יומן מסע סרילנקה – סוף

למי שעקב אחרי הפרקים הקודמים במסע שלי בסרילנקה ( התחלה | אמצע ) ולמי שמצטרף עכשיו – היגעתי אל החלק האחרון בטיול של חגי תשרי 2012 לסרילנקה.
מוכרחה לציין שזו היתה עבורי חוויה מיוחדת לפתוח את המחברת בה כתבתי במהלך הטיול וכעבור שבע שנים להסיר את האבק מן המילים שנכתבו אז ולהעביר את רובן הגדול לבית הדיגיטלי העכשווי שלי, הבלוג. ע"י כך אני מאפשרת לקוראים שחלקם מכירה וחלקם לא, הצצה למה שעובר עלי כשאני יוצאת מביתי למסעותי. לפעמים המסע פחות מוצלח ממה שקיוויתי, פחות נלהבת ונפעמת מהיעד שנגלה בפני והרצון לחזור הביתה גדול מאוד. ממש השתוקקות כזו שאפשר לחוש אותה במילים שלי, שייגמר כבר "זמן סרילנקה" ואחזור שוב לביתי. יש טיולים שהתחושה הפוכה, שההשתוקקות היא שלא ייגמר, שהחווייה תימשך ותימתח לעוד ימים רבים. יש מסעות כאלו ויש כאלו.

(10) חמישי, 4.10.12 – Unawatuna beach

שלוש אחה"צ. שבוע הבא בשעה כזו אהיה בעבודה בינתיים אני כאן, בחוף היפה של אונהוואטונה לטיול של יום. וגם כדי לטפס אל הפגודה היפנית, World Peace Pagoda. נזכרתי בפגודות דומות בהן ביקרתי בפוקרה שבנפאל ובלה שבלדאק. הדרך לפגודה הסרילנקית היתה יפה ולא קשה במיוחד. כשהגעתי הייתי לבד, למעט כלב אחד שאירח לי חברה. נוף יפה של ים. הים כאן בצבע טורקיז שמשנה גוון עם השמש. התיירים רובם או במים או שוכבים להשתזף בחוף. רק אני צועדת עם תיק על הגב, כובע שמש ומרץ ברגליים. צועדת ומטפסת. הזדמנות אחרונה להכיר עוד מקום.
אולי ככה היה נראה כל הטיול לו הייתי מטיילת לבד. מרץ שנובע מתוכי, מהסקרנות שיש בי, הרצון שלי לצאת החוצה לעולם, להכיר, לראות, לחוות. לא רק לשבת ולהתלונן.

מילא. את הנעשה אין להשיב. מחר חיה נוסעת לקולומבו ומשם להודו. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שניפגש. למסע הבא שלי אצא לבד או שאבחר את השותפים שלי בקפידה. מושך אותי להגיע לארצות מזרח אירופה, הבלקן, קרואטיה, סרביה, גיאורגיה, ארמניה. בטיול הבא אני רוצה שיהיה מסלול של כמה ימי הליכה בין כפרים. מניחה שיעבור זמן מה עד הטיול הבא, זמן שלא אצא מגבולות המדינה.

(11) שבת בבוקר, 6.10.12 – Mirissa

איזה צבע מדהים יש למים בים! טורקיז יפהפה… אתמול בחצות חיה נסעה. באה מונית לאסוף אותה ישירות לשדה התעופה. בשעה הזו היא כבר בהודו, בצ'נאי ממתינה לטיסה לאחמדאבד שבגוג'ראט. עוד מקום לטייל בו אחרי שהטיול המשותף שלנו בסרילנקה הסתיים. התחבקנו ושמנו את ה"ריב" בצד. סיכמנו שבסך הכל היה טיול נחמד.
זאת החוויה הראשונה שלי של טיול עם חברה. עד עכשיו טיילתי לבד או עם בן זוג שזו אופרה שונה לחלוטין.

חזרתי לאותו המלון מקודם, עוד שעה החדר יהיה נקי ואכנס לשם לשלושת הימים הבאים. שבת-ראשון-שני למנוחה מול הים במלון מפנק. כמו נופש. לא מתכננת להסתובב יותר מידיי, רק לצאת לאכול בחוץ, להיות בים, לנוח. פשוט להיות. להניח ל-sightseeing האינטנסיבי של החודש האחרון. לצייר. לחשוב. להתבונן בעצמי ובחיי.

