בין הפעם הראשונה לפעם השנייה בגיאורגיה

"זוכרים את הפעם הראשונה שלכם?"

את המשפט הזה העתקתי ממורן. פגשתי אותה לפני כמה שנים בקורס של מעו"ף והיא היחידה שאני עדיין בקשר, גם אם הוא דרך הפייסבוק או קריאה בבלוג האישי שלה "כתום +".
בפוסט האחרון בבלוג ובדף הפייסבוק שלה היא משתפת בחוויות ותחושות מהפעם הראשונה שלה בחו"ל עם בן זוגה. זה קרה הקייץ, בלונדון, כשטסו בין השאר כדי להגיע לוומבלי להופעה של קולדפליי.

תחשבו על זה: אמן בריטי כותב שיר, שר, מקליט ומשחרר לעולם. השיר מגיע לאוזניה של אישה ישראלית, שבעיניים זרות נחשבת לנכה, היא מקשיבה לשיר תוך כדי הליכות יומיומיות בהן היא מתמודדת עם הצליעה, שיווי משקל והמילה "נכה" על כל מה שמשתמע ממנה.
היא מקבלת החלטה: יבוא היום והיא תיסע לראות את האומן שר את השיר שלה בביצוע לייב בלונדון, לא רק קליפ ביוטיוב.

יש אנשים שטיסה לחו"ל להופעה זה עיניין שבשגרה עבורם, הם עושים את זה אחת לזמן מה, בשיא הקלות.
יש אנשים שזה חתיכת פרוייקט עבורם ודורש התגייסות עצומה, של משאבי גוף ונפש.
מי מהם יתרגש יותר מההופעה?
אני יכולה לדמיין את ההתרגשות של מורן כשהצטלמה ליד השלט עם המילה "קולדפליי" בכניסה לאיצטדיון. כמעט בטוח שהעיניים הוצפו בדמעות.
ככה זה כשחלום מתגשם, זו התרגשות שעולה על גדותיה.

קראתי את הפוסט שכתבה על הנסיעה הזו ללונדון ולא יכולתי שלא להתרגש יחד איתה.
והיא שואלת: זוכרים את הפעם הראשונה שלכם?

התמונות בפוסט זה צולמו בטביליסי בקייץ 2015, במהלך שיטוט אורבני קצר אחרי סיום הטרק בחבל טושטי

כדי להחזיק מעמד בשנתיים הארוכות והבלתי נסבלות בין גיל 18 ל-20, הייתי מוכרחה למצוא משהו להיאחז בו.
"לראות פיורד ולמות" על משקל "לראות את נאפולי ולמות" – זה היה המוטו שלי באותם ימים כשהייתי חיילת בצבא ההגנה.
לקח זמן עד שהשתחררתי, עד שמצאתי עבודה, עד שחסכתי מספיק כסף, עד שהפלגתי ליוון, עד שקניתי כרטיס רכבות, עד שעליתי על הרכבת לאוסלו ועל עוד אחת לעיר צפונית יותר, עד שיום אחד היגעתי לתצפית המפורסמת מעל הגייניגר.
אז ככה נראה פיורד. ראיתי אותו ונשארתי בחיים.
ומאז לא חזרתי לא לנורבגיה וגם לא לסקנדינביה.
אלה כנראה מקומות של "פעם בחיים".

ועכשיו?
מה הדבר או המקום שאני שמה לי כיעד, שכשאגיע אליו כל הגוף יוצף בגל גדול של התרגשות?

השאלה של מורן על הפעם הראשונה, מביאה אותי לתהות על הפעם הבאה.
הפעם הראשונה מעלה זיכרון רחוק, משהו שקרה לאילנה אחרת, זו שהייתי בשנות העשרים לחיי.
אני לא אוהבת את הביטוי "כאילו זה היה אתמול", כי זה לא. זה קרה לפני 33 שנים.
ועכשיו?

בעוד שבועות אחדים אחצה שוב את הגשר היפה הזה בטביליסי

עוד שלושה שבועות, בבוקר שבת של העשירי בספטמבר, אהיה בדרכי מטביליסי להרים ולמחרת יתחיל טרק של שישה ימי הליכה רצופים. אינטנסיביים.
אני בודקת את מד ההתרגשות והוא מצביע על ערך נמוך מאוד.
אולי כי יש עוד זמן, אולי כי זו לא הפעם הראשונה בחו"ל, גם לא הפעם הראשונה בגיאורגיה, אולי כי זה לא הטרק הראשון, אולי כי אני עייפה מדי מבפנים, אולי כי משהו בחדוות היציאה לדרכים נשחק בשנים האחרונות, אולי כי השתניתי.
אולי.

