טיול בשגרת ימי קורונה – התבור, הר מירון והירדן

"אני הולכת בדרכים, הכאב שלי ארוז בתרמילי", יפה כפיר

מילים שאומרות (כמעט) הכל מתוך השיר "מסע אישי" שכתבה חברה טובה שלי, יפה.
היא גרה בכפר תבור.
"אילנק'ה, מחכים לך בכפר תבור, בואי", היא נהגה להציע, במיוחד כשהתחלתי בפרוייקט השביל לפני שלוש שנים. שביל ישראל הרי מטפס אל ראש ההר, בדיוק מול הבית שלה. כייף גדול כשיש הזמנות פתוחות לביקור אצל חברים.

בשגרת ימי הקורונה יצאתי צפונה לממש את ההבטחה שהבטחתי כשאמרתי שאבוא.
באתי. הינה אני כאן, למרגלות ההר שאתיידד איתו בימים בהם אשהה כאן. החל משבת לעת ערב עד שיתחשק לחזור הביתה.
זמן לעצירה, לתנועה קטנה במרחב מוכר-לא מוכר.

"הנדודים קוראים לי חזק", היא כותבת לי.
כנ"ל.

בשגרת ימי קורונה הנדודים מקבלים צורה של לארוז שני תיקים קטנים, האחד לבגדים, השני לחומרי יצירה, מצלמה, כובע שמש וורוד, נעלי הליכה. לעלות על המכונית, למלא טנק דלק, להדליק את הווייז ולהתרגש מההודעה שהיישומון שולח לי, "ברוכים השבים, איזה כייף שחזרתם".
הרגע הזה, והרגע שקוראת סטיקר דבוק לטמבון האחורי של ניסאן שחורה, פחות מאובקת מהמכונית שלי, "0.0, don't run" ולהתפקע מצחוק שהופך לבכי חוזר לצחוק, שוב בכי-צחוק. אתה צוחק עלי, כן? 0.0 ק"מ/מייל. כן. אפס. נאדה. גורנישט. שום כלום. עצירה מוחלטת.
ועכשיו אפשר להתניע את המנוע, להצפין במהירות של 10-20-120 קמ"ש, להתרחק מעט מהבית, לצאת לטיול קטן מחוץ לבית, הר, שדות, כנסיות, מטעי זיתים, עצים, צבעים, אנשים.

בימים הללו כתבתי הגיגי דרך שפרסמתי מדי יום בדף הפייסבוק האישי שלי, ליקטתי וערכתי אותם לשני פוסטים כדי שלא יהיה ארוך מדי.
מוזמנים להצטרף אלי לטיול קטן בצפון הארץ. בין הר תבור להר מירון, בין הירדן לכינרת ולסיום טבילה מצננת בעמק המעיינות.
החלק הראשון לפניכם, וכאן תוכלו לקרוא את ההמשך.

#טיול_בשגרת_ימי_קורונה – יום ראשון

"מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים", עידן רייכל

ראשון בבוקר, לא סגורה על השעה, שבע או שמונה, אבל היום האיר, זמן לקום ליום חדש.
עד שהקומקום ישמיע את הקליק שמודיע שהמים רתחו, פותחת את דלת הכניסה לבדוק שההר עדיין פה, שלא הלך לשום מקום. הוודאות הזו בה אנו מתייחסים לטבע כאל מובן מאליו, היא לא. יש שני כפרים שעוטפים את מרגלות ההר, שיבלי ודבורייה, בשנים האחרונות הם גדלים צומחים לגובה. כשהיבטתי בלילה באורות על ההר אפשר היה לדמיין איך תוך שנה-שנתיים יעטפו אותו כמו שמיכה.
במדינה מתוקנת תפקיד הרשויות הוא לאכוף הגבלות על הבנייה על ההר, לשמור על הטבע שניתן לנו.
גם כפר תבור הולך ומתרחב, עוד ועוד בתים פרטיים שנבנים. אם הבית בו אני מתארחת היה עד לפני שנים אחדות בקצה הכפר, כעת נבנית שורה נוספת של בתים שממש נוגעים בשדות.
גם באיזור השרון ממנו אני באה, שדות חקלאיים משנים צורה לשכונות מגורים יוקרתיות.
עוד אדבר בהמשך על "שינוי צורה", או בלעז, "טרנספורמציה", מילה שבשימוש עודף ע"י מאמנים אישיים.

