The Great Way – מהי "הדרך הגדולה"? 

לא מזמן מצאתי בתפריט תוכניות הטלויזיה של כאן 11 סדרה דקומנטרית בארבעה פרקים על "על מסלולי הטיולים הרגליים הטובים בעולם" בשם The Great Way או בתרגום לעברית "הטיול הגדול".

מתוך שפע המסלולים הקיימים בעולם צמד הבמאים שגם מצולמים בסדרה כהייקרים שהולכים בעצמם בדרך בחרו ב-PCT שבמערב ארה"ב, מהגבול הקנדי עד לגבול עם מקסיקו, הקומאנו קודו ביפן, שביל האינקה בפרו והקאמינו דה-סנטיאגו.

לא טיילתי בטרקים המופיעים בסדרה, תהיתי על הבחירה דווקא בהם ומשום מה יוצרי הסדרה לא מפרטים מדוע בחרו בהם מתוך מגוון הטרקים הארוכים  ובעלי מוניטין שיש בעולם הגדול. וגם, למה רק ארבעה פרקים/טרקים? למה לא לצלם עשרה טרקים מהיפים והמפורסמים בעולם?
שאלה נוספת שנשארה ללא מענה היא מתי בדיוק צולמו הטרקים הללו – לפני הקורונה? תוך כדי הקורונה? יפן הרי סגורה למטיילים מהמערב קרוב לשנתיים, אם כך מתי בדיוק צולם הקומאנו קודו?

כך או כך, ארבעת הפרקים הללו הם חומר משובח לצפייה. בכל פרק מראיינים את המטיילים שהם פוגשים במסלול ולקראת סוף כל פרק הם נשאלים שאלה דומה – "מהי הדרך הגדולה?"
מרתק להקשיב לתשובות שלהם.
צפיתי בתשובות של אותם מטיילים אנונימיים מהסדרה וחשבתי לענות לשאלה זו בעצמי וגם להפנות אותה למטיילים שטיילו בשבילים ארוכים.

בפוסט הזה אני מביאה שתי תשובות שמתייחסות לשני טרקים בנפאל – האחד נדיר ומיוחד, מחבל ארץ מרוחק ולא נגיש, מוסטאנג. והשני, מטרק מוכר וידוע, פון היל, שאפילו נחשב ל"קצר וקל" מתוך מגוון אפשרויות ההליכה בשבילים בשמורת אנפורנה.

לפני שמתחילה להלן הקישור לדף התוכנית בערוץ של כאן 11 – למי שמעוניין לצפות בסדרה. ובסרטון תוכלו לצפות בטריילר

Documentary narrated in first person by Alba and Raúl, a couple of young filmmakers who decide to load their cameras in their backpacks to embark on an adventure of thousands of kilometres along the great walking routes of the world. The Pacific Crest Trail, one of the most extreme trails in the US, the mysterious Inca Trail to Machu Picchu, the ancestral Kumano Kodo route between great Japanese temples, or the European Camino de Santiago, are nothing more than an excuse for a deeper journey to the encounter of the people of the trails, with which universal themes will be discussed such as borders, love and sacrifice for the family, social conflicts, spirituality, the care for our planet, the connection with Mother Earth or the return to oneself.

צילום: גליה גוטמן

גליה גוטמן, עיתונאית מסעות, מרצה ובלוגרית משתפת מהי "הדרך הגדולה" עבורה.

אום מאני פדמהום

"לטעמי, החוויות שצוברים בטרק או בהייק, או איך שתקראו לזה, חשובות לא פחות ממספר הקילומטרים, אם כי גם להם יש משמעות.
זהו סיפורו של טרק בן כ-120 קילומטר בממלכת מוסטנג שבצפון נפאל, באחד מהאזורים הנידחים ביותר בהימלאיה – חבל ארץ פראי שהוא אחד ממעוזיו האחרונים של הבודהיזם הטיבטי.
קודם כל טסנו מפוקהרה לג'ומסום, לתחילת המסלול. דלת תא הטייס הייתה פתוחה ומבעד לחלונות הקוקפיט נעצרה נשימתנו, פשוטו כמשמעו. המטוס טס כמו חגב בין פסגות אדירות מכוסות שלג עולמים של הר דַאוּלַגִירִי ושל שתי פסגות האַנַפּוּרְנָה.
בג'ומסום שלפנו מקלות טיולים ויצאנו לדרך – שישה מטיילים, 13 אנשי צוות וחמורים ופרדות שיסחבו את שקי השינה, האוהלים וכל הצידה. ככל שעלינו בגובה הנוף הפך יותר דרמטי, קשוח וחסר רחמים. הגובה עושה את שלו. הריאות צועקות חמצן, הולכים אבל לאט.
ביום השישי לטרק הגענו ללוֹמַנְטַנְג, בירת מוסטנג, שבה עמד להתקיים פסטיבל הטִיגִ'י, החשוב שבחגי הממלכה. בדרך פגשנו מקומיים רבים שצעדו עם מחרוזת תפילה ביד וגלגלי מַאני אותם סובבו בתנועה נצחית תוך כדי זמזום המנטרה אום מאני פדמהום.
תראו, נופים נהדרים יש גם בשוויץ, אוסטריה, ניו זילנד… אבל אף אחד מאלה הוא לא ההימלאיה, עם הרים בגובה של יותר משמונה קילומטר, המבנים המקודשים, החמורים, דגלוני התפילה הצבעוניים המוצבים בכל מעבר הרים ומטרתם לשחרר לעולם את הברכה וטיפוח החמלה.
כל אלו, על רקע העוצמה היוצאת דופן של ההימלאיה, ההליכה על גשרים רופפים לצד שיירות חמורים, ההתמודדות באוויר הגבהים הדליל וחייהם מכמירי הלב של התושבים, הציתו בינינו שיחות נפש אינטימיות והגיגים פילוסופיים על מהות החיים. אני מתגעגעת לכל זה.
אז מהי הדרך הגדולה עבורי? אני חוששת שזה כמו לשאול איזה ילד את יותר אוהבת…"