אלה מילים שאני כותבת עם הקפה של בוקר שבת, כשהבית שקט, למעט הרחש של המאוורר שמסיע אוויר לכיווני.
עדיין קייץ. עדיין חם ולח. עדיין עייף ועצוב לי מבפנים. ואני עדיין מאמינה בהפתעות שהדרך מביאה איתה.
כשאגיע לגיאורגיה, כשאצא שוב לשוטט ברחובות הציוריים של טביליסי, אני בטוחה שיגיע הרגע שארגיש איך מציף אותי גל גדול של התרגשות.
ואז אשחרר שאגת שמחה להרים, לשמיים, לנהר, לאדמה.
וזה בטוח יהיה כיף גדול.

אומרים לי: "הציפיה היא חלק בלתי נפרד מהטיול, ואחד החלקים הכיפיים שבו".
נכון. כל מה שקורה עד העלייה למטוס הוא חלק חשוב מהטיול – ההכנות והציפייה לקראת אותו חלום שנרקם קודם לכן וכעת מתממש במציאות.
אומרים לי גם: "אשרייך שאת לא מפסיקה לחלום וגם להגשים".
נכון, חלמתי על מקומות רחוקים, על יעדים נחשקים, על טרקים בהרים וגם הגשמתי.
היו גם חלומות ש"נפלו", שלא הבשילו לכדי מעשה, או שעם הזמן התבררו כלא ממש מתאימים. לכן כדאי תמיד לעדכן את רשימת החלומות, את רשימת המקומות שאני רוצה להגיע אליהם, את היעדים, הההרים, השבילים בהם אני רוצה לצעוד.
כדאי שהרשימה הזו תהיה זמינה, נגישה וגם שימושית – שנוכל לשלוף מתוכה שם של מקום/יעד/עיר/הר כשנקרית בפנינו ההזדמנות לקחת כמה ימי חופשה ולנסוע.

לסיום

בקייץ 2018 כששבתי מטרק של 8 ימי הליכה בדולומיטים האיטלקיים כתבתי את המילים הבאות.
אח"כ, בימים שנעתי לאטי בין הכפרים בעמק פארווטי שבצפון הודו בקייץ 2019, מיחזרתי לפוסט נוסף.
וכעת אני אומרת בדיוק את אותן המילים על הטרק הצפוי לי בגיאורגיה, בספטמבר 2022.

חודשים ארוכים מתכננת טיול, ממתינה, עד שמגיע היום ויוצאת לטייל.
מגלה מקום חדש. אומרת בהתלהבות: "ואוו, זה יפה, זה מדהים, זה מעניין".
מתמסרת ליומיום החדש של הטיול ששונה מאוד מהיומיום המוכר, השיגרתי.
הולכת בדרך. יום ועוד יום ועוד יום.
ופתאום תופסת אותי חוויה עוצמתית.
לא אומרת מילה, עומדת במקום, מתבוננת בשקט בנוף, מרגישה בגוף את החוויה, את הרוח הקלה, את השמש, את ההתרגשות, את השמחה.

רק בדיעבד מבינה כמה עוצמה היתה בהרים שסבבו אותי, בשבילים בהם התהלכתי, כמה אנרגיה נקייה של טבע שחילחלה למחזור הדם, כמה אוויר נקי שהרחיב את הנשימה, כמה תנועה מיטיבה שהניעה אותי צעד-צעד, שמונה ימים ברציפות.
כמה טוב זה היה.

הטרק עדיין לא יצא לדרך… וכשיגיע היום, בעוד פחות מחודש, כשאהיה שם, קודם בעיר הבירה, טביליסי ואח"כ בהרים, אני יודעת שככה בדיוק ארגיש –
שהיציאה את גבולות המדינה אל ארץ רחוקה תיטיב איתי, שהתנועה תרחיב את הנשימה, תמלא אותי שמחה פשוטה.

ובינתיים, משמח אותי לראות איך תיאור קצר תופס לכמה טיולים שונים, תקופות חיים שונות. איך כמה מילים קולעות בדיוק לתחושה הטובה שטיול בעיר ובטבע מעורר בי, ולא רק בי. אני משוכנעת שרבים שותפים לתחושות הללו של ההתרגשות הגדולה.

לקריאה נוספת