ביניין 6 משעול 5 – ת"א חוזרת לשגרה

בקצה הדרגנוע נמצא הפארק. כלומר רחבה בין ביניינים גבוהי קומה עם מעט דשא, מתקני משחקים וספסלי ישיבה שפזורים פה ושם.
הרעש בלתי נסבל, שילוב רועש של מערבל בטון, קידוחים, גלגלי עגלה שנגררים בכבדות על המדרכה, ואם כל זה לא מספיק, אז לתוספת קבלו צהלות קולניות שבוקעות מגן ילדים.
עיר.
למה כבר ציפית.
רחובות, כבישים, מכוניות, אוטובוסים, ביניינים, אתרי בנייה. ואז נתקלת בשלט קטן "ביניין 6 משעול 5"
המילה הזו, משעול, מילה ששייכת לחיק הטבע, למרחבים פתוחים, שקטים, רגועים. ההיפך הגמור ממה שנוכח מולי כעת, בעיצומו של שיטוט אורבני ברחובות העיר הגדולה.

באחת הרשימות שאני שומרת וכוללת 33 דרכים לשמור על עצמך יצירתי, מופיע הסעיף הבא: "צאי למקומות חדשים".
ברוח התקופה גם עיר מוכרת כמו ת"א מאפשרת לי לנוע על התפר בין ישן ומוכר לחדש ומפתיע, גילוי שתמיד טומן בחובו הנאה גדולה.
מוזמנים להצטרף אלי לשיטוט התל אביבי והכי טוב שתצאו בעצמכם לשוטט ברחובות העיר.

תמונת בפתיח צולמה מאותו המקום בבוקר בתחילת השיטוט האורבני
fast forward לערב, לסופו של יום מהנה בעיר הגדולה

ילד קטן בגיל גן עם מסיכה לבנה שמכסה שלושת רבעי פרצוף, עומד סמוך אלי מפשיל מכנסיים ומשתין בקשת. בגיל כזה צעיר עושים מה שמתחשק ומייד, בלי לתת את הדעת למה שמקובל או מנומס ובלי להתאפק עד שיגיע הביתה לשירותים. האיפוק והעידון יגיעו בהמשך הדרך, כשיגדל.
וכמה היה קשה להתאפק חודשים רבים, לא להגיע לעיר הגדולה, לא להתרחק מדי מהבית.
עד שנגמר, או כמעט נגמר, אולי בזכות האישור שיש לי כעת במכשיר הסלולרי. "תו ירוק" שמרשה לי לנוע מחוץ לבית ומזכיר לי את הימים ההם כשהייתי זקוקה לאישור הורים כדי להגיע לפעילויות מחוץ לכותלי הכיתה… אחד מהאבסורדים המגוחכים שכולנו חווים בימים אלו, ימי ה(פוסט?) קורונה.

שבוע שעבר שברתי את ה"צום" האורבני בסיבוב במרכז ירושלים וקינחתי באמנות רחוב בשכונת תלפיות.
השבוע היגעתי למרכז תל אביב, בלי שיהיה לי יעד מוגדר או מקום מסויים אליו פני מועדות. פשוט הולכת. פה ושם מתעכבת לצלם. רחובות, אנשים, חנויות, כבישים.
מזל שאלו תמונות סטילס שמסננות החוצה את הרעשים. צפירות קולניות של רכבים, נביחות כלבים, אוטובוסים, אתרי בנייה. וטוב שגם הצפיפות נשארת מחוץ לפריים.

כל מי שמטייל בת"א יודע כמה חשוב לנווט בזהירות רבה בין הולכי הרגל ההולכים על שניים לרוכבי האופניים ויתר הווריאציות של הדו-גלגלים הממונעים. כ"כ הרבה שליחים רכובים על אופניים חשמליות או קורקינט חשמלי שנעים על הכביש והמדרכה, מגדילים את הסיכוי להתנגשות חזיתית, שלא לדבר על פגיעה של שליחים ממכוניות בכביש. חלפתי על פני כמה וכמה שלטים שמחו נגד הזילות בה שליחים נפגעים ולאיש לא איכפת.

