תל אביב שרה, רוקדת וחוגגת

רואים עליי מייד שאני לא עירונית לפי הלחץ שלי מחניות. לנהוג אני מאוד אוהבת וגם נחשבת בעיני עצמי לנהגת מצויינת, אבל כשזה מגיע לסיום הנסיעה בחנייה כאן טעון שיפור. אני יודעת לחנות ברוורס רק כשהמדרכה מצד ימין שלי. בכיוון ההפוך משהו בחיווט של הכיוונים במוח פשוט לא מסתדר, כך שגם אם תהיה חנייה פנוייה אני מראש מוותרת. אני גם צריכה שיהיה מקום ספייר כדי שיהיה לי מרווח תימרון. בחניות צפופות קשה לי. בקיצור, הינה אני מתוודה בפניכם: חניות מלחיצות אותי.
ההקדמה הזו באה להסביר למה השכמתי קום השבת והיגעתי לחניון רידינג בשמונה וחצי עם תקווה קטנה בלב שתהיה לי חנייה בחינם ובלי רוורסים. הכבישים בשעה מוקדמת של הבוקר פנויים אבל החניון החינמי לא. מה הולך פה? מה יש לכ"כ הרבה אנשים לעשות פה על הבוקר? או שנשארו לישון בעיר לאור טרפת האירוויזיון.
אין מצב שלא תהיה גם לי חנייה, מסתובבת עד שרואה אחד מרצי הבוקר שסיים אימון. הוא יוצא, אני נכנסת, נועלת את המכונית ומשננת מיקום. עדיין לא הפנמתי שקיימת אופציה דיגיטלית ווייז יכולה לזכור את מיקום החנייה עבורי.
בדרך לגשר מעל הירקון נעצרת לשבת על ספסל, פיסקה מס. 1. חשבת שאם תגיעי מוקדם לא יהיו אנשים? איפה את חייה? זו עיר ללא הפסקה. זו עיר עם מלאי אנרגיה אינסופי.
רבע לתשע בבוקר ואנשים בשיא הכושר, רצים, מזיעים, מותחים שרירים. אם כי לא כולם אלופי עולם ספורטיבים, מולי נעצרה אישה שחטפה סחרחורת ושני רצים מלווים אותה למכונית. על הדשא בחורה צעירה עם שיער גולש עושה סקווטים, כשיד ימין אוחזת בסלולרי. אני מתעייפת רק מלראות אותה מתיישבת ומתרוממת.

אנוכי עם כובע שמש וורוד וחולצת טיולים וורודה יוצאת לחצי יום טיול אורבני, לספוג קצת אווירת אירוויזון ועוד הפתעות שתל אביב תזמן לי.
מוזמנים להצטרף אלי ליום טיול לאורך הטיילת של העיר שלא נגמרת.

מול הטוקהאוס מתעכבת לקרוא את פרסומי ההרצאות לחודש מאי. בסוף החודש תתקיים הרצאה של דבי לוזיה בשם "חיים בזמנים מעניינים". אכן כך. זמנים מעניינים. שתי נשים חולפות על פני ואני שומעת פיסות ריכולים, "היא גם מכוערת, משהו בהתנהגות שלה, מה הוא מצא בה", רוכב אופניים עם מוסיקה רועשת חולף בטיסה וזורק בגסות "שרמוטה", לא לי, אולי למישהי שהעירה לו משהו.
זו גם עיר עם הרבה גסות, דורסנות ורוע. עם הרבה אנשים על ה"רצף". מזכירה לעצמי שצריכה להיזהר מרוכבי אופניים וקורקינטים. הם סכנה של ממש להולכי הרגל.
"ים של חוויות" מבטיחים שלטי הפרסום של נמל תל אביב. את זה אני עוד אראה בהמשך היום.

