על השביל, מתמנע לשחרות


זו הפעם הרביעית שאני מצטרפת לקבוצה בשם "נפגשים בשביל ישראל" שיוצאת מדי שנה למסע בשבילי הארץ מדרום לצפון. "שבילי הארץ הזו עמוסים זיכרון של הנופלים לשלומה, וזכרם מלווה אותנו בדרכנו." ציטוט ממשפט שנאמר מדי בוקר כשכל המשתתפים נעמדים במעגל גדול לפני תחילת הצעידה. "מי יתן ונראה ברכה במעשה ידענו וחן וחסד ורחמים. נמצא לנו שבילים של שיח למפגש כן ותמים. תוליכנו דרכנו ביטחה ושלום, היום הזה ובשאר הימים."

השנה נרשמתי לשלושה ימים מתוך 42 ימי המסע שמתחיל באילת ומסתיים בשאר יישוב. המסלול שפורסם ממעלה מלחן – באר מלחן – שחרות ולבסוף ירידה ליוטבתה חפף את המסע האישי שלי, לכן שמחתי מאוד על ההזדמנות גם להתקדם בשביל וגם לצעוד עם הקבוצה הגדולה הזו שיש בה משהו שונה מטיולים קבוצתיים מאורגנים אחרים שהיכרתי. היגעתי לפארק תמנע יום קודם כדי לצאת לבד למקטע שבין הכניסה לפארק עד לבאר אורה, מקטע קצר יחסית שיצטרף לשלושת ימי הצעידה הקבוצתית וככה קיוויתי להשלים את רצף הרי אילת – מהר צפחות לשחרות.

פרק זה יתאר את קורותיי בארבעת הימים בהרי אילת, היום הראשון בו טיילתי לבד ושלושת הימים הבאים בהם טיילתי עם הקבוצה הגדולה. זו איכות שונה של חווייה שנעה על הקצה בין טיול בדד בו יש לי שליטה מלאה על כל מה שקורה לעומת טיול המוני, טיול עם "אמא ואבא" שמקבלים את כל ההחלטות מקטנה עד גדולה, היכן מטיילים, מתי עוצרים להפסקה ולכמה זמן, מתי אוכלים ומה אוכלים, מתי קמים בבוקר. וגם בתוך המסגרת הזו אני מוצאת חופש ומקום להנאה כשמניחה בצד את הרצון לשלוט, לקבוע ולהוביל.

הטיול הזה לימד אותי שיעור חשוב בעיניין החלטות, בחירות ותיכנונים. לפני שאני יוצאת לבד לדרך חשוב לי מאוד להתכונן, לבדוק את המסלול במפה, למדוד מרחקים, לתכנן לוחות זמנים. גם ככה אומרים עלי שאני "אחראית כמו ילדה בת 18", לכן כדי לא להתגרות בגורל משתדלת להכין שיעורי בית כהלכתם. רק שלחיים יש דינמיקה משלהם ולפעמים קורים דברים שלא תיכננתי כמו:

לעלות על הר תמנע פעמיים, יום אחרי יום
או לחזור הביתה בשישי למרות שרציתי להישאר באיזור שחרות גם בשבת, אבל העייפות ובעיקר העובדה שכל ציוד השינה שלי נרטב בגשם שירד בלילה האחרון לטיול שיכנעו אותי לחזור למיטה החמה והיבשה בבית
או שבדרך צפונה מיוטבתה היתה כזו ראות מצויינת לכיוון הרי אדום שהייתי מוכרחה לעצור לתצפית בהר עייט, להכין קפה וללטוש מבט מלא געגוע בדיונות שבצד הירדני
או לעצור לפני מכתש רמון בגב ילק ולהתפעל מהמפל שזרם בשצף ומילא את הגב עד גדותיו, מחזה נדיר עבור מי שמזדמן למקום הנכון בזמן הנכון.
אלו ההפתעות הקטנות שהחיים מזמנים, והבחירה היא בידי איך לקבל את הלא צפוי שנקרה בדרכי, אם בטרונייה או בחיוך.