ברביעי הטיסה חזרה הביתה, בחמישי חזרה לעבודה ולשגרה. לשגרת החיים השקטים הנוחים שבניתי לי בארץ. חיים שאני אוהבת אותם, שהם טובים לי ומיטיבים איתי. כן, העולם יפה, החיים יפים, גם אם הם לא תמיד הוגנים, גם אם לא תמיד אני מקבלת את כל מה שאני רוצה. אבל אני יודעת שיש לעולם הרבה טוב להציע לי, טוב שאני רוצה לקבל ממנו, לא לקחת בכוח, אלא לקבל בזרועות פתוחות. מתוך זה שאני נפתחת אל העולם, שאני יוצאת החוצה מביתי, מהנוחות שהורגלתי אליה. וגם יוצאת מהמחשבות המקובעות שלי, מנסה לחשוב אחרת, מנסה להתבונן בעולם כל פעם קצת אחרת. לקבל וגם לתת. יחסי גומלין הדדיים. אני נותנת ומקבלת. מאפשרת לדברים לקרות לי.

סך הכל היה טיול יפה, קצת מעניין. צריך להסתכל על המקומות שהיינו בהם כשלעצמם ולא בהשוואה להודו או לנפאל. כשלעצמם, הם היו יפים, עם הרבה גירויים ויזואליים (ראו התמונות היפות שמלוות את יומן המסע הזה). זה היה טיול שהביא אותי למקום רחוק בעולם בו מתנהלים חיים של אנשים אחרים. שונה ודומה למה שאני מכירה. לראות את נקודות השוני והדמיון, להצביע עליהן ולחשוב שזה בעצם די מעניין.

(12) ראשון בבוקר, 7.10.12 – Mirissa

להתעורר בבוקר מול הים הכחול, הגדול ההומה. רחש של גלים. אתמול נרדמתי בשמונה וחצי, תוך כדי קריאה נעצמו לי העיניים. וטוב שכך. העייפות אמרה את דברה ונרדמתי. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה וחזרתי לישון. מסתכלת עכשיו על המלצר שמאכיל סנאי. לסנאים כאן יש צפצוף מחריש אוזניים, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות. נותרו לי יומיים מלאים, ימים של ים, שקט, מנוחה. אתמול בלילה אחרי ארוחת ערב מאולתרת של שני משולשי בצק חריפים מאוד ("בורקס סרילנקי") יצאתי להליכה על החוף. עד הקצה ובחזרה. כשהחשיך לגמרי חזרתי למלון בדיוק בשעה של ארוחת הערב. ראיתי זוגות-זוגות יושבים ליד השולחנות ואוכלים בחברותא ולא יכולתי שלא לקנא…

אני מפליגה במחשבות לכל מיני מקומות ובינתיים חולפים על פני דייגים, אחד סוחב על הגב רשת מלאה דגים קטנים שאספו כנראה במהלך הלילה. סרדינים מסכנים אבל הם הפרנסה של אותם דייגים. ומולי האי הקטן. אחרי ארוחת בוקר, יוגורט עם בננות, אטפס עליו, אשב למעלה ואתבונן בים בגוונים של הכחול, רחש של גלים. לנקות את המחשבות שבאות והולכות. כל מה שאני רוצה זה רק להיות שקטה, להיות רגועה, להיות בקשב פנימי.

(13) שני בבוקר, 8.10.12 – Mirissa

לשבת מול הים, האי קטן ממש מולי. הזמנתי ארוחת בוקר, ייקח זמן עד שתגיע. חביתה, טוסטים, צלחת פירות במחיר של 400 רופי. אפשר לחשוב. כל הטיול חישובים קטנים של כסף, עסוקה בחשבונאות עד שמרשה לעצמי להיות קצת יותר לארג'ית. מגיע לי פינוק. מותר לי לפרגן לעצמי אוכל נורמלי, לשבת מול הים ולהינות מהאווירה ומארוחת בוקר.