ברחבה ליד פסל הפועל העברי פזורים ספסלי פלסטיק אדומים ושימשיות. לרווחת הציבור. אני אוהבת את ההנגשה הזו, שהעירייה מציעה מקום לשבת, מוצאת פיסת צל ומתיישבת, מול המזרקה, מול "בית ספר למצויינות קולינרית", לשתות מים ולאכול סנדוויץ שהבאתי מהבית, כי השעה כבר תשע ורבע. זמן טוב ללעוס משהו. לא כדאי שאעיר מה אני חושבת על הצירוף "מצויינת קולינרית", יצאו ממני מילים רעות כמו דקדנס ונהנתנות. לא מתחשק להיות רעה הבוקר, אני כאן כדי להינות מים של חוויות, כפי שהובטח לי בפרסומת.

אירוויזון היא מילה מולחמת משתי מילים, אירופה + וויז'ן שבעברית צחה משמעו חזון. מנסה לברר באיזה חזון מדובר. האם חזון של אירופה שרה, צוהלת ושמחה? אירופה המאוחדת? שוחרת שלום וחופש ביטוי אמנותי? מזל שהקוראים לא יכולים לראות את הבעת הפנים שלי בזמן הקלדת השורות הללו. אתם יכולים רק לנחש…
תוהה מה לי ולתחרות הזו. בזמן הילדות היינו צופים בה שנה אחר שנה, עוקבים בדריכות אחרי הדוז-פואה בשלב ההצבעות. מתרגשים עד לב השמיים כשישראל זכתה במקום הראשון. מאז חלפו השנים ואיבדתי עינין בתחרות הזמר הזו. מה פתאום עכשיו אני מגלה עיניין?

על הדק בנמל ת"א בנו "תקליטייה", מבנה מדליק, צבעוני, אפשר לשלוף מהמדפים תקליטים והשירים מתנגנים. כשלפתע נשמעים צלילי האבניבי החינני והאנרגטי ואני מתחילה לפזז בעליזות… ואז טרח… מישהו שלף תקליט אחר. כל מי שנכנס לתקליטייה משחק בשירים, אבל אותי הזיפזוף מעצבן. מה רע בלשמוע את האבניבי עד תומו ולרקוד קצת…

מהתקליטייה הולכת לכיוון השלט של איי לאב תל אביב, מקווה לצלם אותו נטו ללא אנשים.

נמל ת"א מציע למבקרים הרבה מאוד מקומות ישיבה, וגם ברזייה ותיכף אחפש את השירותים הציבוריים (החץ מראה לכיוון הסיפון הדרומי). צל הוא מצרך קצת יותר נדיר. הספסלים המוצלים תפוסים ועדיין מוצאת ספסל פנוי, לשבת ולכתוב פסקה נוספת. הצלחתי לצלם את השלט עם הלב האדום בטייק הראשון ואח"כ המון צילומים של שלטי אזהרה. לעירייה יש ככל הנראה מחלקה גרפית מוכשרת, אהבתי את אייקון האיש המחליק, אבל גם כאן, אנשים מתעלמים מ"סכנת החלקה" ומהאיסור לרכוב באופניים על רחבת העץ.

בוקר של שבת קייצית. אנשים הולכים, רצים, מטיילים, דגים. זוגות, חבורות, משפחות עם ילדים או כלבים או לבד. כל פורמט הולך. תערוכת הצילומים על דנה אינטרנשינל סגורה בשבת. כנ"ל רוב המסעדות שיפתחו לקראת הצהריים. בכל שעה של היום הנמל נראה אחרת. שעות השיא הן דווקא בלילה, כשהופך למתחם בילויים רועש ושוקק חיים. מועדונים, פאבים, מסעדות. הדגש הוא על קולינריה יוקרתית ומוסיקה/רעש. פחות לטעמי, לכן אני מגיעה הנה לעיתים רחוקות.

שלושה דייגים בספסל לידי מדליקים רדיו ומאזינים לחדשות של השעה עשר. מדווחים על מתיחות בגזרה הצפונית, הסורים מאשימים את ישראל בתקיפה על דמשק, הקריין מסיים בעדכון על ירידה במעלות החום. הלוואי. המוסיקה הרועשת בתום החדשות מאיצה בי לקום ולהמשיך בדרכי.