"לבוא לחוויה, לצאת עם השראה", מתוך שלט רחוב.
בכניסה לשדרות רוטשילד דשא סינטתי, חבורות-חבורות של אימהות מנצלות את מזג האוויר השימשי לצאת מהבית. מחנות את העגלה בצד, פורשות שמיכה ומניחות את התינוקות. כמה טוב שבין אירוע גשם אחד לשני השמש באה לבקר, מאפשרת לכולם, מגיל ינקות עד זיקנה לספוג מעט ויטמין D.

נראה כי השגרה חזרה לעיר הגדולה. תנועה ערה של כלי רכב בכבישים ושל הולכי רגל במדרכות. רוב החנויות שאני חולפת על פניהן פתוחות, כנ"ל הקניונים. למי שהתאפק, למי שרוצה לחוות שוב את חוויית הקנייה מקרוב, לא דרך הזמנות אונליין, עכשיו זה שוב אפשרי. להעמיס מוצרי צריכה מיותרים, כמו סבון לגבות…

– "וזו חנות למה?"
– "זה בוטיק יופי כזה"
אחד שואל, השני עונה ומתכוון לחנות מעוצבת באחד הביניינים המשופצים ברחוב שינקין, "איקיאגי" שמה.
כמה נחמד לפגוש לגמרי במקרה מונח מוכר מעולם ה-"וולנס", שהגיע מיפן לתרבות המערב, לצד גרפיטי של פרידה קאלו, כי בשום עיר אי אפשר בלעדיה…

מה זה איקיגאי?
הדרך הטובה ביותר להסביר מהו אותו מונח יפני הוא באמצעות תרשים שמציג ארבע שאלות: מה אני אוהבת לעשות? במה אני טובה? מה העולם צריך? מה יכול לספק לי כסף? המקום בו ארבע השאלות הללו חופפות הוא המקום בו נמצאת המשמעות שנותנת לי סיבה טובה לקום בבוקר, שם נמצאת הסיבה למה אני עושה את מה שאני עושה, כשהעשייה הזו מספקת גם אותי וגם את העולם.

תרשים שמתאר את 4 השאלות - לקוח מהרשת
תרשים שמתאר את 4 השאלות – לקוח מהרשת

האינטרנט והיוטיוב מלאים במאמרים והרצאות על המושג הזה. למי שסקרן ורוצה לקרוא עוד הינה כמה המלצות:

או "סכנה! כאן בונים" או שהביניין כבר עומד על תילו וכל קשר בין הבית המקורי הישן שעמד פעם למבנה המודרני החדיש הוא מקרי לחלוטין.
מעניין אם באיזשהו מקום בעיריית ת"א יש תיעוד לכמה אתרי בנייה פעילים קיימים בעיר בו זמנית, מנחשת שמדובר באלפים. אם יש מי שאמור לעשות מעקב אחרי תנופת הבנייה, זו העירייה שמאשרת ובהמשך גובה ארנונה. אלא מה.

"One day I will say, I did it"
"Never give up on something you love"
מתוך שלטים למכירה בשוק הכרמל.
אנשים יושבים ליד שולחן עם כסאות הפוכים, שותים בירה, שני נשים מתמקחות על מחיר תיק קטן, "זה לא מפלסטיק, זה עור אמיתי".
העין הכחולה חזרה לאופנה, מככבת בדוכנים, אולי תסייע להרחיק את העין הרעה ותביא מזל טוב יותר, ללא מחלות והידבקויות.
"יאללה, כמה זמן לא הייתי פה בשוק", אומר בחור שחולף על פני למישהו בטלפון. גם אני.

בכזה יום יפה מתבקש שרגליי יוליכו אותי אל הים.
על קו המים, מתנדבים שגורפים את החול המזוהם, מכניסים לשקיות. עדות לזיהום הקשה שפקד את חופי הארץ.
מעט אנשים נכנסו למים, ועל החוף ערימות של צעירים שמשחקים משחקי כדור. מטקות, צלחת מעופפת, כדור עף חופים. ובעיקר אוכלים. מביאים את שקית הטייק אוויי לטיילת תופסים פינה ויושבים לאכול. חבל מאוד שחלק ניכר מהזבל שמייצרות הארוחות הללו לא מגיע אל הפח ונשאר זרוק על מדרכות העיר.