להמשך קריאה על הטרק במוסטאנג – בבלוג הטיולים של גליה

הפוסט של גליה על מוסטאנג שבנפאל הרחוקה הזכיר לי את הטרק הראשון בחיי, לפני בדיוק עשור.
בתקופה של חגי תשרי 2011. טסתי לקטמנדו שבנפאל, ומשם לפוקרה – נקודת המוצא לחמישה ימי הליכה אינטנסיבים בהרים.
אחרי שפתחתי את בלוג המסעות בו אתם קוראים כעת, העתקתי מתוך יומן המסע שניהלתי אז במחברת לפוסט בו תיארתי את הרשמים מהטרק.

לקריאה: "נפאל, הטרק הראשון המשמעותי שלי"

בתגובה לאותו פוסט ינינה זסלבסקי מהבלוג "אפיקים מטיילים", שגם היא יצאה לטרק באנפורנה, כתבה לי את הדברים הבאים:

"אילנה יקרה, קראתי את הפוסט הזה שלך לפני היציאה לטרק, וגם בחזרה ממנו. אני מבינה ומכירה את התחושה של הטרק הראשון, ושל ההתמודדות עם הקשיים. גם אני התחלתי לטרק בגיל מאוחר. באמת בחרת לך יעד מאוד מאתגר.
כל הכבוד על הטרק, על התמונות היפות שצילמת למרות כל הקשיים.
אני מאחלת לך לחזור לשם, עכשיו כשאת בכושר טוב – ולהמשיך שוב עד למחנה הבסיס. נפאל מחכה לך!"

וזה מה שעניתי לה אז:

"אני בספק אם אחזור שוב לאנפורנה. העולם גדול ויש עוד מקומות רבים שטרם ביקרתי בהם.
אם כבר לחזור לאסיה אז מסקרן אותי ללכת ברגל מלדאק להימצ'אל פראדש. מה שפעם נראה לי טירוף גדול…
ההתמודדות עם הקושי והאתגר משותפת לכל המסעות בהם הלכתי, בין אם בחו"ל או במדבר שלנו. זה חלק מהעסק והיום אני לא נבהלת, מקבלת את זה וכבר יודעת לתכנן אסטרטגיית התגברות.
אלמלא היה האתגר והקושי, אולי לא היינו חווים את המסע הזה כמשמעותי. בגלל זה נראה נראה לי שאנשים מחפשים כל הזמן דרכים להגביה את הרף, לקחת את עצמם לקצה. מי שאין לו בעייה ללכת בסובב מונבלאן ברגל, שבכלל לא מתנשף בעליות, יוצא לרוץ את המסלול במחצית מהזמן."

ואכן, מאז 2011 לא שבתי לנפאל ונכון לימים אלו, בהם הקורונה משפיעה על פתיחה/סגירה של גבולות, אין לדעת מה יוליד יום.
בינתיים המחשבות על הדרך הגדולה החזירו אותי לטרק הראשון בחיי, טרק שנצרב עמוק בזיכרון שלי.
ליקטתי את התמונות שצילמתי במהלך חמשת ימי ההליכה לסירטון עם פס קול של מוזיקה הודית, רבע שעה של אסקפיזם, ומניחה אותו כאן בפוסט שמדבר על "הדרך הגדולה", כי גם אם אינה ארוכה בכמות הקילומטרים, היא יכולה להיות גדולה ומשמעותית מאוד עבור אותו אדם שצועד בה.

אם ככה, מהי הדרך הגדולה עבורי?