בודקת את הצבע של השמיים ושל המים. הבוקר השמיים בתכלת-לבן, לא לגמרי בהירים, מה שמשפיע על הצבע של המים. הם כחולים אבל לא טורקיזים כמו אתמול. גם זה יפה. היום יהיה יום ההתרגעות האחרון בטיול הזה. יום של מנוחה, שחייה, קריאה, אוכל טוב. ממחר – אטרף של נסיעות. זה יתחיל בהשכמה מוקדמת, בסביבות שבע וחצי אצא מכאן לאוטובוס לקולומבו. בקולומבו אשים את התיק הגדול בשמירת חפצים ואצא להסתובב בעיר הגדולה לכמה שעות. אחר הצהריים רכבת לנגומבו, אחזור למלון בו ישנו בלילה הראשון. ברביעי בשש בבוקר – טוק טוק לשדה, טיסה לדוחא, המתנה של שעה, טיסה לעמאן, המתנה של 4 שעות, טיסה לתל אביב. מנתב"ג רכבת הביתה.

לבנתיים להינות מהכאן ועכשיו. היום רק התחיל ויהיה יום יפה, רגוע ושקט. הנה מזגתי לי כוס תה. לגימה ראשונה מהמשקה החם. עכשיו הגיעה צלחת הפירות: אננס, אבטיח, מנגו, בננה, פפאיה, פסיפלורה ועוד פרי טרופי שלא יודעת איך קוראים לו. סיימתי לאכול. שבעה ומרוצה. להבדיל מאותן ארוחות שהיינו אוכלות במסעדות מקומיות רק כדי לסתום את הרעב, אוכל חריף מאוד ולא טעים.

שש וחצי בערב. אותו השולחן מהבוקר, רק שעכשיו כבר חשוך. כותבת לאור נר. תיכף אזמין מנה של אורז עם ירקות לארוחת ערב. היום היה היום האחרון ל"נופש" שלי במיריסה. שלושה לילות לבד. נהנית מהשקט, מלהיות לבד, אין צורך לפטפט או להיות בהקשבה לדיבור של מישהו אחר. חוץ ממילים בודדות שהחלפתי עם עובדי המלון ובמזללות שביקרתי, הייתי במתחם המלון, או בים, או לאורך החוף, או על האי הקטן. ישבתי שם לפחות שעה לגמרי לבד.

פתאום באו ועלו מחשבות על מוות. היום אני בת 45 וחצי בדיוק. והנה אני מתחילה בחישוב הקיצים לאחור. אף אחד הרי לא יודע לכמה זמן הגיע לעולם הזה. אף אחד לא יודע עוד כמה זמן נשאר לו עוד לכתו. אף אחד גם לא יודע באיזה דרך יעזוב את העולם. ואני מה? ככל אדם. גם לי הדברים הללו אינם ידועים. הניחושים ממש לא במקום. ובכל זאת אני שולחת את הדמיונות אל רגע מותי מנסה לתאר את העולם בלעדיי. איך יגיבו הקרובים אליי. מניחה שהכוונה שעומדת מאחורי הדמיונות ההזויים הללו היא לבדוק עד כמה אני אהובה, עד כמה הייתי אהובה ורצויה, עד כמה נגעתי בלבם של אנשים.

בסופו של יום אני מודה על מזלי הטוב ועל החיים שנפלו בחלקי. יש לי איזשהו שיעור ללמוד בעולם הזה, עדיין לא למדתי אותו עד תומו ולכן כל עוד אני לומדת אני ממשיכה במסע. עוד ועוד תחנות בדרך. במסע הארוך הזה של חיי. עד שאגיע אל התחנה האחרונה. ואני יודעת שהיא תגיע. ברור לי שאמות יום אחד. אני מודעת להיותי זמנית, בת תמותה. לא לנצח נועדנו לחיות. אני לא יכולה שלא לתהות על פשר המסע וכמה זמן הוא עוד יימשך. אין לי צורך להיאחז בחיים כי מוכרחים. אם כבר לחיות את החיים אז לחיות היטב. למלא את החיים בחיים, בשמחה, בחיוניות, באנרגיה טובה של אהבה, של עשייה, יצירה. לממש כישרונות שבורכתי בהם, לעשות דברים שאני אוהבת, להיטיב עם עצמי, להיטיב עם הקרובים אליי. ולהרבות בטוב. אחרת מה הטעם? לא באתי לעולם כדי להזיק או כדי להרע. זה לא הטבע שלי. הטבע שלי הוא ליצור, לשתף אחרים ביצירה שלי, לשמוח, לטייל, לספק את הסקרנות הגדולה שיש לי כלפי העולם. והעולם גדול ופתוח. יש כל כך הרבה מקומות לראות ולהיות בהם. ואני עם תאוות הראייה שלי וחוסר המנוחה שמוציאה אותי לדרכים, מביאה אותי לעוד ועוד מקומות.