הרושם הכללי שקיבלתי הוא שהתל אביבים הם אכלנים כפייתיים ובו זמנית גם פריקים של ספורט. יש הרגשה שחצי עיר רצה, ומי שלא רץ, מסריט סרטונים בטיק טוק או שותה קפה או אוכל ומקנח את הארוחה בסיגריה.
וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר במילה את הטרנד העיצובי החדש של ארגזי הפלסטיק הצבעוניים שפזורים במדרכות העיר. תחליף לכסאות/שולחנות.
בדיוק כמו שאני הפכתי את הארגז הירוק שמצאתי במדבר לשרפרף רב תכליתי.

לכל עיר גוון משלה. לת"א הייתי נותנת צבע וורוד פוקסיה, כמו של בזוקה. זו עיר של דאווין, שאוהבת את עצמה בלי בושה, שמציעה את הנאות החיים לכל מי שמגיע לביקור, גם אם מדובר בטיול חד יומי.
מעט מאוד פעמים נשארתי ללון בעיר הזו, רוב הפעמים מגיעה לגיחה של כמה שעות ועוזבת. זו עיר שכייף ללכת אותה ברגל. היא מישורית, מציעה אינספור ספסלי ישיבה כשרוצים לעצור לנוח, שלא לדבר על בתי קפה ומסעדות שחזרו לפעילות, רק בלי האופצייה של ישיבה במקום.

התחלתי את הבוקר בעזריאלי, משם לשרונה, רחוב הארבעה, החשמונאים, דרך קרליבך לכיכר הבימה, שדרות רוטשילד, חותכת בשינקין לכיוון שוק הכרמל. דרך השוק לכיוון הים. מחוף ירושלים על הטיילת עד כיכר אתרים הנטושה, עולה בשדרות בן גוריון לרחוב דיזינגוף וישר-ישר עד לשרונה, לחצות את מעברי החצייה הגדולם מול עזריאלי, אל תוך הקניון, לתחנת הרכבת.

ברכבת, ילד בקרון מכריז בקול: "ביי תל אביב, שמחתי לבקר אצלך, אנחנו נבוא לבקר שוב"

לקריאה נוספת

בלוגריות שטיילו בת"א מספרות על החוויות שלהן בעיר הגדולה:

  • "תל אביב בין הסגרים" – תמר גרינברג מהבלוג "החיים סילאן?" מספרת על פארק המסילה ומתחם אסותא החדש
  • "טיול בשוק הכרמל" – ניני אטלס מהבלוג "חמושה בעדשה" מספרת על שהוק שהוא צבעוני, צוחק, צועק ואוהב
  • "טיול בתל אביב עם לאה גולדברג" – ציפי לוין מהבלוג "מה יש לך גברת לוין" בפוסט שמחבר בין השירים של לאה גולדברג לצילומים של אמנות רחוב מדרום העיר

Comments

2 תגובות על “ביניין 6 משעול 5 – ת"א חוזרת לשגרה”

  1. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    איזה טיול מקסים ופוסט יפה. שאפו לך על הקילומטרים הרבים שגמעת בדרכך. הרבה מאד עיר ראית, וזה משתקף בתמונות שלך, תמיד יפות ומבקרנות. הכי כיף שבקרת גם את הים, שאני ככ אוהבת. אמרת שהיית נותנת לת"א את הצבע הורוד, ואני מנסה לחשוב מה הצבע שלי, הוא בכלל לא ורוד. זה נהדר שלכל אחד מאיתנו יש ת"א משלו, עם ייחוד משלו. אני שגרה בה דווקא רואה בה הרבה ירוק, הרבה פרחים, וכן גם אנשים צבעוניים. אני באמת לא יודעת אם אני מצליחה לתת לה צבע אחד מזוהה היא צבעונית לגמרי בעיני, ויש בה את הים שנותן המון כחול. תודה רבה על השיתוף של הפוסט שלי 🙂

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ציפי. בקשר לצבעים, כן, ללא ספק, אנשים שונים יתנו צבע אחר לעיר. מעניי שבחרת ירוק. וכן, היא עיר די ירוקה, אני רק מקווה שעם כל תנופת הבנייה לא יכרתו את עצי הפיקוס העתיקים וישמרו עליהם. אני מאוד אוהבת את הצל שהם נותנים בשדרות. מבחינת נוף אנושי, ת"א היא העיר הכי ססגונית שאני מכירה, במיחד בגלל שהיא מושכת אנשים מחוץ לעיר, ואין לדעת מי מקומי ומי הגיע ליום טיול ובערב ישוב ברכבת לביתו.