שלישי בלילה, פארק תמנע, ככה אני כותבת במחברת הקטנה שלי:

היה יום ארוך, ארבע ורבע לפנות בוקר פקחתי עיניים, כשלוש וחצי שעות נסיעה עד לתמנע, נסיעה שמרחיקה אותי מאוד מהבית, העבודה ושאר הטרדות. אמנם רק שמונה בערב, אבל מרגישה שהגיע הזמן לסיים את היום, לעצום עיניים. אולי כשהמהומה סביבי תשקוט. מעניין איך בכל הפארק הגדול האוהל שלי ממוקם דווקא ליד מוקד הרעש. הגיעו קודם ארבעה תרמילאים תוצרת חוץ, ככל הנראה פולנים. אם הם מטיילים על השביל, ונראה שכן, התחילו את היום מבאר אורה או נחל רחם, איך זה שלא התעייפו, איך זה שיש להם כוח לדיבורים בקולי קולות. לפני שניגשת להעיר להם רוצה לכתוב כמה מילים על היום שהיה.

תוך כדי טיפוס באחד המפלים בנחל אלכסון אני מניחה יד על סימון השביל ותוך כדי תנופה להרים את רגל ימין ולטפס, זה היכה בי: אני כאן. בשביל. בעיצומו של "פרויקט השביל" שלקחתי על עצמי השנה. מגשימה חלום. מה שפעם חשבתי שאינו אפשרי עבורי מתברר כאפשרי ועוד איך. מחזירה את הרגל למקום. נעצרת להביט ביד המונחת על סלע יסוד, אישה בשנת היובל לחייה, אישה מטיילת לבד. גל של התרגשות מציף אותי. העיניים מוצפות דמעות של שמחה, של התרגשות, של הישג.

לפני חודש טיילתי שלושה ימים בהרי אילת, מבאר אורה עד אילת והיום טיילתי בקטע שבין פארק תמנע לבאר אורה, להשלים רצף. תחילת המסלול בנחל אלכסון היפהפה, נחל עם תופעות גיאולוגיות מעניינות. נעצרת ליד השלטים הדהויים לקרוא. הטיפוס להר תמנע תלול וקצר, מגיעה לבמת ההר, מקיפה אותה ומתיישבת להביט בנוף. הראות לא במיטבה ועדיין מזהה את נקודות העיניין בבקעת תמנע, מרימה מבט אל שרשרת המצוקים ומזהה את הר ברך, מעלה מלחן (לא ידעתי אז שלא אזכה לטפס במעלה הזה למחרת), מקומות בהם טיילתי. נעים לשבת ככה, לנוח אל מול הנוף. אח"כ מתחילה ירידה מאוד טכנית, דרדרת מסוכנת, צריך לשים לב היטב היכן מניחים את הרגל. ומשם לאגם המלאכותי אליו ניקזו את מי התהום מהמכרות הלא פעילות הסמוכות לפארק. בכרטיס כניסה הובטח לי תה צמחים ליד האגם. ניגשת למלא כוס ויושבת להביט במתרחש. קולטת איזו תכונה באוויר, מסתובבים שם אנשי תחזוקה שמכינים את האיזור סביב האגם לאירוע ספורטיבי שיתקיים בסוף השבוע (ולא ידעתי אז שנזכה לעודד את רוכבי האופניים בשישי בבוקר סמוך למעלה שחרות). מאיזור האגם והמבואה בכניסה לפארק נודף ריח ממסוחר. מה שפעם היה פשוט וצנוע הפך היום למונגש יתר על המידה, כנראה לתת מענה לבקשת הקהל. מקווה שיניחו לטבע הפראי להיות כפי שהוא, שלא יגעו, שלא יקלקלו.

המשך השביל שיורד מאגם תמנע דרומה לבאר אורה חולף על פני נוף פגוע, פצוע. מחצבה ומטמנת האשפה של אילת וסביבתה. תוהה מדוע מתכנני השביל בחרו להעביר את התוואי דווקא שם, בקטע הנוף המכוער ביותר בהרי אילת. בשער הכניסה למטמנת נמרה מוצב שלט גדול "שביל ישראל" עם חץ גדול, שחלילה לא יתבלבלו השביליסטים וייכנסו היישר לתוך בור הזבל הפעור באדמה. ליד השלט עומדת בובה מוזהבת לבושה ג'ינס, כנראה נמצאה בזבל. צוחקת ומצלמת. חוש ההומור של עובדי המקום מוצא חן בעיני.