השירותים במבנה של שוק הנמל נקיים, התור לקפה ארוך, לא נדחפים, מחכים בסבלנות בתור. אין קפה שחור, מזמינה אמריקנו ויוצאת לשבת בחוץ, בצל, "it made me someone", שורה מ"השיר שלנו" ותוך כדי לגימה מהנוזל השחור החם והמריר, תוהה למה הכוונה ב-someone ומה עשה אותי למי שאני היום.

פעם, לפני עידנים, כשהייתי ילדת בית ספר יסודי, בחופש הגדול אמא שלי היתה לוקחת את אחותי הגדולה ואותי ל"יום כייף" בתל אביב. אוטובוס לתחנה המרכזית בירושלים ומשם אוטובוס לתחנה המרכזית בת"א, ומשם קו מקומי לאיזור שוק הכרמל, נחלת ביניימין. שדרות רוטשילד לא היו במסלול, אולי כי היא לא הכירה או כי זה לא היה הסטייל שלה. יכול להיות שקנתה לנו בגדים בשוק, שהמשכנו לחוף הים. בכל מקרה כמעט בטוחה שקיבלנו מנה פלאפל לארוחת צהריים. אני זוכרת צביטה, כשנקלענו לאיזו מהומה ברחוב, במקום להתרחק נשאבתי לתוכה. הצביטה של אמא שלי הכריחה אותי לצאת משם. מעניין איך דברים מסוימים נחקקים בזיכרון ואחרים טובעים.
אני זוכרת איך כחיילת הייתי מגיעה בחופשים מהצבא לתל אביב, בעיקר בקייץ, לים. זוכרת כמה אהבתי לשחות מעבר לשובר הגלים, כמה שעות שכבתי בביקיני חשופה לשמש, כמה מבטים נזרקו לעברי וכמה ניסו "להתחיל" איתי.
כמה שנים עברו מאז וכמה השתניתי. לא שוחה בחופים של ת"א, לא משתזפת בשמש, לא מסתכלים לכיוון שלי, לא" מתחילים" איתי ואם מנסים לפתוח בשיחה סתמית לא משתפת פעולה עם מי שפולש למרחב השקט שלי.

מצחיק איך אני יושבת במתחם כ"כ רועש, בתוך הבועה השקופה והשקטה שלי, ודווקא ברעש הזה מגיעים זיכרונות, מחשבות. כשהייתי חיילת היה לי טלכרט, חלפו למעלה משלושים שנה ויש לי מכשיר סלולרי, כמו מחשב כף יד. הקידמה מדהימה אותי כל פעם מחדש. הטכנולוגיה הפכה אותי לאשת הייטק, אשת בדיקות לשנים רבות. העזיבה שלי את עולם ההייטק הופכת אותי למובטלת מצד אחד, ולמי שיש לה הרבה חופש לעשות כרצונה מהצד השני. הנחישות והאמונה ביכולות ובערך שאני מביאה יהפכו אותי משכירה לעצמאית. אבל זה נושא לפוסט אחר.
נגמר הקפה, שאגב היה טעים, כי מצויינת קולינרית מחייבת… ממשיכה הלאה על הטיילת.

חוף מציצים הוא הראשון אחרי שיוצאים מאיזור הנמל. כל כך צבעוני. אני והסוני שלי חוגגות בצילום פריימים של שימשיות צבעוניות. וגם סוכת המציל המצויירת זוכה לסקירה משלושה כיוונים. זו כבר לא "סוכה" כמו פעם, יש בה מזגן, תאים סולארים להפקת חשמל ובתוכה מקרר מלא בירות, מקלחת, ספה למנוחה, אולי גם מיטה לתפוס נימנום. על ווייפיי אין מה לדבר. שידרוג בתנאי התעסוקה. רק הים נשאר אותו הים, לפעמים שקט, לפעמים סוער. הבוקר יש דגל אדום ומצילים שמציקים לרוחצים לא ממושמעים.

מהחוף עולה לגן, שם אמור להיות ה"כפר". עוצרת בפינה בצל, הפסקת מים וכתיבה. ממול מסיבת יומהולדת עם בלונים, מתקנים מתנפחים ומוסיקת פופ אמריקאית רועשת. לו גם אמריקה היתה נדחפת לתחרות הביזארית של אירופה, מעניין איזה שיר היתה שולחת. אם אוסטרליה משתתפת בתחרות, אז למה לא אמריקה. הכי מתאים ללאס ווגס לארח כזו תחרות ראוותנית.