כמעט צהריים. הינה היגעתי לשביל הפסגה, שביל סובב הר תבור. שביל שמסומן בשחור ובחלקו חופף גם לתוואי של שביל ישראל.
אנוכי, שביליסטית בדימוס, יכולה להעלות זיכרונות מימי על השביל, כמו גמל שמעלה גירה, ללעוס שוב מקטעים שתיכננתי, שהלכתי, שפיספסתי. יצא ככה שמעולם לא טיפסתי רגלית להר. בפעמים הקודמות שביקרתי כאן היגעתי עם מכונית. כעת יש לי הזדמנות לטפס, אבל אין לי מוטיבציה.
כשהמוטיבציה לצאת ולטרוף את השביל בערה בי בשיא העוצמה, בשנת היובל לחיי, לא היתה לי האפשרות להיעדר מהעבודה.
ככה זה בחיים. הפעמים בהן מוטיבציה גבוהה חופפת להזדמנות לממש אותה הן נדירות. כשזה קורה – זו הרגשה נפלאה.
עיצה שלי: לימדו לזהות את המצבים הללו בחיים, אלו סיטואציות קצרות של הגשמה. כשאתם שם, עופו על עצמכם. כן! עופו! תרשו לעצמכם להתמוגג מהרגע, כי בדומה לרגעים קודמים בחיים, גם הוא יחלוף.

זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי כעת, כשהתיישבתי למנוחה קצרה על סלע עם סימון השביל, ידידי היקר. הרגעים הללו, שהמוטיבציה שלי נמוכה מאוד, יחלפו. כמו תנועה של גלים. פעם שפל, פעם גיאות. זה בסדר להרגיש שכעת זה זמן של שפל, של נסיגה, של אנרגיה נמוכה, כל עוד היא בגוון חיובי. ובינינו, איך אפשר לחשוב מחשבות שליליות כשאני כאן, קרובה מאוד לראש ההר, סובבת במעגל, כשהטמפרטורה צנחה בחמש מעלות לעומת היום הקודם.

הכנסייה שבראש התבור סגורה למבקרים. זו כאמור שגרת הקורונה. מה שאפשר לסגור, סוגרים. לכן עצתי, כשיש אפשרות לצאת החוצה, עיזבו את המסכים וצאו.
העונה היא עונת מעבר. ימים שבין לבין. לפי הכתמים על שמשת המכונית ניחשתי שבלילה ירדו טיפות אחדות. עדיין לא היורה המיוחל שישטוף את אבק הקייץ, ינקה, יטהר את האוויר המורעל מאיומי המגיפה הגדולה שתכחיד את המין האנושי, חלילה וחס.
הכנסייה בראש ההר נקראת כנסיית ההשתנות, או בלעז "כנסיית הטרנספיגורציה" לציון האירוע בו ישוע שינה צורה והפך מבן אדם לבן האלוהים.

"כנסיית ההִשְׁתַּנוּת (Basilica della Trasfigurazione) היא כנסייה פרנציסקנית קתולית הניצבת על פסגת הר תבור. על פי מסורת שהחלה במאה ה-4, חלה ההשתנות של ישו במקום זה, אירוע שבמהלכו הוא דיבר עם משה ואליהו, ואושר מעמדו כבן האלוהים. הכנסייה הנוכחית נבנתה על ידי האדריכל אנטוניו ברלוצי בשנים 1919–1924. על ההר ניצב גם מנזר יווני-אורתודוקסי המוקדש גם הוא להשתנות."
מתוך ויקיפדיה

אחכה הסבלנות לצילצולי הפעמונים בשעה עגולה. הכנסייה מופיעה כאחת האטרקציות שעל ראש ההר בתוצאות החיפוש בגוגל. לא בשגרת ימי קורונה. סגור.
אפשר ללכת בשביל, להצטער על השריפה שבערה כאן והותירה גדמי עצים רבים מפוייחים.