כשאני נזכרת באותו טרק ראשון בחיי, באותה נחישות בה יצאתי לדרך, אותו רצון ללכת בדרך, יום אחר יום, חמישה ימים רצופים, על אף מכאובי הגוף – זו בדיוק המהות של אותה "דרך גדולה" שיכולה להיות בנפאל, באיטליה, יפן, אמריקה, פרו וגם כאן בארץ – זו הסקרנות, המוטיבציה הפנימית שמשמשת כמנוע שדוחף ומאיץ לעשות את הצעד הראשון. להגיע אל תחילת המסלול, להתחיל לצעוד בו, צעד אחר צעד, להתגבר על הקושי.
כי לפעמים יש הרבה מאוד מדרגות לטפס, כי לפעמים הנשימה נעשית מהירה ורדודה מרוב מאמץ, כי לפעמים השרירים כואבים, כי לפעמים הברכיים נחבלות – זה קורה לכולם. ובכל זאת, לא לוותר. לעצור למנוחה, לסדר את הנשימה ולהמשיך הלאה בדרך. דרך שהיא כ"כ יפה, שונה, מעניינת, מושכת. דרך שמזמנת מפגש עם נופים אחרים, עם אנשים, עם תרבויות.

ככה צולמתי אז, בראש אותה 'גבעה' הידועה בשם פון היל, אוקטובר 2011

זו הדרך הגדולה עבורי. יש בה הכל.
את העולם הגדול והפתוח, היפה, המרהיב והמלהיב וגם אותי, ההולכת בדרך, המתמודדת, המתגברת על קשיים, המזיעה, הלומדת, המתלהבת. הליכה בדרך הגדולה מחברת אותי לאדמה דרך כפות הרגליים. מלמדת אותי שיעור נהדר בקנה מידה, מראה לי מה זה יופי, מה זו עוצמה.
עוצמה גם של ההרים הגדולים והגבוהים, כמו של אנפורנה דרום וגם של האדם, שיוצא אל הטבע, שמוכן לזמן מה לוותר על הנוחות, להתמודד עם חוסר הנוחות, עם כאבי גוף, שמעיז לקחת את עצמו לקצוות, למתוח את גבול היכולת הפיזית שלו, להמשיך לטפס למעלה. מעלה. מעלה.

באותו טרק ראשון בנפאל היגעתי לגובה מקסימלי של 3210 מ'. לו הייתי בכושר טוב יותר, כמו שאני היום, ייתכן שהייתי ממשיכה לצעוד לעבר אנפורנה בייס-קמפ (ABC) ולחצות מעברי הרים גבוהים יותר בהם החמצן דליל בצורה משמעותית.
יש מטיילים שעשו זאת, כמו ינינה. יתכן שעבורה הדרך למחנה הבסיס היא "הדרך הגדולה". אבל זה כל היופי בדרך הזו שהיא גמישה ומתאימה את עצמה לאופיו ויכולתו הפיסית של כל מטייל ומטייל.
עבורי הדרך הגדולה היא אותו מסלול בשמורת אנפורנה שנחשב לקצר, פחות מ-50 ק"מ, טרק "פון היל".
מאז צעדתי מרחקים ארוכים יותר ומספר ימים רב יותר, אבל בעיני לא המספרים הטכנים קובעים – אלא עומק החווייה.

"עמדתי שם בגובה של 3210 מ', עדיין קצרת נשימה מול אנפורנה-דרום, מנגבת את הזיעה מהפנים ובבת אחת התחילו לזלוג דמעות של התרגשות ולהרטיב שוב את הפנים. זה היה הרגע שהבנתי שחלומות מתגשמים. שמה שהיה בגדר פנטזיה סוף-סוף קורה לי. שזאת המציאות של "כאן ועכשיו", הינה אני בראש ה'גבעה' הזו, Poon Hill, ומולי ההרים הנשגבים, פסגות-פסגות מכוסות שלגים. כל כך מרשים. כל כך מיוחד. כל כך עוצמתי."

זה מה שכתבתי אז, ב-6.10.2011, כשהייתי בתחילת דרכי כטיילת למרחקים ארוכים, כשהדרך הגדולה עזרה לי להגשים חלום, נתנה לי תחושה טובה של מסוגלות. וככה צולמתי בסוף הטרק, כשהיגענו לנקודת ההתחלה ליד הכביש, בהמתנה למונית חזרה לפוקרה. עם הידיים מונפות למעלה, אותו מנח גוף של ניצחון – "I DID IT"

הדרך הגדולה היא אחת מההנאות המזוקקות שהחיים מזמנים לנו, היא תמיד שם, מונחת במקומה. כשנצא לקראתה, יקרו לנו דברים נהדרים.
מזמינה אתכם להיזכר בדרכים משמעותיות בהן טיילתם בעבר הרחוק או הקרוב, דרכים שנצברהו בכם ולהרהר בשאלה מהי הדרך הגדולה עבורכם.
מה יש בה שהופך אותה ל"גדולה" חשובה ומשמעותית עבורכם?
מוזמנים לשתף בתגובות, אשמח מאוד לקרוא את התשובות שלכם.