צידה לדרך: "לעצור רגע"

בחודשיים האחרונים נכחתי בקורס זום בשם "לעצור רגע". הקרדיט לצירוף המילים הגאוני הזה הוא למאיה פיפנו, מומחית למימוש החלטות חשובות בעסק, אחת המאמנות האישיות והעסקיות המנוסות והוותיקות בארץ, שהיא גם מנחה ומתרגלת מדיטציות וקשיבות לרגע הזה מעל 20 שנה. 

לעצור רגע
ל ע צ ו ר   ר ג ע
ל-ע-צ-ו-ר   ררר גגג עעע

נסו לגלגל את שתי המילים הללו על הלשון. לעצור רגע.
זו ההמלצה הטובה ביותר ששמעתי לאחרונה. עיצה טובה שאני מאמצת לחיי בזרועות פתוחות ושמחה לשתף גם את קוראי כצידה לדרך. במיוחד בתקופה בה כולם רצים ורצים בלי הכרה. בעולם שהופך ליותר ויותר תזזיתי, עמוס, רועש, מציף באינספור גירויים שמושכים את תשומת הלב, אולי הגיע הזמן לעצור לכמה רגעים את הריצה המטורפת הזו, ריצה שמתישה, סוחטת כוחות.
מה דעתכם לנסות את זה לרגע? מי יודע, אלי זה ימצא חן בעיניכם.

בזמנו, כשהייתי מטיילת בדרכים, טיולים של מיטיבי לכת, לא לבד אלא עם מטיילים נוספים, בקבוצות גדולות או קטנות, יצא לי שם של "מֶאַסֶפֶת". מי שתמיד מזדנבת בסוף הקבוצה. לאו דווקא בגלל יכולת ההליכה שלי. אז, טרום עידן הקורונה, הייתי בכושר הליכה מצויין, לו הייתי חייבת-מוכרחה-צריכה, יכולתי להגביר את קצב ההליכה ולסיים את מכסת הקילומטרים בזמן קצר משמעותית.
אבל אז, כמו היום, לא אוהבת להשתמש בשפה "חמוצה". מה שמשך אותי במיוחד בשבילי הליכה, קצרים או ארוכים, היה דווקא הקצב המשתהה, זה שמאפשר קרבה עם הטבע, עם עצמי.

חבר לדרך שטייל איתי פעם נתן לזה שם: "מנוחת חלונות הראווה של אילנה".
כלומר, כל הפעמים בהם נעצרתי מול הנוף, הוצאתי את המצלמה מהתיק, התבוננתי, חיפשתי זווית טובה ו…קליק!
המצלמה נתנה לי את התירוץ הטוב ביותר, "אני פשוט מצלמת הרבה". זו כביכול הסיבה למה אני מתעכבת.
נגיד שכל עצירה כדי לשלוף את המצלמה, לכוון, ללחוץ על הדק המצלמה – אורכת חצי דקה, כפול 250 או 300 תמונות ביום טיול – זה מצטבר לזמן בו אני בעצירה, במקום להיות בתנועה מהירה קדימה.
אותו חבר לטיולים, הבין שהמצלמה היא רק תירוץ. שאני נהנית סתם לעצור, להעיף מבט בחלון ראווה הגדול והמרשים שהטבע מזמן לי.
צודק.

ולמה לא בעצם? למה לא לעצור רגע?
היו לי אינספור שיחות עם חברים לקבוצה על העיניין הזה שאני הולכת לאט, שאני מגיעה אחרונה. לא פעם נזפו בי על כך שמחכים לי, שאני מעכבת את הקבוצה.
"אבל בסוף אני מגיעה, לא ככה? הינה היגעתי" ככה הייתי אומרת בטון חצי מתנצל.

"היגעתי, למרות הכל"
"אני כאן ועכשיו"

שני משפטים שמאיה חזרה עליהם שוב ושוב במדיטציות הקצרות בתחילת כל מפגש בזום.

האם אפשר להיות גם בתנועה וגם בעצירה בו זמנית?
כן. הדוגמא מעולם הטיולים מראה שאפשרי. אני יכולה גם ללכת יום שלם בטבע וגם לעצור מדי פעם, לעמוד במקום, להתבונן בנוף. ללגום לגימה של מים. או שלא. החברים האחרים, אלה שדוהרים קדימה, שרצים, שממהרים, שמדלגים על הסלעים כאילו אין מחר, יש להם כנראה מרץ שמבקש להשתחרר מהגוף והם לא יכולים שלא לנוע קדימה. ללא עצירה כמעט.
להתבונן בהם, להבין שהם שונים ממני, לקבל את זה שיש להם קצב מהיר, כמו של אנרג'ייזר.
יחד עם זה לקבל את העובדה שיש אנשים עם קצב אחר, אנשים שזקוקים לעצירה לעיתים תכופות, בלי קשר לכמות המרץ שיש להם. אלו אנשים שרואים טוב יותר את העולם כשהרגליים מונחות על האדמה. עומדות ולא הולכות.

