפעם הראשונה וישר עלתה על העצבים.

הסרילנקים למדו את פרינציפ ההתעשרות על חשבון התייר הסקרן שרוצה להכיר מקרוב את המורשת התרבותית של סרילנקה. רוצים לראות מקדשים מהמאה ה-12? שלמו 25 דולר ואפילו 30 דולר דמי כניסה. מחיר שערורייתי בכל קנה מידה. קיטרנו, שילמנו, נכנסנו, ראינו, התרשמנו, צילמנו.

למחרת עברנו ליעד הבא. החוף ב- Trincomalee . הנסיעה לשם הייתה ארוכה ומתישה. אוטובוס מקומי עם פסקול של מוזיקה מקומית, דרכים איומות, כבישים משובשים, מלאי מהמורות. נהגים עצבניים, אגרסיבים שעוקפים בצורה מחרידה. העיקר שבכל אוטובוס מקומי יש מזבח על הדשבורד, שאותו פסל של גנאש ישמור עלינו כשאנחנו בדרכים.

הגענו ל-Trincomalee הלוהטת מחום. חוף יפה. מצד שני גם לנו בארץ יש חופים יפים, ראו חוף ינאי או חוף הבונים. העיירה עצמה קטנה. סיור של יום לקח אותנו למקדש שעל הצוק מעל הים. פסל עצום של שיווא סרילנקי צבוע זהב. אוטובוסים של מקומיים שמגיעים בטיול מאורגן לעלות לרגל למקדשים הקדושים. צריך להוריד סנדלים וכובע כשנכנסים למקום קדוש, בחום הזה כפות הרגליים שלנו שלא רגילות לדרוך יחפות להטו ושרפו.

בדרך מהמקדש לעיירה נקלענו במקרה לפוג'ה (טקס דתי) באחד המקדשים. מקדש בסגנון טאמילי, רק קטן יותר מהמקדשים של טאמיל-נאדו בהודו. היה מעניין לעקוב אחר מהלך הפוג'ה. האמבטיה שהכומר עשה לבובה של אלוהים בחלב קוקוס או במים. מוזיקה מונוטונית, צלצולי פעמונים. אנחנו כתיירות מביטות במתרחש כמו בהצגה לעומת הנשים המקומיות שכנראה שילמו עבור הטקס. הן היו מרוכזות באמונה שלהן, מלאות התכוונות, מתפללות.

החוף בטרינקומלי היה נקי ויפה, שקט וריק. רק שהיה חם מדי. יותר מדי יתושים. קשה להינות ככה.

בראש השנה התחלנו להדרים. מעיירת החוף ל-Dambula. טיפסנו על ראש ההר, ראינו את הפתח למערות אבל לא נכנסנו. אני זוכרת את הקנטינה שאכלנו בה כמה פעמים אורז עם קארי, מזנון מקומי שמגישים בו מנות ענקיות של אורז עם ירקות, חריף מאוד, לא טעים. שילמנו 120 רופי לארוחה, בדיוק כמו המקומיים והיינו מרוצות שאנחנו משלמות מחיר זהה ולא פי שניים או שלושה.

למחרת ביקרנו ב-Sigiria. שילמנו 30 דולר דמי כניסה ובמקום ברושור עם מפה של המתחם קיבלנו CD. לא עזרה התרעומת על כך. המקום מרשים. מכל העתיקות שראיתי בסרילנקה שם ממש התפעלתי. צוק, מונוליט ענק שבפסגתו הוקם מתחם ארמונות שהפכו אחר כך למנזרים. הדרך לפסגת הצוק עוברת בגנים סימטרים שבעונה הרטובה נראים ירוקים ומלאי מים, אבל גם המראה היבש היה מרשים. כנ"ל לגבי ציורי הנשים ששרדו שנים רבות. ציורי קיר מדהימים ויפייפיים.

לסיום הפרק הראשון כמה תמונות של אוכל רחוב באחד מהדוכנים הרבים הפזורים ברחובות ברחבי האי, אוכל שאלא לצלמו בלבד…

המשך יומן המסע בפרקים הבאים: אמצע ~ סוף

Comments

4 תגובות על “יומן מסע סרילנקה – התחלה”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    קוראת אותך – ושומעת את זמזום היתושות, וכמעט מצליח ריח הקארי לצאת מבין השורות. הצילומים נהדרים ולמרות העייפות וחוסר שביעות הרצון שחשת – הם לא ניכרים בהם בכלל.
    עייפה – מתוסכלת ובכל זאת מכילה ומקבלת.
    מחכה לפרקים הבאים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני על הקריאה האמפתית. היגעתי לשם עם ציפייה גדולה ומה שקרה מתואר שם… ובפרקים הבאים – השני כבר פורסם והשלישי מחר.

  2. תמונת פרופיל של חיה
    חיה

    "התמונות משם לא מעבירות אף לא קמצוץ מהסהרוריות שחוויתי שם,"
    זה מסכם את החוויה שלי מהקריאה/צפיה בפוסט – הצילומים מספרים סיפור אחד, המילים מספרות סיפור אחר. אני חווה פער, קונפליקט שלא מצליחה לרדת לעומקו. כאילו שהגוף-נפש שלך היו בחווייה אחת, קשה ומתסכלת – אבל איזשהו חלק אחר היה עסוק בתצפית מקבלת, מתפעלת, קולטת כל פרט ומתענגת על הצבעים, הטקסטורות והסיפורים. כמעט "פיצול אישיות".
    טוב שחזרת לספר.
    🙂

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה על תגובך. לו הייתי מביאה רק את אלבום התמונות, הרושם הויזואלי שסרילנקה מותירה הוא אכן צבעוני מאוד, יפה מאוד. החוויה שאני מתארת קשורה למזג אוויר ולמזג הרוח שהושפע מכל מה שקרה שם בעצם. אולי סוג של "פיצול אישיות" או פיצול קשב. הפוסטים (בינתיים העלתי עוד פרק של האמצע ומקווה מחר להעלות את הסוף) נאמנים ליומן המסע שנכתב תוך כדי תנועה, לא הייתי יכולה לשחזר ניואנסים של תיסכול/כעס/אכזבה וכו' מהזיכרון אחרי שחלפו כמה שנים.