כמי שעונה לשם" אילנה" מגיל אפס, השקעתי לא מעט מחשבה בשאלה ההיפוטתית איזה עץ הייתי רוצה להיות. התשובה שלי משתנה מפעם לפעם, אבל מעולם לא היתה אורן. למה לי להיות אורן כשיש עצים הרבה יותר סימפטים ואטרקטיבים ממנו. תמיד מאשימים אותו בהתלקחויות ביערות/חורשות, ובצדק, כשהאיצטרובלים שלו ניצתים הם כמו רימוני אש, מתפוצצים ומפיצים גיצים לכל עבר. הוא עץ שתלטן, מרבד המחטים שנושרים לאדמה מונעים מצמחים אחרים לצמוח.
ומה לגבי האלון? האלונים יותר נחמדים, הם ירוקי עד, נותנים צל שווה, בתקופת הצנע היו טוחנים את הבלוטים והאבקה שימשה כתחליף לקפה. כשאני עוברת ליד אלון אני מקוששת בלוטים שנשרו ושמה על קצות האצבעות כמו אצבעונים, משחק שתמיד משעשע אותי.
אבל לא, לא בא לי להיות אורן. אני רוצה להיות עץ יפני באחד הגנים בקיוטו, עץ שקשור לבמבוק ענק שנותן לו משענת ותמיכה. צילמתי כזו תמונה שנה שעברה והיא עדיין חייה בי.

"לכי", אני מבקשת מהשמש של יום ה-25 באוקטובר. השמש מתעלמת מטריק הזזת השעון, היא בשלה, מחחמת, מייבשת, מכה בעוז. אבל גם זה יחלוף, ויגיעו הקרניים המלטפות, הנעימות.
אנו כעת בתחילתו, עיצומו או סופו של הסתיו הישראלי, אין לדעת, כי עדיין לא ירד היורה, כי השרב עדיין מכה בנו בעוז, כי הלחות מתעקשת להישאר, רק הפרחים מגיבים יפה ללוח השנה ופורחים בעיתם. שלכת, אם תהיה, תקרה בינואר. ככה זה סתיו ישראלי. שונה מהסתיו היפני או האמריקאי שראיתי בתקופה זו של השנה, שנה שעברה ולפני שנתיים.

ישראל היא לא אמריקה וגם לא יפן. ישראלים הם לא יפנים ממושמעים שמצווים עליהם, "שימו מסיכה", והם שמים ולא מורידים ובטח ובטח שלא משליכים את המשומשות לכל עבר. לבדלי הסיגריות, פחיות, בקבוקים למיניהם שמושלכים בטבע הישראלי מצטרפים המסיכות והכפפות החד פעמיות. למה לא, שיהיה מגוון.
בינתיים ירדתי מההר כשאני מתרעמת על כמות האשפה שנאספה בשקיות ירוקות ענקיות בשולי הדרך. ראיתי קבוצת מתנדבים שנרתמו למבצע ניקיון, אנשים שאיכפת להם.

אם יצאתם לטייל, שימרו על הניקיון. אנא מכם.

#טיול_בשגרת_ימי_קורונה – יום שני

"תן לי להיות אדמה ואדם, תן החיים בדמי", כתב רפאל אלישע, שר אברהם טל

זהו פס הקול שמלווה אותי בנסיעה על כביש 65 צפון, 85 מערב לכיוון הר מירון. הר מס. 2 בטיול שגרת קורונה שלי בצפון הארץ.
בדרך צפונה מנסה להיזכר מתי הייתי כאן לאחרונה. הזיכרון שלי הולך קאפוט, ביחס הפוך למראה הצעיר שאני משדרת. "בת כמה את", היא שואלת אותי הבוקר, "53", אני עונה בגילוי, כי אין לי שום עיניין להסתיר או לקצץ במיניין שנותי. "איך 53", היא עונה בפליאה, "את נראית 27-8", "איך 28", אני עונה לה בפליאה, "את לא רואה את הקמטים על הפנים"….
או שאולי האערקה שאני עושה לאחרונה עם האדמה מצעירה אותי.

הגדרה מויקפדיה: "הַאֲרָקָה היא חיבור חשמלי מלאכותי בין גוף מוליך, שמבודד חשמלית מכדור הארץ, לבין כדור הארץ. מקור המונח הארקה מהמילה הארמית אַרְקָא – הארץ, ומשמעותו "חיבור לארץ" או "חיבור לאדמה"

שאלה: מתי בפעם האחרונה הלכתם על האדמה? נגיד רגבים של אדמה? מתי הרגשתם את מגע האדמה בכפות הרגליים? מתי ישבתם על האדמה או שכבתם עליה?
שבוע שעבר נשכבתי לכמה דקות על אדמת המדבר, אתמול ישבתי על האדמה, בשבת לעת ערב דרכתי על רגבים יבשים בשוליים של השדות מול התבור.
למגע הישיר של הגוף באדמה יש הקוראים Grounding או קירקוע. דומה לפעולת הארקה. הגוף פולט מטענים שליליים לאדמה ומקבל ממנה מטענים חיוביים. למי שהמשפטים הללו נשמעים יותר מדי ניו אייג'ים, מוזמן להתעלם מהשמות או ההסברים המדעיים ופשוט לעשות את הפעולה הפשוטה, לדרוך על האדמה, לשבת על האדמה, לשכב על האדמה. האדמה תעשה את האפקט המבריא גם בלי שתשיימו את זה.