הליכה או תנועה דורשת תשומת לב אחרת, מודעות אחרת, במיוחד כשמטיילים בשבילי המדבר, כשיש עליות מאתגרות או ירידות תלולות. הגוף אז הרבה יותר דרוך, המבט בודק איך ניתן להתגבר על המכשול, מימין או משמאל או אם אין ברירה לטפס מעליו או להזדחל תחתיו.
כשעוצרים אפשר להנחות את תשומת הלב למקומות אחרים, כאלו שמגיעים מבפנים. היא כבר לא בתפקיד השומרת שלי. מותר לה להתפזר, להתעכב על פרח או ענן בשמיים עם צורה מעניינת.

מצד שני, אם אבלה את כל היום בעצירה ובבהייה בעננים, איך אגיע ליעד? איך תתרחש התקדמות?
החוכמה היא חוכמת הגם-וגם. זה לא או זה או זה. גם להיות בתנועה וגם לעצור.
ואת חוכמת הגם-וגם רצוי לקחת כצידה לדרך כשאני צועדת בשטח, במדבר, כשאני בבית, או ברדיוס המצומצם שמחוץ לבית.

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה" שורה בשיר ישן של שלמה ארצי שמתכתבת עם תנועת ההאטה שמצדדת בכל מה שהוא איטי – הליכה איטית, אכילה איטית, אורח חיים איטי. התנועה מעניקה למי שבוחר להאט את קצב החיים "קורת גג יציבה, לחלוק ולשתף, לעודד ולחזק. להאט את הקצב במציאות שבה אנו חיים, זו אף פעם לא החלטה קלה, ותמיד יותר נעים לקבל אותה בחברה טובה."

היופי הוא שאני יכולה לבחור כמה לאט אני רוצה לחיות, כמו שפעם היינו מסובבים את כפתור ערוצי הרדיו בטרנזיזטור עד שהמחוג היה נעצר על הסקאלה.
סקאלת התנועה מציעה מנעד שלם בין בקצה אחד בו נמצאת עצירה מוחלטת לבין הקצה האחר בו נמצאת התזזיתיות שלא עוצרת לרגע.
תבחו היכן מרגיש לכם הכי נוח להיות, לחיות, לפעול. בקצב של שיוט איטי במהירות של 20-30 קמ"ש או טיסת חלל בספיד לא נורמלי של 160 קמ"ש.

כצידה לדרך אני מבקשת להעניק לכם הפעם תרגול שנקרא "הדממת מנועים".
ההנחיות הן פשוטות:

~ לשבת בשקט, אפשר בבית או בטבע, לנשום פנימה כמה דקות
~ להשקיט את הראש הפטפטן שלנו, לכבות את הרעשים החיצוניים והפנימיים כאחד
~ להתבונן במחשבות שמגיעות, ברגשות שעולים – הם כמו ענן בשמיים, מגיעים וחולפים 
~ לא להזדהות איתם, רק להתבונן בכל מה שמגיע בתשומת לב
~ לשים לב אם עולה הזדהות או התנגדות ולתת להן לחלוף, כמו גל בים
~ להמשיך לנשום, ללא מאמץ, להיות בקבלה, ללא ציפייה לרגע הבא, ללא רצון לברוח ממנו
~ להרגיש את הגוף, את החיות שזורמת בו, לחוש את הדממה שבפנים
~ לנשום
~ לתרגל פעם ביום, להתמיד בתרגול יום אחר יום, 5-10 דקות שקטות

פינת הפירגון וההמלצה

השבוע נפתח מחזור נוסף בקורס של מאיה פיפנו – "לעצור רגע… ולחשב מסלול מחדש"
"8 שבועות מרוכזים, מדויקים ומלאי ידע וכלים אפקטיביים שיאפשרו לכם: לעצור, להסתכל על העסק שלכם ממקום אחר לגמרי, להבין אותו באמת
ואז… לדעת בדיוק מה אתם צריכים לעשות כדי להצליח!"

כבוגרת המחזור השני, ממליצה בחום על הלימוד הממוקד והעינייני שמציע גם נקודת מבט קצת אחרת, וגם כלים שימושיים שאפשר ליישם בחיים.
לחצו כאן לדף הנחיתה עם פרטים נוספים על הקורס. תראו שם גם את ההמלצה שלי. ואני מתכוונת לכל מילה.

עבורי זה היה קורס חשוב, למדתי המון, בין היתר גם לעצור רגע, להכניס את העצירות היזומות הללו לסדר היום. אלו לא עצירות לנימנום, אלא זמן להשקיט מעט את הרעש הפנימי שהמיינד מייצר בלי סוף. להיות בהתבוננות, בתשומת לב ערה ולשים לב לכל מה שמגיע.
עוד כלי חשוב שלמדתי הוא מה לעשות כשמגיע גינוי, כשמגיעה ביקורת ושיפוטיות על דברים שעשיתי לא טוב, או לא עשיתי בכלל. איך להיות בחמלה כלפי עצמי. זו צידה לדרך לפוסט נוסף, ואם אתם מעוניינים ללמוד ממקור ראשון את הדרך המתאימה לכם ביותר להתבונן על העשייה שלכם, פנו למאיה.

"מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו"
עידן רייכל