תל אביב כעיר ידידותית לקהילה הלהט"בית מעבירה היטב את המסר של קבלת האחר, השונה, כולל הנגשת השידורים לשפת הסימנים ולמוגבלים מנטלית. ועל יוזמה זו אני אומרת שאפו.
עכשיו מכיוון המסיבה נשמעים הלהיטים "ננה, בננה, סבבה", ואח"כ "בום-בום"… שירים שעושים לי אלרגיה ומזרזים אותי לקום ולהמשיך הלאה.

אוייייי. איזו פאדיחה… משום מה חשבתי שגן העצמאות (שם ראיתי שנה שעברה את המטס) הוא-הוא גן צ'ארלס קלוד, שהפך ל"כפר האירוויזיון". רק כשעליתי למעלה הבנתי שלא בגן הזה מדובר. שהכוונה למדשאות הרחבות ליד מה שפעם היה הדולפינריום. התבלבלתי. זה אומר שיש לי עוד כמה קילומטרים לצעוד על הטיילת בשמש. ואח"כ לחזור את כל הדרך חזרה למכונית.
עוברת דרך כיכר אתרים, מצלמת פה ושם ציורי קיר, המקום זועק מהזנחה ומריח של שתן. מפתיע איך פיסת נדל"ן כזו עומדת כמו פיל לבן ואף אחד לא בונה עוד מגדל גבה קומות על חורבותיו של מה שפעם היה הקוליסאום המיתולוגי והיום מועדון חשפנות.

העיר הזו מדהימה. אין לי מילה אחרת.

קניתי ארטיק רמזור בחמישה שקלים, מחיר בפיקוח. עוצרת ללקק אותו בסככה מוצלת מול החוף, שלא יטפטף עלי. לידי חבורת בחורים צעירים, מנגנים מוסיקת צ'יל אטוט ברמקול קטן ומתאמנים, לא יודעת איזה סגנון אימון זה, יוגה אולי פרקור. מדברים על תזונה, על  raw food, בחור אחד עושה עמידת ידיים ומרים יד אחת באוויר, אח"כ מדגים את תנוחת העורב שהיא תנוחה קשה! בחור אחר יושב בשיא הנונשלנטיות עם רגליים מפוסקות בתנוחת שפגט. הגמישות, החוסן הפיסי של גוף צעיר, בריא, חזק שמסוגל לעשות כאלו תרגילים, הדרך בה הם מראים אחד לשני את התרגילים – השאירו אותי פעורת פה. איך הם עושים את זה וכמה שזה יפה.

בקצב האיטי שאני הולכת קצת – נחה קצת בצל אגיע לכפר לקראת ערב….

אחרי אחת בצהריים היגעתי לקצה הטיילת, רואה את הבמה ואת הגדר סביב ה-village. סגור, ייפתח בחמש. עומדת על המרפסת ומשקיפה על חוף ימה של תל אביב. תוהה מה חושבים עלינו התיירים. או שאנחנו עם של ספורטאים, לפי כמות מתקני הכושר וכמות המתעמלים והרצים. או שאנחנו עם של זללנים לפי כמות המסעדות ומזללות. או שאנחנו עם של סתלבטנים לפי כמות הנופשים בחוף, והאנשים שמטיילים ברגל.

אולי כי שבת, אולי כי כבר קייץ, אולי כי היום טרפת האירוויזיון מגיעה לשיאה, אולי כל אלה מסבירים את כמות האנשים. אני מביטה במאסה האנושית ומחייכת חיוך של שביעות רצון. למה לא, בעצם. לא מגיע לנו לרבוץ בים, לאכול, לרקוד, לנוח, לטייל, להינות, לנשום, לחיות. בטח שמגיע. ליום אחד לשים בצד את המלחמות, הריבים, חילוקי הדעות, הסיכסוכים, הפילוג ולקחת חלק בחגיגה הססגונית השמחה שרק עיר כמו ת"א יודעת לייצר.

