עשור הטיולים שהיה ממעוף הציפור

לא להאמין שכבר חלפו עשר שנים, או עשרים שנה מתחילת האלף. תאמיני, תאמיני, כי לזמן יש תכונה להתקדם בקו ישר קדימה. ולנו, בני האנוש, יש תכונה להיתפס למספרים עגולים, לסכם סיכומים, להבטיח הבטחות שלרוב נשכחות ומתפוגגות.
לא זוכרת איך בדיוק התחילה 2010, היכן הייתי ומה עשיתי, מן הסתם הייתי בבית עם אותה תחושת כבדות שאפיינה את הזמן ההוא. כבדות במשקל הגוף ובהרגשה הפנימית שבמהלך העשור שינתה פניה למשהו קל ונינוח יותר, מבחוץ ומבפנים.
לו הייתי נשארת באותו המקום בו הייתי כשהחל העשור הייתי לאט לאט דועכת, נכבית, אולי מתה. התנועה היא זו שהצילה אותי, הכניסה לחיי אנרגיה של חיות ובריאות. התנועה לזוז, לשנות, לעשות, לטייל, ללכת, לטפס, לראות, לחוות, להתרגש, להתפעל, להסתקרן.
במילה אחת, לחיות.

עשר פסקאות, עשר תמונות, אחת מכל שנה לסיכום עשור הטיולים שהיה.
התמונה בפתיח הפוסט היא צילום עצמי בטיול יומהולדת 2019 למדבר יהודה.

ריף הדולפינים באילת – 2010

כעובדת הייטק לשעבר רכשתי הרגלים טכנים, כמו לתעד בטבלאות אקסל את הטיולים שלי. הטבלאות הראשונות הן מ-2007 או 2008, אז התחלתי לצאת לטיולים של חצי יום פה ושם. ב-2009 הטיולים נכנסו לשגרת סופי השבוע, טיולים קלים, מעגליים נגישים למכונית. סימנתי לי למטרה לבקר בכמה שיותר שמורות טבע, שם יש מסלולים מונגשים. 2010 המשיכה באותו קו של טיולי שבת, אני, המצלמה והמכונית, ופה ושם הצטרפתי לקבוצות מאורגנות עם הדרכה.
אחרי הגירושין בקייץ 2010 רציתי לפצות את עצמי בטיול לחו"ל, לא טיול אורבאני, אלא טיול ארוך שמשלב גם הליכה בטבע. אחרי התלבטות לאן הפור נפל על נפאל. תיכננתי לצאת לדרך באפריל, במהלך חופשת הפסח רק שאילוצים בעבודה גרמו לי לדחות את הנסיעה לחודש חגי תשרי 2011. ושם, בנפאל הרחוקה, יצאתי לטרק המשמעותי הראשון בחיי, 5 ימים על מקטע קטן מסובב אנפורנה. שילוב ייחודי וחד פעמי של יופי ועוצמה של טבע שלא מהעולם הזה יחד עם אתגר פיסי שעמדתי בו בכבוד. באותם ימים סבלתי מכאבי גב כרוניים. לא משנה כמה כדורי ארקוקסיה בלעתי או זריקות וולטרן או תרגילי פיזיותרפיה, הגב הציק, הכאיב והגביל בתנועה. כל פעולה, במיוחד בבוקר, כמו מעבר משכיבה לישיבה או מישיבה לעמידה היה מלווה בכאב. רק כשהלכתי הכאב התפוגג.
אז התחלתי ללכת. וללכת. וללכת.

קמפינג סולו בחוף הבונים – 2011

אחרי האנפורנה שמתי את הכרבולת כיעד. מה ידעתי אז על שביל ישראל, שום דבר, אבל רציתי להגיע לקו הרכס עם השיפוע העקום. למה? ככה. כי עד עצם היום הזה אני בוחרת מקומות לפי תמונות. למי שלא מכיר רק אציין שקטע הכרבולת, על הקיר הדרומי של המכתש הגדול, נחשב למקטע הקשה ביותר בשביל ישראל.
זה היה חלום גדול, שאפתני שלשמחתי הצלחתי להגשים במרס 2011. זו היתה הפעם הראשונה שלי על הכרבולת. אח"כ חזרתי להר הזה ברציפות, כל שנה, עד ששנה שעברה, אחרי הפעם השמינית אמרתי: "חלאס, מספיק עם הכרבולת!". חורף 2020 רק החל, נראה אם עד סוף העונה אעמוד במילה שלי…