משם הליכה קצרה ואני מגיעה לנחל רחם רחב הידיים, מרחוק רואה שיטה גדולה ומסמנת לי אותה כמקום טוב להפסקת תפוח. כשמגיעה לעץ מגלה הפתעה. בחור בשם איתמר הכין לרווחת המטיילים במקום פינת התרגעות, קומקום וכוסות שתלויים על העץ, ארגז עם תה-קפה-סוכר וגפרורים וכמה בקבוקי מים. ליד העץ מעגל אבנים ועצים למדורה. נהדר! הזדמנות נהדרת להפסקת קפה. מנסה להדליק אש ומבינה שוב עד כמה השליטה שלי באש היא "לא להיט" בלשון המעטה… נזכרת בדבריו של איש הקארוון מהסטף: "אתן לא טיילות רציניות, אם אתן לא יודעות איך להתעסק עם אש. זה הדבר הכי בסיסי". וצודק. איכשהו מצליחה להבעיר כמה ניירות שאספתי בהר תמנע, הזרדים בוערים בקושי, הרבה עשן, המים בקומקום מתחממים אבל לא רותחים בשביל קפה. הסתפקתי בתה פושר בטעם מדורה. לגמתי בהנאה מודה למתנה הקטנה שניתנה לי. דווקא במקטע הפחות יפה בשביל אני מגלה את פניהם היפות של תושבי האיזור שחושבים איך להיטיב עם האחר.

"תפקידנו להביא אור למקום של חושך ולהפוך את המר למתוק" משפט שנאמר מפי המורה לקבלה, שאול יודקביץ', שבכמה מילים מסביר מה אנחנו עושים כאן. התפקיד ברור ולא משנה מה העיסוק, המקצוע או העבודה. זה מה שצריך לעשות – להאיר את החושך, להמתיק את המר. והבחור שלקח יוזמה והניח מתחת לעץ השיטה את כל הפרודוקטים שדרושים להפסקת קפה-תה, העניק לי ולמטיילים אחרים בשביל חווייה מתוקה.

מעץ השיטה הליכה קצרה עד לשביל הג'יפים הירוק ממנו חברנו לנחל רחם בטיול חודש שעבר. אני מזהה את המקום ופוצחת בקריאות עידוד "כל הכבוד, אילנה!" אילו הטלפון שלי היה במצב תקין הייתי משגרת הודעה לשותף שלי מהטיול הראשון להרי אילת, משתפת אותו בשמחה. הדרך בה אני מטיילת בשביל בדילוגים היא כזו מבולגנת, שזו הפעם הראשונה שאני ממש חוזרת לאותה נקודה, לכן השמחה. מכאן דרך מנהלתית ארוכה למדי עד לכניסה לישוב המגודר, באר אורה. לא מבינה למה האוטובוסים הצהובים של חבל אילות חולפפים על פני ולא עוצרים. כשהתייאשתי מהתחבורה הציבורית ניסיתי את מזלי עם טרמפים. שלושה טרמפים מביאים אותי עד למכונית בכניסה לפארק ומכאן אני נוסעת לספסל החביב עלי בתצפית על הפטרייה וחצי. מרתיחה מים לקפה, נהינית מכל לגימה וכל מבט על הבקעה היפה. אח"כ מגיעה לחניון, מקלחת חמה, התארגנות לקראת שינה ומכוונת שעון מעורר לחמש בבוקר. תם היום הראשון לטיול.

פתאום קם אדם בבוקר 
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, 
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום. 

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת 
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת 
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו. 

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, 
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים, 
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו 
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף. 

פתאום קם אדם בבוקר 
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב 
והוריק שוב אילן מן השלכת. 

