אתמול סיימתי לקרוא בפעם השנייה את הספר הנהדר של גרהם סימסיון ואן ביוסט, "צעד ועוד צעד". קראתי אותו בעבר, ואפילו שלא צעדתי אף לא צעד אחד בקמינו, נהניתי מאוד.
ציטוט מגב הספר:
"צעד ועוד צעד הוא ספר מעורר השראה על מסע פיזי ונפשי באמצע החיים, על היכולת לשנות ולהשתנות גם כשהכל נראה אבוד, וכן – זהו גם ספר על הזדמנות שנייה ואהבה מסעירה אך בוגרת."
בפרק נוסף בתרמיל המסעות אני רוצה להמליץ על הספר ששייך לז'אנר של "ספרות המסעות" שאני כ"כ אוהבת.
כל מי שאי פעם יצא למסך ארוך מכיר וחווה דרך רגליו את משמעות כותר הספר "צעד ועוד צעד".
"מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד" אמר לאו דזה והוא גם ממשיך בעוד צעד ועוד צעד שלאט לאט מצטרפים לקילומטר הראשון שהולכים, עד ש… בסוף מגיעים גם לקילומטר האחרון ולצעד האחרון במסע.
הספר "צעד ועוד צעד" כתוב בשני קולות, של מרטין ושל זואי. הם מספרים, כל אחת מנקודת מבטו וסגנון הכתיבה היחודי לו על ההרפתקאות שקורות לו/לה במהלך המסע הרגלי הארוך מצרפת לספרד, מסע הקמינו דה סנטיאגו.
וכעת, אחרי ששבתי מהקמינו ניגשתי בפעם השנייה לספר ושקעתי בסיפור שחלקו דימיוני וחלקו מבוסס על שני מסעות שערכו הכותבים בקמינו. הראשון מקלוני בצרפת עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, דרך לה פוי, קמינו דל-נורטה וקמינו פרימיטיבו, 87 ימים, 2038 ק"מ. והשני מקלוני לסן ז'אן פייה דה פורט, בגבול עם ספרד, ומשם בקמינו פרנסה עד לסנטיאגו, 79 ימים, כ-1900 ק"מ.
ההולכים בקמינו סופרים ימים ומרחקים. ככה זה. אני שהלכתי בקמינו הפורטוגזי, ספרתי מספר ימים ומרחק קטנים בהרבה מהאלפיים של השמאן הצרפתי. ועדיין אני שמחה וגאה בדרך שהלכתי, מפורטו לסנטיאגו.
שמות המקומות אליהם זואי ומרטין הגיעו לאורך הדרך היו זרים לי, קשים להגייה. באופן טבעי היד נשלחת למכשיר הנייד, פותחת את אפליקציית "בואנו קמינו" שעדיין מותקנת ומחפשת את שמאן דה-פוי. מסתכלת במפה, בודקת את גרף הגבהים, בוחנת את החלוקה למקטעים.
רק עכשיו חזרת מהקמינוס, מה את עושה? מתכננת את הקמינוס הבא?
לפני שזואי ומרטין יוצאים לדרך בקלוני הם פוגשים את מסייה שבלייה, הכומר שנותן להם תדריך. מה הוא אומר להם?
שיעור ראשון על השמאן (ככה הצרפתים מכנים את הקמינו), קחי מה שמציעים לך.
"יש רק שני דברים בטוחים בשמאן, סיכם מסייה שבלייה, הדבר הראשון הוא אמפול (שלפוחיות), והדבר השני, כשמגיעים בסוף לקתדרלת סנטיאגו, בוכים."
וגם: "השמאן ישנה אותך".
בתכ'לס, צדק.
הספר אינו מדריך לשמאן/קמינו, הוא מגיש בצורה שובת לב סיפור על מערכות יחסים. בין אדם לבין עצמו, בין אדם לטבע, בין אדם למסע שעובר בחייו, בין אדם לפחדיו, בין אדם לאומץ ליבו, בין אדם לחלומותיו, בין אדם לזולת, בין גבר לאישה.
לפעמים הקמינו משמש כתפאורת רקע ולפעמים הוא תופס מקום משמעותי כמו דמות גיבור לכל דבר.
