הרומן שלי עם הים

לכל אחת הרומן שלה עם הים.
יש נשים שהים עבורן הוא כמו סרט אימה או ז'אנר מועדף פחות, אני לשמחתי מנהלת סיפור אהבה עם הים מגיל צעיר.
כילדה ירושלמית הים היה לי רחוק, לא מושג ויחד עם זה מושך מאוד. יעברו שנים עד שאחצה את גיל 18 ואעלה לבד על אוטובוס לתל אביב, קו חמש, נוסעת אל הים.

זו העונה של השנה שאני הכי זקוקה לטבילה במקור מים קריר, רגוע ומרגיע. להיכנס למים העמוקים, לעצור את העולם לרגע, לצוף לרגע.
הים לא שמע על הקורונה, מה לו ולה, הוא מכיר מדוזות, גולשים, סאפ, שחיינים, שמש, גלים, דגל לבן או אדום.

שישי בבוקר, חוף בית ינאי, דגל אדום
עוד לפני שנכנסת למים יודעת שצפוי לי מאבק.
הים בתקופה זו של השנה מאוד לא נינוח, לא מקבל את פני הרוחצים בברכה.
"מה יש לך? למה אתה לא נחמד?" אני צועקת עליו, "תן קצת להינות"
כנראה שלא בא לו, מעיף עלי רסס לבן מלוח, צורב, ואם זה לא מספיק, אז הינה לך מנה של אצות. לכי. לכו. תעזבו אותי בשקט. לים יש עכשיו PMS, תסמונת קדם ווסתית. הבנתי. כדי לא לחטוף עוד גלים חזקים בפרצוף אני ממהרת חזרה לחוף.
"מה יש לו?" אני שואלת את המציל, "זה יימשך ככה עוד הרבה זמן?"
"כן, אומר לי המציל, הים גלי, סוער, הטמפרטורה של המים עלתה ומביאה את האצות. זה טבעי. הוא יירגע בספטמבר"

חמישי אחה"צ, חוף בית ינאי, דגל אדום
"חמודי, אי אפשר לגלוש עם אבא צמוד שמביא אותך בדיוק למקום של הגל", ככה אומר האבא ומעודד את הילד שאוחז בגלשן הקטן ("בוגי") להתקדם אליו, "אתה צריך ללמוד את הים"
כמה דקות אחרי כן, אותו ילד עם משקפי השחייה והבוגי עפים כמו טיל על גבי גל שנשא אותם לכיוון החוף.
הילד צועק:"אא-בב-אא הצליח לי"…

מי שאוהב את הים באמת צריך ללמוד אותו, להתבונן היטב ולזהות מתי מגיע גל, באיזו עוצמה ובאיזו טכניקה יש להשתמש על מנת "לתפוס" אותו.
לי אין בוגי,לא גלשן וגם לא סאפ. אני נכנסת לים עם בגד ים ומגיל צעיר רכשתי את המיומנות הכי שווה "לתפוס גלים".
יש גלים שכל מה שנדרש זה דילוג קטן לקראתם ואז הגל שמגיע מרים אותי לגובה.
יש גלים שאיך שהם מתקרבים צריך לקחת אוויר להכניס את הראש למים ולצלול דרכם.
יש גלים שאין ברירה אלא לסובב את הגב ולחכות למכה שאחריה מגיע מלא-מלא קצף.
יש גלים מלאי עוצמה שמכים בלי רחמנות, מסובבים, הופכים, מערבלים, ממליחים את כל הגוף.
יש גלים שמרימים אותי לכאלה גבהים, לשבריר שנייה לראות את קו האופק מלמעלה.
יש גלים נחמדים, לא גבוהים או חזקים במיוחד, לא כאלה שאפשר לקפוץ מעליהם או לעבור דרכם ואז אני נכנסת בהם מקדימה.
יש גלים שבאים לקראתי ואני נעמדת מולם בפוזה חצופה של בואו נראה אתכם, הם נשברים עלי, סוחפים אותי צעד או שניים אחורה ואני שוב מתקדמת בהמתנה חצופה לגל הבא.
ויש גלים שנשברים על הגוף מהמטר הראשון בכזה כוח, שמסמנים שהים היום עצבני ומגרשים אותי חזרה לחוף.