אמיר גלבוע

רביעי בבוקר, הפסקה לארוחת בוקר בנחל אלכסון. זה מה שכתבתי במחברת הקטנה שלי:

האם יעד הטיול חשוב? במקרה של שביל ישראל כן. השביל מחולק למקטעים-מקטעים וכדי לסיים את כולו עד סוף האביב אני מתקדמת ממקטע למקטע, מנצלת את סופי השבוע ומדי פעם יום חופש מהעבודה. ההיגיון הזה לא לוקח בחשבון חזרה על אותו מקטע פעמיים. ועוד בהפרש של יום…

אתמול השלמתי לבד את המקטע מהכניסה לפארק – נחל אלכסון – הר תמנע – באר אורה, היה יום קצר יחסית ויפה. נהינתי מאוד. הבוקר הצטרפתי לקבוצה הגדולה מתוך ציפייה לעלות במעלה מלחן. בגלל אילוצי מזג אוויר מארגני הטיול החליטו לשנות מסלול. מה שנקרא "בלת"ם". ארבעה מודלים שונים של חיזוי מזג אוויר צפו גשם שירד הלילה בבאר מלחן, לכן במקום ללכת צפונה הוחלט לשנות כיוון דרומה.

הר תמנע??? שוב??? כבר הייתי שם אתמול… מי שהסתכל עלי באותו הרגע כשנאמר המסלול החדש יכול היה לראות איך נראית באעסה. היה קשה להסתיר את האכזבה. רציתי להשלים את הקטע הצפוני מהכניסה לפארק עד לשחרות, אבל במקום זה קיבלתי את הר תמנע בפעם השנייה. לא שיש לי משהו נגד ההר, הוא אכן הר יפה ומשקיף על נוף יפה של הבקעה היפה (בקעה כי מנקזים אותה שני נחלים, נחל מנגן ונחל נחושתן, לעומת מכתש שמנוקז ע"י נחל אחד בלבד). אני מבינה שלמארגני הטיול יש אחריות על למעלה ממאה מטיילים, 120 אולי 130, בכל מקרה מדובר בכמות מכובדת של אנשים. יש מי שזורם עם שינוי המסלול, שלא משנה לו לאן הולכים כל עוד מטיילים בחברותא ויש שמתאכזבים, שהצטערו שלא הלכנו במסלול המקורי שהובטח.

כשמתחילים לצעוד בנחל אלכסון אני מחליטה לשנות דיסקט בראש ובוחרת לקבל את שינוי המסלול בהבנה. לעבור מקטגוריית ה"מאוכזבים" לקטגוריית ה"זורמים". פעמיים הר תמנע? שיהיה…

במקום עלייה במעלה מלחן ותצפית על בקעת תמנע היפה מראש מצוקי תמנע אני מתצפתת על הבקעה מראש ההר בפעם השנייה. עד שכל הקבוצה מגיעה לבמת ההר משקמת רוג'ום שקרס ומספיקה גם להניח ראש על תיק ולעצום עיניים לנמנום קצר.

אני מזהה בקבוצה הגדולה פרצופים מוכרים. יש גרעין של מטיילים קבועים שמגיעים מדי שנה לטייל בשביל, ויש כמוני שמגיעים לימים בודדים. קבוצת השביל היא כמו פסיפס אנושי מרתק, רב גילאי, מכל קצוות הארץ. אנשים שלכאורה אין ביניהם כל קשר למעט אהבת הארץ והאהבה לטיולים. תוך כדי הליכה מתפתחות "שיחות שביל", מי שמלפני או לצדי שואל/ת שאלה, אני עונה תשובה כנה, נטולת בולשיט או רצון להרשים. אומרת מה שמרגישה או חושבת, הפרטנר/ית לשיחה מקשיב/ה, לפעמים מקבלת מענה, לפעמים לא. לפעמים מצטרפת לשיחה, לפעמים שותקת. לפעמים השיחה נקטעת באמצע, מחוסר עיניין או בגלל מכשול בדרך שמחייב תשומת לב.

שמה לב שזו קבוצה שמכבדת מאוד את המרחב של הפרט, לא נדחפים, לא דוחקים במי שהולך לאט מדי. כל אחד נע בקצב שלו. בקבוצה גדולה כזו זה טבעי שיווצרו תתי-קבוצות, במיוחד של החבר'ה הצעירים שמכירים אחד את השני. הם נחמדים ומסבירי פנים, מזמינים אותי להצטרף למעגל בזמן הפסקות האוכל, כל אחד תורם את המוצרים שהביא בתיק ויחד מארגנים "סעודת שביל" לתפארת. אני עדה לשילובים מעניינים מאוד על פרוסת הלחם כמו שכבה עבה של שוקולד השחר עם פרוסות בננה, או שוקולד עם עגבנייה. כשרעבים הכל הולך…

מערבה מכאן, עומדים צוקים 
ומחכים, ומחכים.
מערבה מכאן, יש דברים אחרים 
מגדלים – ציפורי ענק 
שעוני קוקיה מוזרים. 
מערבה מכאן, הכל אחר 
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן 
מספיק להגיע עד קצה החול 
מקום שם המלח מחליד 
את גדרות הזמן. 