אחרי נסיעה של כשעה בכבישי הצפון היפים, מגיעה לחניון הפסגה. להבדיל מפסגת התבור, שם הייתי לבד, כאן החניון הומה אדם. קבוצות מטיילים שמן הסתם הגיעו לצפות מקרוב בפריחת החלמוניות.

מצלמת את השלט "שביל הפסגה" בתחילת הדרך ותוהה על משמעות המילה "פסגה". יש וועידת פסגה, פסגות של הרים בגבהים שונים, יש גם אקונומיקה, נוזל לשטיפת רצפות ואבקת כביסה בשם "פיסגה", ובל נשכח את הפסגות בחיינו, רגעי שיא בלתי נשכחים. אני אוהבת לקרוא להם "רגעי אור".
בתצפית הראשונה על שביל הפסגה אני מנסה לפשפש בזיכרון ולהיזכר ברגעי שיא בחיי. מגיעה חבורת שבילסטים צעירים שנעצרים להפסקה, מזכירים לי אותי, לפני שלוש שנים. היו לי על השביל הרבה מאוד רגעים של "שיא". יש שיגידו שלחוות רגע של "היי" כשנמצאים בטיול, זו לא חוכמה גדולה.
נראה אותך חווה "היי" בעיצומו של משבר הקורונה. ובכן, גם זה קורה, אם כי בתדירות ובעצימות נמוכה יותר. רגעי השיא שלי בתקופת הקורונה קשורים דווקא ליצירה, כשיוצרת חבילת קלפים ועוד אחת ועוד אחת, מרחיבה את האוסף שלי ליותר משלושים סטים, כשעושה בהם שימוש ונוכחת פעם אחר פעם עד כמה הם מדוייקים, כמה המסרים פוגעים "בול בפוני".

סוף אוקטובר 2020, בשעה טובה החלה עונת נדידת השביליסטים. אני מפסיקה לספור אותם, חולפים מולי עם תרמילים ענקיים, כובע שמש, מקלות הליכה. חלקם חולפים בלי לומר מילה, חלקם מברכים ב-"שלום".
זו גם עונת החלמוניות, מבשרות הגשם שבושש לבוא. ואם לרגע חשבתי שאפספס אותן, מה פתאום. הפרח הצהוב הגדול זוהר אלי מרחוק, קורא לי להתקרב, להתכופף, לצלם מקרוב. אלו פרחים שפורחים בקבוצות, פחות כבודדים, כי עיקר ההפרייה שלהן נעשית דרך הפקעת והשורשים. דומה לחצבים.
כלומר, גם החלמונית וגם החצב אינם פרחים יחידאים. בתור טיילת סולו יש לי משיכה לכל מה שהוא "יחידאי". בעצירה בנקודת התצפית הבאה אני שואלת את המדריך האם המושג "יחידאי" תופס גם לעולם הצומח. אם הוא מכיר פרח יחידאי. ובכן, לא. את הצמחים מאביקים ציפורים או דבורים ולכן רצוי שיהיו באותו הרדיוס. המושג הזה תקף רק על עולם החי.

המדריך מסביר לקבוצה על החורש הארץ ישראלי ומראה את העלים של שלושה סוגי אלונים שונים:
אלון מצוי, הנפוץ ביותר בארץ, עלים מאוד קטנים, עץ שלא עומד בשלכת בחורף, משיר עלים לאורך כל השנה.
לשני האלונים הבאים יש עלים יותר גדולים. אלון התבור, עלים גדולים, משוננים, בחורף משיל את העלים. והאלון השלישי, אלון מתולע, צומח בהר מירון, בגולן ובחרמון, עם עלים מפורצים בלי קוץ.
אחרי שהקשבתי להסבר אני מחפשת עלה מכל סוג, כדי לוודא שהבנתי ושאני יכולה לזהות את האלונים השונים.

