ערב קייץ לכאורה

אתמול השמיים טפטפו מעט גשם, עדיין לא גשמי היורה, אבל אפשר להרגיש באוויר איזה משב רוח טיפה שונה, פחות מעיק. במיוחד העננים בשעות הערב. אני שמחה להיפרד משמש הקייץ הקופחת, מייחלת לרגע שתרפה מעט.

פוסט קצר לכבוד הקייץ שבקרוב מגיע לסופו, פוסט מקושט בעמודי תפרחת לבנים. חצבים שצולמו במספר מקומות ברחבי הארץ: תל צורעה, על שפת מכתש רמון, גבעת התנ"ך בירושלים, תל יודפת. וצרור חבצלות חוף צחורות שצולמו בחוף דור לפני כמה קייצים.
פרחים שנחשבים למבשרי הסתיו, ובייחוד פריחתו של החצב, הבטחה  שהגשם בוא יבוא.

עַד סוֹף הַקַּיִץ
אֵדַע אֶת הַתְּשׁוּבָה,
אֶת פֵשֶׁר הַקּוֹלוֹת אֶלְמַד,
אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת,
אֶפְתֹּר אֶת הַפְּחָדִים
בְּסוֹף הַקַּיִץ שׁוּב אֵשֵׁב בֵּין יְדִידִים.

אהוד מנור

יותר מכל עונה אחרת בשנה, אני אוהבת את הסתיו ואת התחבטויות הנפש שהוא מביא איתו. כמובן שנהנית מההקלה בחום ובלחות, אבל בעיקר מתרגשת מריח ההתכנסות המתקרבת. אוהבת את העונה הזו בשנה, זו שבין לבין, בין הקייץ הארוך שמואיל לפנות מקום לסתיו הקצר, עונת שנה שחופפת לתחילת השנה העברית. זמן שכמו טומן בחובו המלצה לעצור לרגע, להתבונן על מה שהיה, על ארבע העונות שחלפו, לסכם בכמה מילים את הדרך שעברתי, לחשוב על העונה הבאה, השנה הבאה. הרבה תחנות עברתי השנה. למתבונן בי מן החוץ כמעט ואין שינוי נראה לעין, אך אני יודעת שהשינוי בעיצומו, שהשינוי מתחולל כל רגע.

למרות האיום על גלי החום הצפויים בזמן הקרוב, השמועות אומרות שהחצב פורח. אוגוסט קרב לסיומו, חופשת הקייץ ממש דקה לפני סיומה הרשמי ובשבוע הבא יחזרו הילדים והוריהם למסגרות. הירח המלא של אלול הולך ומתמעט, וככה גם גם הימים, הולכים ומתקצרים. כבר לא צריך להתגונן מפני האור העז של שעות הבוקר, ובערבים השמיים מתכסים ענני שקיעה כתומים-ורודים. המבשרים הרשמיים של הסתיו במלוא הדרם.

אחרי שבועות ארוכים של קייץ חם, של לנסוע רחוק, ולחזור, ולהיות פה ושם, ובעיקר לצוף בבועה הקטנה בדירה הממוזגת שלי, פתאום עולה הגעגוע לצאת אל היקום, לישון תחת הכוכבים, להתהלך על האדמה, להתבשם מפרחים לבנים שנישאים אל על. לתפוס בפריים אחד את אדמה והשמיים הכחולים.
להיפרד מהקייץ שדחק את הטיולים לפינה, שאיפשר לי מנוחה טובה ולחשוב לאן בא לי לצאת לטייל בקרוב מאוד…

זמן סיכומים מגיע, אני מזכירה לעצמי ומתרגשת. עוצמת עיניים, מקשיבה לשירים, מייחלת למצוא אמונה חזקה שתביא עמה את כל הטוב והישנו. ובעיקר אהבה.

"לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין
קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה
הַשָּׂדוֹת מְבַקְשִׁים בְּרָכָה
הַיָּם מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה
וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר
ליבי יָשֵׁן אֶת שְׁנָתוֹ
וַאֲנִי יְשֵׁנָה
חֲלוֹמִי כָּבֵד שְׁתִיקָה
וּמֵתַּי מְהַלְּכִים בשנתי
כבתוך מְצוּדָה עַתִּיקָה
אֵיך אתעורר משנתי
וְאֵין בליבי אֱמוּנָה
וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר"

לאה גולדברג

ואני? מה אבקש? האם יש בליבי אמונה? ואם אני בוחרת להאמין, עד כמה האמונה תקל עלי? כי מגיעות בשורות קשות, לא טובות, ואיך אחיה איתן אם אין בלבי אמונה. אמונה היא הכח החזק ביותר ליצירת מציאות, נוטעת תקווה וכח לנוע קדימה. קשה לי לתפוס מציאות שאדם חי חיים שלמים בלי אמונה. האמונה מפיחה כוח, מציעה נחמה, מצמיחה תקווה. בעיקר מרגיעה אותי, מציעה סיבה לדברים, גם אם אני לא מבינה את מה שקורה, יש איזו יד נעלמה שמכוונת ופועלת שם איכשהו לטובתי. שום דבר איננו סתם.

סתיו בהרי יהודה
"שוב חצב. אתה מביט בו
במבט חטוף, כאדם בשעונו
בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים
בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.
עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם
לשעת נבואה קלה, בלי יסורים."

יהודה עמיחי

"כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה
ואחר כך להיתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר

וכמו ענן להתגשם
מעל חלקת שדה ריקה
ולהביא לרגבים
את הבשורה הירוקה"

נעמי שמר

"בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיא הַזֶּרַע עַלְעַל אֶחָד, פִּגְיוֹן זָעִיר וְיָרֹק, וּמְפַתֵּחַ בְּצַלְצַל קָטָן וְעָנֹג. שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה הוּא מִתְפַּתֵּחַ וְגָדַל, מוֹצִיא וּמְעַבֶּה שָׁרָשִׁים, מַרְבֶּה גְּלָדִים לְמַטָּה וְעָלִים מֵעַל, וּבְהַגִּיעוֹ לְגֹדֶל שֶׁל אֶגְרוֹף יָכֹל הַבָּצָל לְהַצְמִיחַ אֶת שַׁרְבִיט הַפְּרִיחָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ. אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁל הַמְּתָנָה וְסַבְלָנוּת, הַפְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה מְמַלֵּאת אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה מְיֻחֶדֶת, כְּמוֹ צִפִּיַּת יָמִים רַבִּים להתממשות של אהבה"

מאיר שלו מתוך "גינת בר"

הרהורים על תופעת "החצבוּת" מאת שי לביא
"החצב? לא מה שחשבתם. אסטרטג אסטרטג.מעלפון החום של סוף אוגוסט, עם קבלת אינדיקציה לקיצור שעות האור ביממה, הוא מעיף למעלה את שרביט הקסם הפורח בלבן.
בצל גדול, יש לו לחצב. שורשיו מעמיקים לעובי האדמה, יונקים כל בדל לחות שנותר מהחורף שעבר. ממתין בסבלנות. יודע שעכשיו, בסוף הקיץ, התחרות על חסדי הדבורים נמוכה וסיכויי ההאבקה גבוהים מתמיד.
החצבוּת איננה תופעה, היא תכונת אופי, דרך חיים. לאתר את הנישה הנכונה, את המיוחדות, להמתין בסבלנות לתזמון המדויק, ולצאת בבת אחת, בגדול.
הוא לא נזקק לאדום הפרג וכחול התורמוס. הוא בא אלינו בלבן טבעי ונייטרלי, נקי ופשוט. יעני, עזבו אותי מצבעים. מסתדר לבד גם בלי.
עומק השורשים וגודל הבצל אינם מאפשרים עקירה ממשית של החצב , תכונה ששימרה אותו דורות לסימון חלקות חקלאיות.
אז מה אנחנו רוצים להיות? חצבים "נישתיים"? כלניות Commodity ? כנראה גם וגם. לעיתים נוח לנו להיטמע בכלל. שורה 17 מימין. לא בולטים.
אבל בטווח הארוך, נדרש מאיתנו בידול ברור שיגדיר גם לעצמנו מה אנחנו בעצם, רוצים להיות בתוך ההמולה שמסביב. חצבוּת, קוראים לזה. שורשים עמוקים, עצמאות, פשטות גאה. קצת חומר למחשבה בשלהי אלול."
ציטוט מתוך "פורטל הדף היומי" מאת ד"ר משה רענן:  "מה מייחד את החצב בהשוואה לצמחים אחרים ומאפשר לו להפסיק בנכסי הגר?"

ולמעוניינים בקריאה נוספת אתר מומלץ: החצב "נביא הגשם" – מאת אמוץ דפני מאתר צמח השדה