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל 
עם ארנק, מטריה, כפפה, מקל. 
לעקוף אותיות ואותות בלבן 
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן 
זעירה, ולשוב למפתן 
המוכר והחם/
מן השמש אשר שוקעת 
לשבת שם רגע, שני בני אדם 
ולטפס למעלה, צעד, צעד,
אחר כך אפשר לכתוב על זה 
סימפוניה משגעת. 

תרצה אתר

מראש הר תמנע יורדים אל הכניסה ל"פארק אתגרים", שם נלון בלילה, יש סככה גדולה שתגן עלינו מפני הגשם. סמוך לפארק עוצרים להפסקת צהריים ארוכה ואח"כ יוצאים לצעידה בשביל שעולה מעל עמודי שלמה, יורד ומקיף אותם. "כאן עוד לא הייתי", ככה אני לעצמי. שמחה שבשביל הזה עדיין לא צעדתי ושמחה שמכאן ועד סוף הטיול אלך בשבילים חדשים, סוג של פיצוי על "פעמיים הר תמנע".

בעיניין ספירת הקילומטראג' המצטבר על שביל ישראל: בסוף הטיול החלטתי להחשיב את כל ארבעת הימים הללו כחלק מהמסע האישי שלי בשביל. במקום מעלה מלחן קיבלתי ביום השלישי לטיול עלייה של  כ-700 מטר בנחל יוטבתה המאתגר והיפהפה, עד שחברנו לשביל ישראל. כשבעה קילומטרים על ש"י עד שהיגענו לשחרות, חצינו את הישוב ולבסוף היגענו למחנה הלילה המאולתר סמוך למעלה שחרות. וביום האחרון לטיול ירדנו בשביל הכחול סמוך לחאן שחרות עד ליוטבתה. זו הפעם הראשונה שאני מטיילת במעגל הזה שקודם עולה בגובה עד לשחרות ואח"כ יורד בגובה עד ליוטבתה. התהלכו כל מיני שמועות על כמות הקילומטרים שצעדנו ביום הארוך והקשה הזה, לפי המדריך 18, לפי מי שמדד באפליקצייה 22 עם הפרש גבהים של מעל 700 מטר. אם ככה, זה הווריאנט שלי למקטע מעלה מלחן – באר מלחן – שחרות.

סמוך לעמודי שלמה, אחד מחברי הקבוצה מרביץ בנו תורה ארכיאולוגית ואומר מה שכבר ידעתי, שבארכיאולוגיה מקובל להשאיר חלק מהאתר לא חפור, כדי שהדורות הבאים יוכלו לגלות ממצאים חדשים בעזרת הידע והטכנולוגיה המתקדמים שיהיו ברשותם. כנ"ל לגבי "פרוייקט השביל" שלי, לגמרי לגיטימי בעיני להשאיר מקטעים קטנים לשנים הבאות. שתהיה לי סיבה טובה לחזור לתמנע גם בשנה הבאה.

לפני סיום כמה מילים בעיניין הגשם, אותו גשם שבגללו שונה המסלול. הלילה הראשון בפארק תמנע, סמוך לאגם, היה נעים ויבש. בלילה השני עם הקבוצה ב"פארק אתגרים", חלק מהאנשים בחרו להצטופף תחת הסככה, אני בחרתי להקים את האוהל שלי תחת כיפת השמיים ולקחת את הסיכון שאולי ירד גשם. ואכן השמיים טיפטפו, אבל גשם קליל, לא רציני, לא כזה שמצדיק שינוי מסלול.