כל מי שהלך אי פעם בקמינו יעיד על היחסים שהוא מפתח לאורך הדרך עם הקמינו – החל מחשש מהול בפחד מהלא נודע לפני שצועדים את הצעד הראשון, פחדים שלאט לאט נמוגים ומתחלפים בתחושת ביטחון, של ההולך בעצמו, בגופו, ביכולת הפיסית שלו, באומץ ליבו, בתושייה שלו ובקמינו שמוביל אותו בדרך בטוחה. במהלך ההליכה הארוכה יש גם רגעים של יאוש, של קושי, של עייפות, תשישות, פציעות. שנמאס כבר מהקמינו, שרוצים שייגמר. ויש גם רגעים של התפעלות ופליאה מהיופי הגדול שההולך בקמינו עד לו, מתחושת השייכות למסע רוחני עתיק. כשמגיעים לסנטיאגו דה קומפוסטלה והמסע נגמר, כל צליין/מטייל מרגיש תחושה של סיפוק אדיר מההישג הגדול והתרגשות עצומה עד כדי דמעות. וכשחוזרים הביתה, מגיע הגעגוע. הרצון לשוב לשם שוב.
כמה טוב שהקמינו הוא לא שביל אחד, אלא רשת שבילים עם מאפיינים שונים ובדרגות קושי שונות. יתכן שהיו קוראים שבעקבות הסיפור של מרטין וזואי נדלקו על הרעיון ויצאו למסע שלהם בקמינו. וקוראים שכבר הלכו בקמינו זה או אחר, דרך הסיפור של מרטין וזואי, נזכרים ביופיו של הקמינו.
כשקראתי את עלילות גיבורי "צעד ועוד צעד" נזכרתי בהרפתקאות שאני עצמי עברתי. איך דווקא שרצית שמקום אליו היגעתי יהיה פתוח, אבל… סגור, האלברגות עם חללי הלינה המשותפים, השלפוחיות ברגליים, הדמעות שהציפו את העיניים מול קתדרלת סנטיאגו.
ובעיקר, מה שהידהד לי מהסיפור היפה, זה איך הקמינו נוגע באנשים, משנה אותם, גורם להם להשתנות. זה יכול להיות שינוי של מילימטר או משהו משמעותי וגדול. החלטה חשובה שמקבלת צורה תוך כדי הליכה.
כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד:
"האם זה היה סוג ההשראה שחיפשתי? ההתנסויות של השבועיים האחרונים לימדו אותי למצוא נחמה בפשטות של השגרה היומיומית, בכך שאין לי זמן לחשוב על דבר מלבד מטלות קטנות ומעשיות – להישאר על השביל, למצוא מקום לינה, לכבס את הבגדים שלי בלי שאצטרך לבחור מה ללבוש כל יום. גיליתי מחדש את הנאות האוכל ואת העונג שבשינה הנובעת מתשישות, שאינה מותירה מקום להירהורים נוגים. הקמינו התקיים על תדר אחר משאר העולם – אבל חלק ממני התענג על ההבדל וחיבק אותו בשתי ידיים, כאילו היה חבר יקר." (עמוד 103)
"ומה איתך? שאלתי אותו, על מה אתה חושב בכל השעות בשקטות בדרך?"
"כמה קילומטרים עוד נשארו לי עד לכפר הבא, אם הולך לרדת גשם או לא, איפה אני הולך לאכול."
אם לא הייתי עושה את הקמינו בעצמי, הייתי חושבת שהוא מנסה להתחמק מהשאלה, אבל האמת היתה שהקדשתי זמן רב למחשבות על דברים יומיומיים כאלה בדיוק. (עמוד 122)
"היופי בהליכה לבד, כשאת בכושר, הוא התחושה שאת מתמזגת עם הטבע: הזמן עומד מלכת וכל היתר נמוג מאליו. הרוח היתה רעננה, נוף ההרים עוטי האברשים שטורבינות רוח מעטרות את פסגותיהם היה מעורר השתאות, והיחתי נחושה להינות מכל דרה מהימים הספורים שנותרו לי." (עמוד 301)
לסיום ממליצה להשיג את הספר ולקרוא.
גם אם מעולם לא הלכתם בקמינו ואין לכם כוונה לעשות זאת, תהנו מרומן שכתוב בצורה סוחפת.
ולמי שהלך בקמינו, על אחת כמה וכמה.
ואגב "איש העגלה", יש כזה דבר. בסנטיאגו ראיתי צליינית שגררה עגלה שהיתה מחוברת למותניים. היה חם והייתי מותשת מדי בשביל לגשת ולשאול או לבקש שתספר על העגלה. כך שמי שנרתע מכובד התרמיל שיש לשאת על הגב, דעו שיש פתרונות.