את המחצית השנייה של השביל הקצר הלכתי בחברת בחור דרוזי, מורה דרך שהגיע לטיול הכנה. נזכרתי כמה נחמד לפטפט עם מטיילים, שיחת טיולים, כמה שזה היה חסר לי. אלו זמנים בהם אני מטיילת בצורה שונה ממה שנהגתי עד כה. אלו יותר טיולי being מטיולי doing. כלומר, אני גם הולכת, אבל משמעותית פחות, וביתר הזמן משתהה, עוצרת להפסקות קפה ארוכות, צובעת מנדלות בספרון. לא ממהרת להספיק לגמוע עוד קילומטר. די. I've done it.
לא אומרת שלא אחזור לטיולים הארוכים, לשם כך צריכה להצטייד בנעלי הליכה ותיק טיולים ו…. החנויות עדיין סגורות, כלומר, תירוצים…

הר מירון

מסלול של פחות משעת הליכה אחת מילא יום שלם, משעות הבוקר עד ארבע אחה"צ, כשאני נפרדת מהר מירון היפה, המצופה צמחיית חורש בירוק עמוק. מבטיחה לעצמי שעוד אשוב לפה, עם תרמיל גדול על הגב, כחלק מטרק ארוך. ובינתיים, מלקטת הרים, מתהלכת על האדמה, מבצעת הארקה.

הר תבור

#טיול_בשגרת_ימי_קורונה – יום שלישי

"אפשר שאתה מפריז ברוב חיפושיך? שמרוב חיפוש אין אתה מספיק למצוא?", אנונימי

במרחק 20 ק"מ מזרחית לכפר תבור נמצא הירדן. זרמו מים רבים מאז טבלתי בו לאחרונה. אם אתמול הזכרתי את האדמה כמקור הארקה, הרי שהיום אני מגיעה אל המים, יסוד מטהר ומנקה בכל הדתות. יהודים, נוצרים, הינדים.

ימי קורונה, הכל סגור, גם אתר הירדנית ריק מצליינים, מתקדמת מעט בדרך העפר וחונה ליד רוב-רוי, פעם, לפני שנים רבות, היגעתי הנה כחלק מ"יום כייף", חולקנו לקבוצות קטנות ויצאנו לחתור בקנו/קיאק (לא ברור לי ההבדלים בין השניים)

שעת צהריים חמה, יצאתי ל"יום כייף" פרטי משלי בתלבושת קייצית ונעלי הליכה גבוהות. בגד ים לא הבאתי. המים מפתים אותי לחלוץ נעליים, לפשוט בגדים ו… להיכנס לטבול. לא ברור על מה ולמה ההתלבטות. הרופא אמר לא להרטיב את האוזן, אז אמר. אין לי בגד ים, אז אין.

לפעמים המאזן בין "אין" ל-"יש" נוטה באופן מובהק ל-"אין". ככה הורגלנו, להתמקד בעיקר במה שאין, לייחס לחסר משקל גדול כ"כ. אין לי עבודה, אין לי אהבה, אין לי כסף, אין לי חופש, אין לי בית גדול, אין לי בריאות טובה, אין לי מספיק חותמות בדרכון, אין לי… כל אחד מוזמן להוסיף כיד הדימיון הטובה עליו.
האנטי-וירוס הטוב ביותר ל"אין" הוא ה-"יש", גם אם זה יש קטנטן, מיניאטורי, מינורי.

כמו למשל, פיסת חוף קטנטונת על גדת הירדן, שהוא גם ככה נהר פיצפון בקנה מידה עולמי. בהשוואה לנהרות גדולים בעולם כמו המיססיפי, הגנגס, האמזונס, הירדן הוא לכל היותר יובל קטנצ'יק. רק אצלנו הוא מקבל שם של "נהר". דה ג'ורדון ריבר אוף יזראל…

"תגידי, זה הולך בעיגול", שואל אותי איש דתי ומצביע שמאלה (לכיוון הקנואים/קיאקים של רוב רוי), "חברים שלי הלכו מפה" , כלומר דרומה, "שלא יחזרו משם", כלומר צפונה. אני משתדלת שלא לצחוק ומסבירה שלא. הירדן זורם בקו מתפתל דרומה עד ים המלח, לא בעיגול.