בחודש האחרון זאת הייתה סרילנקה. בעוד יומיים חוזרת הביתה וגם בארץ אמשיך לטייל. עוד יהיו טיולי חוץ לארץ, אולי לבד, אולי עם אנשים אחרים. הכל פתוח. אני לא מתכננת שום דבר קדימה. לבינתיים רק רוצה לחזור הביתה בשלום. זה יקרה בקרוב…

השמש של מריסה חרכה אותי כהוגן ואני חוזרת אדומה-שזופה ועם מבט שקט בעיניים. ככה לפחות אני מקווה. התנועה המינימלית בשלושת הימים האחרונים הרגיעה, השכיחה את התנועה התזזיתית שאיפיינה את תחילת הטיול. לא היה כאן יותר מידיי sightseeing , רק להסתכל על הים, השמיים, הצבעים המתחלפים לפי השמש. את המצלמה השארתי בחדר, רוויתי מצילומים, גם המצלמה זקוקה למנוחה. נחתי. הייתי שקטה, מכונסת פנימה לא יצרתי קשר עם אנשים, קראתי הרבה וגם כתבתי.

(14) שלישי בלילה, 9.10.12 – Negombo

Marine Guesthouse חדר מספר שתיים, חדר ליד החדר בו חיה חיכתה לי כשהגעתי הנה לפני חודש. לא להאמין שכבר עבר חודש ושהטיול מגיע לסופו… הגסטהאוס הזה מרגיש קצת כמו סגירת מעגל. הגעתי הנה אחרי הנחיתה בקולומבו, והיום הגעתי הנה אחרי מסע לא פחות מייגע של יום שלם בדרכים.

יצאתי ממיריסה מוקדם בבוקר,  נסיעה של שעה עד לגאלה ומשם בשלוש שעות במיניבוס ממוזג וללא מוזיקת רקע עד קולומבו. הסתובבתי כמה שעות בעיר, הגעתי ל- world trade center , שני מגדלים סרילנקים צנועים למדי. ביקרתי בשירותים וצילמתי את הכניסה לבורסה של קולומבו. אחר כך נסיעה של כשעה וחצי ברכבת איטית ועמוסה להחריד כדי לעבור מרחק של 30 ק"מ בין קולומבו לנגומבו. הגעתי רק אחרי שש בערב, כשהתחיל להחשיך. טוקטוק ללואיס פלייס, לגסטהאוס. כאן הסתיימו תלאותי ליום זה.

קיבלתי את החדר ב-2000 רופי, קבעתי עם נהג טוקטוק שיחכה לי מחר בבוקר ויקח אותי לשדה, סיכמנו על 700 רופי וזה משאיר לי 350 רופי לביזבוזים. קניתי מים קרים ולמון פאף כי הייתי חייבת לטעום את הביסקוויטים האלה. שני ביסקוויטים הערב והיתר מחר בבוקר בשדה, עד שאקבל ארוחת בוקר במטוס. קניתי גם שלוש אריזות קטנות של גלידה עם כל מיני הפתעות. באופן מפתיע הייתה טעימה.

סיום מתוק לטיול. אחרי לילה אחד בנגומבו, שני לילות באנוראדאפורה, שלושה לילות בטרינקומלי, לילה בסיגרייה, ארבעה לילות בקנדי, ארבעה לילות באלה, שני לילות בנאוורה-איליה, חמישה לילות במיריסה, שלושה לילות בגאלה ועוד שלושה לילות במיריסה והלילה האחרון בנגומבו – הגיע הזמן להיפרד מסרילנקה.

בלילה הבא אשן סוף סוף בבית שלי, במיטה שלי. ללא כילה ויתושים.