טיול להר ונחל החלק עם קבוצת רון – 2012

זו סקירה כללית לכן אין מקום לפרט את כל הטיולים הרגליים אליהם יצאתי מאז אותו טרק שנתן לי את הדרייב להיות "מיטיבת לכת". היעד ששמתי לפני היה ברור: לגמוע קילומטרים רבים בשבילי המדבר, לבד או עם קבוצות או בפורמט מצומצם יותר של כמה חברים. האינטנסיביות בה טיילתי בעונות 2012-2017 לא מביישת בוגרי סיירת מטכ"ל. כל מי שטייל איתי היה עד לתופעה של טיילת עם תרמיל על הגב, תיק המצלמה תלוי בהצלבה, שני מקלות הליכה בידיים ומבט נחוש בעיניים והינה היא מסתערת על הר, עולה בקצה איטי של פסיעה-נשימה-נשיפה וחוזר חלילה עד שלאט לאט מגיעה לפסגה.
עד שהתחזקתי, עד שכאב הגב הטורדני התפוגג, עד שסיימתי מסלולים של 12,15,18,26 ק"מ ביום הליכה אחד, או למעלה מ-50 ק"מ במצטבר בטרק של שלושה ימי הליכה רצופים.
הקפתי כמעט את כל המכתש הגדול ומכתש רמון, חציתי את המדבר מהערבה עד מערב הרמון, טיפסתי על ג'בלים במרחבי הנגב, למדתי להכיר שמות של נחלים, רכסים, מכתשים, מעלות, שבילים. הרגשתי את הגיאוגרפיה של מדבריות הארץ במו רגלי. כל עונה החלפתי נעלי הליכה שהתבלו מרוב שימוש. הפכתי למטיבת לכת, כזו שמתייעצים איתה על מסלולים, שמזמינים אותה לטיולי שבת, שכייף לטייל איתה.

טיול נודד במזרח הרמון, תצפית מהר דרגה – 2013

ב-2017 כשמלאו לי חמישים נכנס לי ג'וק לראש והחלטתי לתת לעצמי את שביל ישראל כמתנה לשנת היובל. יצאתי לדרך בראשון לספטמבר, בחדרה מערב והיגעתי אחה"צ לחוף פולג, מותשת ונמסה מ-100% לחות של סוף הקייץ. סיימתי את פרויקט השביל השאפתני במאי 2018 בחגיגה בפרסת נקרות שהוצפה מים בשטפונות של טרום קייץ. מתוך אלף קילומטרים של השביל הלכתי 750 ק"מ, 3/4 שביל, פחות או יותר. כל מי שהכיר אותי באותה תקופה ידע שאני לא רואה בעיניים, השביל הפך למוטו המרכזי בחיי, בזכותו פתחתי את הבלוג כדי שיהיה לי מקום משלי לכתוב את סיפורי השביל, הייתי משרבבת את "השביל" כמעט כל שיחה, עד שנמאס לשמוע עליו…
בספטמבר האחרון כשהייתי ביפן וחשבתי מה אני הולכת לעשות אחרי החזרה ארצה, עלה הרעיון לצאת אל השביל לכל אורכו. ככה בלג אחד, מצפון לדרום. הליכה אינטנסיבית של למעלה מחודש. עדיין לא יצאתי ויתכן שזה לא יקרה. כך או כך הוכחתי לעצמי מעבר לכל ספק שאני מסוגלת להעמיס תרמיל גדול על הגב ולהיכנס לבד למדבר ליומיים שלושה ו… שהכל יהיה בסדר.

ראש אלות, החברים מטפסים למעלה ואני נשארת להשגיח על התיקים, הברך מחלימה מפתיעה – 2014