החברה שלי שאני מתארחת אצלה, מצלמת זמן מה את נהר הירדן. סדרת עבודות שלה תוצג בתערוכה הקרובה של Photo is Real בחודש הבא בת"א. חפשו את הצילומים של יפה כפיר-סימון, "על גדת הירדן"

כשהיא מגיעה לירדן ליום צילומים היא מתעניינת בעיקר באנשים. אני להבדיל, מתעלמת מהם לחלוטין, יושבת קרוב לשפת המים ומוקסמת מהאדוות בצבע טורקיז משגע, חוככת בדעתי אם לחלוץ נעליים ולהיכנס לטבילה בירדן.

… ברור שטבלתי… עד שעור האצבעות התקמט מרוב מים. ואח"כ האתגר הגדול למצוא פינה מוצלת, לא ליד מוזיקה רועשת, או צעירים שמדברים בקולי קולות ומעשנים. בסוף נמצאו כמה סלעים מוצלים ליד ערימת נייר טואלט ושאריות של… בצר לי אני מסתפקת בפינת השירותים כמקום למנוחה.
השמש עדיין קופחת. לא ברור איך ערימת השביליסטים שחלפה קודם לא נמסה במקטע היומי שעובר דרך גן המורד הדרומי.

על הר תבור הזכרתי את האורנים, על הר מירון מניתי שלושה סוגים של אלונים. וכאן, על גדת הירדן, זה המקום לכתוב כמה מילים על האקליפטוס, עץ היער השני בחשיבותו בישראל. "חורשת האקליפטוס, הדקל, הסירה, וריח המלוח על המים"

לפי ויקיפדיה: "סוג מגוון של עצים ירוקי עד ממשפחת ההדסיים, מונה כ־700 מינים שמוצאם בעיקר מאוסטרליה. מינים שונים של העץ ניטעו בהצלחה במקומות רבים בעולם ובהם בארץ ישראל, שבה היה לו תפקיד חשוב."

מביטה במי הירדן הירקרקים ולא יכולה שלא לחשוב על המים כיסוד שוטף, מטהר ומזכך.
מהיכרות קצרה ושטחית עם עולם הטאי-צ'י-קונג, אימצתי כמה תנועות שאני אוהבת לחזור עליהן. אחת מהן היא כמו הברשה על הגוף, מלמעלה כלפי מטה, תנועה שמניעה את נוזלי הגוף, הדם. תנועה שגם מנקה מחשבות ורגשות שחוסמים זרימה אנרגטית תקינה, שוטפת אותם מחוץ לגוף, מאפשרת התחלות חדשות.
מחפשת פינה שקטה לתירגול היומי, תירגול שייצר לי שדה אנרגטי מקבל, פתוח, זורם.

מוזיקת פופ, ציוצי ציפורים, דיבורי אנשים, מנוע מטרטר של רייזרים. אם מצליחים לסנן את הרעשים, יש למקום פוטנציאל פסטורליה גדול, אבל… התמונות משקרות, מסתירות את הריחות, הרעשים והליכלוך הרב.

תהיי עדינה עם הביקורת שלך על העארסיאדה הישראלית, אני מעירה לעצמי, היו סגורים בכלוב הקורונה הרבה זמן, רק עכשיו השתחררו, רוצים לעשות חיים, לשיר "יאללה מג'נונה" בקולי קולות. בשיעורי הבנת הנקרא בבי"ס עישנו על הברזלים, אין מה לצפות שיקראו שלטים ויישמו את מה שמבקשים מהם, כמו לא להפעיל מערכות שמע, לא להשליך אשפה, לא לישון באיזור בשעות החשיכה, לא לקפוץ מהצינור שחוצה מגדה לגדה.
השעה ארבע, עוד שעה השמש שוקעת, לא מפריע לזוג עארסים מצוי, שמסיימים לבנות את האוהל, שוטפים כלים במי הירדן.
אויי, אילנה, תנוחי. את בישראל, לא יפן.

למרות הכל, היה יום טוב.

להמשך קורותי בטיול הצפוני בשגרת ימי קורונה לחצו כאן

Comments

2 תגובות על “טיול בשגרת ימי קורונה – התבור, הר מירון והירדן”

  1. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    שמתי לי שירים נעימים ביו טיוב וקראתי אותך וככ נהנתי. הלכתי איתך בשבילים, ניסיתי לראות את מה שראית, לחשוב על מה שחשבת והעלית כאן, וזה ככ כיף. הולכת לקרוא את החלק השני.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ציפי יקרה, שמחה שליווית אותי בטיול הצפוני שלי. איזה כייף לשתינו….