קייץ 2020, אילולא הקורונה היו משדרים החודש את המשחקים האולימפים מטוקיו שמתוכם אני הכי אוהבת לצפות בתחרויות השחייה.
במקום שידור ישיר מטוקיו הרחוקה נסתפק במשחק הישראלי הכי שווה של הקיץ, המטקות. משחק בו הכדור עובר מצד לצד ואין מנצח או מפסיד.
יש מי שאוחז במטקה ומוסר את הכדור בלי מאמץ, ויש מי שרואים עליו עד כמה הוא מתאמץ לתפוס את הכדור.
לפעמים שחקני המטקות הם מטרד, טיק-טוק-טיק-טוק שמטריף ת'שכל, ולפעמים אני מהופנטת לכדור השחור הקטן שעף באוויר, ימינה, שמאלה. ובמיוחד שמה לב לתנועות הגוף של היד האוחזת במטקה, לקאורדינציה, לתיאום בין שני אנשים שמשחקים. לא כדי לספור את הפיספוסים של הצד השני, אלא כדי להינות. וככל שיהיו פחות פיספוסים הכדור ינוע ברציפות ושני הצדדים יהנו יותר.
בדיוק הפואנטה בתפיסת "העולם החדש", משחק בו שני הצדדים מרוויחים ואין צד מפסיד וצד מנצח.

קייץ 2020, קייץ קורונה, 20 דקות נסיעה מהבית ומגיעה לחוף חוף בית ינאי. 40 דקות נסיעה ומגיעה לבקר את "האי שלי" מול תל דור.
אל האי הקטן היגעתי לפני כמה וכמה קייצים ומאז משתדלת לבקר לפחות אחת לשנה. קייץ 2020 זימן לי שני ביקורים, בשתי הפעמים היגעתי עם חברה ושמחתי להכיר להן פינות חמד שעבורן זו היתה הפעם הראשונה. היתרון הגדול באי הוא שהמפרץ הקטן מגן מפני הגלים הגדולים, המים נקיים, צלולים, משנים גוון לפי הזווית של קרני השמש, בין טורקיז משגע לכחול עמוק.

"אני שחיין, אבל לא מקצוען", כך אומר הילד הקטן לאימא שלו, "פעם היצלתי אותך עם המצוף."
"גם אני שחיינית", מצטרפת האחות הגדולה לשיחה.
גם אני! מתחשק לי להתרברב. לא בגלל המהירות בה אני שוחה מקצה של קילומטר, אלא בזכות האהבה לים, לגלים, למים, לצבע של המים.

המשיכה שלי לים, במיוחד בחודשי הקיץ, היא משהו שקשה להסביר ואולי אין כל צורך. מי שאוהב ים יבין מייד על מה אני מדברת.
פעם חשבתי לקנות מצלמה עמידה למים ולצלם תמונות מתוך הים, כשאני תופסת גלים. לא קניתי, אולי עדיף בלי כי ים זה המקום היחיד שאפשר להיות בו בדיוק כמו שאני, רק עם בגד ים, כי ככה מקובל.
אח"כ כשאני יוצאת לחוף אפשר לקחת את הסמארטפון ולצאת לסיבוב צילומים, לקלוט מראות והתרחשויות קטנות.

"קרחונים, את חייבת, קניתי לך", היא אומרת ומושיטה לחברה שלה חופן ארטיקים. עשתה גם לי חשק למשהו מתוק וקר.

אם הקריאה והתמונות עשו לכם חשק לקפוץ לים לחוות מעט אסקפיזם, לכו אליו, הוא פתוח ומזמין.
ואם תרצו לקרוא עוד פוסטים שלי על הים, הרי הם כאן:


by

Comments

2 תגובות על “הרומן שלי עם הים”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    איזה פוסט מקסים! אני גדלתי על חופי הים התיכון והיה לי שברון לב גדול מאוד כשהגעתי לצפון קליפורניה וגיליתי שאי אפשר סתם לטבול באוקיינוס פה כי קררררררר בטירוף (הזרם הארקטי מגיע אלינו), ולא מתאים לי לטבול בסבבה עם חליפת גוף. מצד שני לגולשים פה הגלים הגבוהים הם תענוג ממש וקור המים יוצר פה מערכת אקולוגית מאוד מיוחדת שיפה מאוד לראות בבריכות השפל המקומיות. מאחלת לך המשך רומן מוצלח עם הים התיכון, בבקשה מסרי לו את אהבתי וגעגועי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה טלילה, בוודאי שאמסור לו… יש הבדל משמעותי בין הים התיכון לאוקיינוסים. אני זוכרת כמה הוקסמתי מהגודל והעוצמה ויחד עם זה למדתי להיזהר, כי את צודקת, הם לא אותו הדבר.
      נתת לי רעיון לכתוב על האוקיינוסים שפגשתי, באוסטרליה, סרילנקה, הוואי, פלורידה.