המבול חיכה ללילה השלישי והאחרון לטיול. בחצות וחצי התעוררתי לקול טיפטוף קצבי על גג האוהל, "הו, הינה יורד גשם, בטח תיכף ייפסק", רק שהוא נמשך ונמשך, עד ארבע וחצי לפנות בוקר, אולי יותר, כי מתישהו השלמתי עם העובדה שהכל רטוב – המזרון, השק"ש, הבגדים – והנחתי לעייפות לקחת אותי לשינה טרופה עד שיעלה הבוקר. בשש הגחתי מהאוהל הרטוב אל השמיים המטפטפים, הבוץ, השלוליות והסיפורים של יתר המטיילים על חוויותיהם מהלילה. מצד אחד אני שמחה שהמדבר מקבל משקעים, זה טוב לצמחייה ולבעלי החיים, מצד שני, למה דווקא על האוהל שלי שלא ערוך לגשם… אפיזודת הגשם שירד כל הלילה עונה בול להגדרה של חווייה: "סיוט בזמן הווה".

בסיפורי הטיולים שלי אני אוהבת לשלב שירים וזו אחת מהפנינים שיוטיוב הניח במקרה על המסך בזמן הכתיבה ועריכת התמונות. קול צלול של זמרת לא מוכרת שכתבה מילים שנגעו בי עמוק ואיתן אסיים את הפרק הזה במסע.

נגיד שאין פחד יותר
רק הרגע הזה עכשיו
נגיד שרק שתינו פה
עולות מטפסות בהר
נגיד שאין טעם יותר להסתיר
איזו אמת מיוחדת
בואי נרוץ מפה מהר

בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו
ננשום אויר כנוע, לנוע לנוע
בואי, עכשיו זה קורה, זה לא במקרה
ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר

נגיד שעולם מתגלה עלינו עכשיו
ואין צורך לומר מילים שזמנם נגמר
נגיד שהסכמת לוותר על חומות מגדלים בשמיים
בואי נרוץ מפה מהר

שמש בעיניים, רגליים יחפות במים
לו רק תעשי צעד אחד
פסיעה אחת והגענו
כל העולם ירוץ בשבילך

נרקיס – לשמוע את השיר הנהדר הזה ביוטיוב לחצו כאן

Comments

4 תגובות על “על השביל, מתמנע לשחרות”

  1. תמונת פרופיל של המתבלטת

    אני פוסעת בשבילים איתך, נהנית לצפות בתמונות ולראות את האהבה שלך לארץ הקטנה שלנו.
    גם אם המסלול חזר על עצמו בשנית, כנראה שלכל דבר יש את הסיבה שלו..

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! זו אחת הסיבות שאני כותבת ומפרסמת, כדי לאפשר לאחרים להתלוות אלי למסע, גם אם זה נעשה בצורה וירטואלית. שמחה שאת לוקחת בזה חלק 🙂

  2. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    הפעם לא הצלחתי לעקוב אחרי מה שכתבת בפוסט שלך, למרות שניסיתי (אפילו פעמיים).
    התמונות מצוינות (טובות יותר אפילו מהסטנדרט הגבוה שלך)
    גם השירים הפעם "משהו". אבל אם כבר כתבת על שיר ביוטיוב, צרפי בבקשה קישור לשיר

    גרמת לי שוב למחשבות על הפער בין ללכת בקבוצה (מה שאני עושה), מול הליכה לבד וגם "עם הבית על הגב" ולכן מעריך עוד יותר את המסע שלך

    בהצלחה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      אתה מתכוון שלא הצלחת לעקוב אחלרי המסלול? אם זה חשוב אני יכולה לפרט כאן:
      שלישי: לבד – מהכניסה לפארק תמנע – הר תמנע עד לבאר אורה
      רביעי: עם הקבוצה הגדולה: הר תמנע והשביל שעולה מעל עמודי שלמה בפארק, סיימנו בפארק אתגרים ושם ישנו
      חמישי: הסעה לחניון לילה בנחל יוטבתה ועלייה בנחל יוטבתה לשחרות. לינה סמוך למעלה שחרות
      שישי: ירידה משחרות עד לפונדק יוטבתה בכביש 90, ירדנו בשביל הכחול ואח"כ חברנו למעלה שחרות, דרך הג'יפים. סיימנו את הטיול בצהריים.
      וצודק, אני אוסיף קישור לשיר של נרקיס כי הוא באמת שיר מיוחד.