הטיולים בשטח לימדו אותי לסמוך על עצמי, על היכולות שלי, על המוטיבציה, על חברים לדרך, על היקום. להאמין שהכל לטובה לא כקלישאה ריקה מתוכן, אלא להיווכח איך שוב ושוב דברים טובים קורים לי כשאני יוצאת לשטח, כשאני ישנה לילות רבים תחת כיפת השמיים.
טיולי הטבע האינטנסיבי של העשור שחלף לימדו אותי שיעורים רבים. אז לא ידעתי שיש לזה שם, "תרפיה בטבע", כיום כשאני יודעת שהחווייה המרפאת והמחזקת שחוויתי שייכת לדיסיפלינה, יכולה לומר בפה מלא שזה עובד. כאבי הגב הכרונים התפוגגו, התחזקתי, למדתי המון על המקומות בהם ביקרתי, היסטוריה, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, בוטניקה, למדתי על עצמי שאני מסוגלת, פיסית וחברתית, גם לסיים מסלול הליכה תובעני וגם ליצור קשרים חברתיים עם אנשים. לצלם, לכתוב, להינות, לקבל השראה.
הטיולים הפכו לחלק משגרת חיי. בעונות החמות, כשנעשה חם ולח ובלתי אפשרי לטייל בארץ חציתי את הגבול וטיילתי בהרים של חוצלארץ. כל קייץ יעד אחר. ברומניה יצאתי לטרק הראשון באירופה, דומה במתכונת שלו לטיול נודד בארץ, טיילתי בסלובקיה עם חברים, בגיאורגיה עם קבוצה מאורגנת, ואח"כ טרקים עצמאיים עם חברים טובים בסובב מונבלאן, AV1 ובקייץ האחרון נסעתי מזרחה, לאיזורים אחרים בגלובוס, פחות טיול טבע, יותר טיול תרבות, חודשיים וקצת בהודו וחודש וקצת ביפן. היו ויהיו גיחות לירדן ולסיני, להרים ולחופים, היו גם טיולים אורבנים לאיטליה, יוון, לונדון, ניו יורק.

ברכת מן למרגלות החרמון, בטיול אביבי עם שמוליק – 2015

"את כל הזמן מטיילת", אומרים לי ובצדק.
זה היה ללא ספק העשור של הטיולים בחיי. הטיול כמושג הלך ותפס מקום מאוד משמעותי גם ביצירה שלי, צילמתי אינספור צילומי דרכים, צילומים שאח"כ יצרתי מהם ספרים, תמונות שהעלתי לבלוג. אני עדיין חוקרת את מושג הטיול והתנועה, ללמוד על האיכויות התיראפויטיות שיש בהם ואיך אפשר לנצל אותם לשיפור ההרגשה הטובה, לא רק שלי, אלא גם של מי שמגיע אלי לאימון.

בורות לוץ, טיול כוכבים בעיתוי של מטר המטאורים באמצע הקייץ – 2016

לפני סיום רוצה להעלות לדיון את השאלה – למה אתם מטיילים?
שאלת המוטיבציה לטייל עלתה לי במחשבות לפני זמן מה ושאלתי את החברים בקבוצת הפייסבוק "פורום טיולים ואתרים" (לשעבר הפורום "טיולים ואתרים" באג'נדה, שם ביליתי שעות רבות בקריאת סיפורי דרך של אחרים ושיתוף בסיפורים שלי, בשאילת שאלות ולימוד מטובי וותיקי מיטיבי הלכת).

התשובה שלי: חוץ מהסיבות הבנאליות שאני מטיילת כי אוהבת לטייל, כי הטיול מאפשר לי להכיר את הארץ, מאתגר אותי ברמה הפיסית, מוכיח לי שאני מסוגלת לעמוד באתגרים, מתחת לכל זה נמצאת סיבת הסיבות והיא השלמת חסכים מהילדות.

 "השטויות של אילנה" על רקע בקעת הירדן המוריקה והפורחת – 2017

מה איתכם? מה מביא אתכם לטייל? כיוון שכל אחד מונע מסיבה אחרת התקבל מגוון עשיר של תשובות:

~ תחושת החופש, התחברות לאדמה, בריחה מהמציאות, ניקוי הראש
~ חיבור לאדמה, חיבור לשטח, חיבור לטבע, שקט, סיפוק
~ החוויה שנוצרת מהמפגש בין העוצמה של הטבע המרחבים הפתוחים והשלווה… בעיקר במדבר, מדיטציה לנפש
~ הסקרנות לגלות מקומות חדשים על כל הכרוך בזה לספיגת ידע
~ הנאה רבה מכל מה שאני רואה – הסלעים, בעלי החיים, הצמחים
~ הנאה רבה מעצם ההליכה הרבה והאתגרית, בריאות, רוגע ושלווה
~ לפני עידן המחשב, רק בטיולים מצאתי מגוון נושאים כל כך רחב בשטח כל כך מצומצם: גאולוגיה, גאומורפולוגיה, בוטניקה, זאולוגיה, ארכיאולוגיה, אומנות, דתות, אדריכלות וכו'.
~ אהבת הארץ, הכרת העבר והטבע של הארץ, עם ההליכה בארץ אנו מציינים שהארץ שלנו
~ הכרת הארץ, היסטוריה, מורשת קרב
~ הנאה מהדברים הקטנים, הסתפקות במועט, ניתוק מהמודרינזציה
~ האתגר הפיזי, הליכה, מרחבים

אטרף שביל ישראל – 2018

מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה?