(15) רביעי בבוקר, 10.10.12 –  Colombo Airport

שבע וחצי בבוקר, יושבת מול חלון ענק שפונה למסלולי ההמראה. סוף סוף הגיע הרגע לחזור הביתה! לפני עוד שלוש טיסות עד שמונה בערב שעון ישראל שאנחת בבן גוריון. שמחה שהטיול נגמר, היה טוב וטוב שהסתיים. לפעמים הרגיש לי קצת ארוך מידי, בכל זאת חודש עמוס בתזוזות ממקום למקום. לכל מקום והמראה המיוחד והעיניין שלו.

פיצוחים סרילנקים. קניתי מבחר טעמים להביא לחבר'ה במשרד עם שובי לעבודה…

רוב הטיול טיילתי עם חיה, השפעתי עליה והושפעתי ממנה. ניסיתי לא לתת לעייפות שלה להשפיע על שלי. הטיול בסרילנקה לא ענה על הדרישות שלה או הציפיות שהיו לה. הושמעה ביקורת רבה והשוואה לעומת הודו ונפאל, ויכוחים רבים עם המקומיים, התלהבות מועטה אבל עכשיו זה כבר לא משנה. היא בהודו ואני בדרכי הביתה.

 שמה לב שאין בשדה שרוולים, יש אוטובוסים שלוקחים את הנוסעים למטוס ומטפסים במדרגות. טועמת כמה עוגיות Puff Lemon לארוחת בוקר, נו חיים יפים או לא? רואה מטוס ממריא, הגלגלים עזבו את האדמה והגוף הענק מתעופף באוויר. רואה מטוס של חיל האוויר טס במהירות שיא. הלוואי והייתי עפה ככה את כל הדרך חזרה הביתה.

תם יומן המסע. מקווה שנהניתם מהמסע המשותף, מהסיפורים והתמונות שהבאתי משם. אולי "קילקלתי" את הרושם שהיה לחלקכם על האי המרוחק ואולי סקרנתי כמה מכם להגיע לשם ולחוות בעצמכם את מה שיש לסרילנקה להציע לתייר המערבי. אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות שבסוף הפוסט.

לקריאה בפרקים הקודמים ביומן המסע מסרילנקה: התחלהאמצע

Comments

4 תגובות על “יומן מסע סרילנקה – סוף”

  1. תמונת פרופיל של תמר
    תמר

    אילנה יקרה,
    נהנית מאד לקרא את רשימותייך, רשמייך, והתרשמותך מהמקומות השונים בהם את מטיילת.
    כל כך יפה בעייני איך שאת שמה לב לפרטים הקטנים של הדרך, ומשתדלת להפיק ממנה את המיטב, ולא נוסעת בשביל לסמן וי על יעד סופי.
    הפעם לקחתי ממך את השורות הבאות:
    "למלא את החיים בחיים, בשמחה, בחיוניות, באנרגיה טובה של אהבה, של עשייה, יצירה. לממש כישרונות שבורכתי בהם, לעשות דברים שאני אוהבת, להיטיב עם עצמי, להיטיב עם הקרובים אליי. ולהרבות בטוב"
    כמה יפה, חכם ונכון !
    תודה על השיתוף,
    על התמונות היפות שחושפות אותי למקומות חדשים בעולם שייתכן ולא אגיע אליהם אף פעם,
    ועל התובנות.
    אולי יום אחד נשתוק ביחד באיזה טיול….
    תמר

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תמר יקרה, מודה לך מאוד על התגובה. עצם זה שאת קוראת אותי, כ"כ לא מובן מאליו עבורי והעובדה שבחרת לקחת ממני כמה שורות כ"כ משמחת אותי ונותנת לי מוטיבציה להמשיך לכתוב ולשתף את בחוויות שלי בבלוג.
      אשמח מאוד לשתוק איתך באחד הימים בטיול 🙂

  2. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    אילנה
    כמו תמיד אהבתי את הכתיבה ואת הצלומים. ה"חד גדיא" שצרפת ממש לפני סיכום עורר בי חיוך. מפני שאיך שלא יהיה – בסוף אחת אילנה שמוצאת בכל פינה את הגחלילית שתדע להפיץ אור ותכוון את האלומה לתוכנית הבאה לרגע הבא והלאה.
    יופי!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ניני, שמחה מאוד שהצטרפת אלי למסע לסרילנקה, יעד שאם היו שואלים אותי הייתי די מעקמת פרצוף, ואת בטח מבינה למה… ויחד עם זה שמחה שבין השורות הארתי גם את הצדדים היפים במקום.