מעבר לאיחולים הרגילים להמשיך לטייל ולטפס על עוד פסגות אני רוצה השנה להגשים חלום נוסף שקשור לפן המקצועי בחיי.
אני רוצה ללוות אנשים במסעות בטבע, לא כמורת דרך רגילה, אלא לצאת למסע בו הטבע משמש כתפאורה רבת עוצמה לתהליך אימוני.
גם לזה יש שם, walk & talk. במקום לשבת על ספה בחדר ולשוחח אפשר לצאת אל המדבר ולעבור שם תהליך של התקרבות פנימה.

אם יצאתי שמונה פעמים לכרבולת, אם גמעתי במו רגליי 750 ק"מ של שביל ישראל, אם יצאתי לכל אותם מי סופר כמה טיולי מדבר מאתגרים, אני מאמינה שביכולתי לצאת לדרך החדשה, אפילו שכרגע היא נראית קצת מאיימת ומפחידה.
בקיצור, מי רוצה לצאת לטייל/להתאמן איתי?

טיול זרימות ושיטפונות בגולן – חורף 2019
שנה שהחלה בערפל וחוסר וודאות לגבי ההמשך והסתיימה בתחושות טובות של צמיחה, התפתחות ושינוי מקצועי

אתמול, יממה לפני תום השנה ותום העשור, התפרסם במדור "הנוסע המתמיד" בבלוג של כספי טורס ראיון איתי – מוזמנים להיכנס לקרוא:
"הנוסעת המתמידה, הכירו את אילנה בר"

מאחלת לכל קוראי שנת טיולים מגוונת, מאתגרת ומהנה!
מקווה שנתראה בשבילים 

Comments

4 תגובות על “עשור הטיולים שהיה ממעוף הציפור”

  1. תמונת פרופיל של ויקי
    ויקי

    וואו, אילנה, כמה טיולים וכולם כל כך מגוונים. נשמע כאילו היציאה החוצה לטבע ולטיולים בכלל עשתה לך רק טוב.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ויקי, השתדלתי שזה לא יהיה פוסט שמתרברב במספר הטיולים… זו לא היתה הכוונה, אלא להראות כמה התנועה שמרה עלי וההכניסה לחיי הרבה חיוניות ושמחה.

  2. תמונת פרופיל של רבקה קופלר
    רבקה קופלר

    אילנה – את השראה לנחישות! אני נהנית לקרוא אותך, לתת אותך כדוגמא – ממש לא בטוחה שהייתי יכולה לטייל כמוך. אני אומרת שנים שהטיולים שלי הם בסעיף "בריאות" בקופת הבית. לא רק בגלל שהם מבריאים, אלא גם בגלל שהם מונעים מחלות עתידיות… מאחלת לך להצליח בכל מה שתזמני לעצמך!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה רבקה! הייתי אומרת הטיולים הם גם בגדר "רפואה מונעת", הם נותנים מזור לנשמה וזה משהו שאי אפשר לאמוד אותו לא בכסף ובטח ובטח לא בתרופות שחלילה לא נזדקק להן…
      תאמיני או לא, אני מכירה אנשים שמטיילים יותר ממני… לכל אחד המינון שמתאים לו ולקח לי זמן עד שמצאתי את המינון שהכי מתאים לי, במיוחד בתקופה האחרונה, שלא יהיה יותר מדי, שאני "רק" מטיילת, וגם לא פחות מדי. אני חושבת שזה בהחלט אפשרי ובראיון בכספי טורס אני גם מסבירה איך אפשר לממן נסיעות תכופות, כי הן בהחלט תופסות מקום מכובד בתקציב.
      כל שקל שהוצאתי על טיולים נותן לי תמורה עצומה, כך שזו לא "הוצאה" אלא השקעה ב-well being שלי