בדרך לכפר ניגש אלי בחור במבטא זר ושואל "?do you watch the Eurovision", לא בא לי להיכנס איתו לדקויות, עניתי "not really" והלכתי לדרכי. כעת, בזמן שעורכת את הפוסט הנ"ל, בטאב אחד בדפדפן פתוח עמוד הבלוג ובטאב נוסף "כאן 11" עם טיימר שסופר לאחור בעוד 30 דקות יחל השידור החי של הגמר הגדול.
אם כבר, אז כבר.
שומרת את ההערות על טיב השירים לערוץ הוואטסאפ המשפחתי, שם אפשר להשתלח ולהסתלבט על השיפודים של הזמרת האוסטרלית וכו'.

ואסיים עם שיר האירוויזיון שלי.
ביוון נזכרתי בפזמון של שיר ישן נושן, "סוקרטס סופרסטאר", מהתחרות שהתקיימה בירושלים ב-1979. שלחו לי את הלינק ליוטיוב ומדי פעם הייתי מנגנת בווליום גבוה ומצטרפת לשירה בג'יבריש.
יש תרגיל כתיבה שאומר, קחי שיר בשפה שאת לא מכירה, האזיני לו וכתבי מילים משלך לאותו השיר.
ניסיתי לכתוב לו מילים משלי, יותר דבילי מזה אי אפשר, העיקר שאותי זה הצחיק…

"תראי, תראי כמה יפה פה
תראי, תראי את העולם מחייך לך
תראי אותך רוקדת משמחה
תחווי, תחווי קשת של צבעים
תסעי, תסעי לאן שמתחשק
תעופי על החיים, על החיים…."

פוסטים נוספים על תל אביב

Comments

14 תגובות על “תל אביב שרה, רוקדת וחוגגת”

  1. תמונת פרופיל של תמרית

    נהניתי ללוות אותך בטיול לאורך חופי תל אביב. מעריצה אותך על שאת לא מתעצלת ויוצאת לטייל באותה סקרנות גם בעיר וגם בטבע.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה תמר, יש משהו באנרגיה של העיר הזו שסוחף אותך, אפילו שהמקום מוכר. הסקרנות היא הצידה לדרך איתה אני יוצאת מבית לכל מקום, ככה זוכים לראות חברים מוכרים באור חדש או אחר.

  2. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    ׳מתה׳ על העין שלך… כיף לשוטט איתך.
    אפרופו זיכרון ילדות מתל אביב של פעם… אני זוכרת ששדרות רוטשילד היו איזור מסחרי מוזנח. הייתי נוסעת עם סבא שלי באוטובוס לרחוב לילינבלום שהיה אז איזור החלפת כספים בשוק השחור.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חוה. מקווה מאוד שהקייץ עוד נגיע לשוטטות משותפת. הזיכרון שלך הזכיר לי איך פעם היו מחליפים דולרים לקראת נסיעה לחו"ל… השתכללנו מאז…

  3. תמונת פרופיל של נעה

    Your post makes the state of Tel Aviv look pretty even to me.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      Thanks a lot!

  4. תמונת פרופיל של זיוה רענן
    זיוה רענן

    אילנה, אני מוצאת את חווית הקריאה בפוסט שלך מסעירה במיוחד, לרגע מזדהה, לרגע צוחקת, לרגע חושבת, מזהה אצלך סרקזם שמתחלף תוך רגע ללמבט נטול שיפוטיות וחוזר חלילה. הרבה דיסוננס בין הצבע, הססגוניות ובמורכבות התל אביבית לבין התחושות שלך שמתחלפות בין זרות לבין אהדה. זה פוסט ססגוני ונפלא במיוחד, כמו תל אביב 🙂

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. תל אביב בעיני היא עיר מאוד מרתקת ומספקת שלל גירויים, הכל זמין ברחובות, רק צריך לגשת ולקחת. שמחה שאהבת את הפוסט 🙂

  5. תמונת פרופיל של יפעת

    אילנה, נהנתי לקרוא על השיטוט שלך בתל אביב. אהבתי את נקודת המבט שלך.
    אני אוהבת גיחות לתל אביב היא עיר מרתקת בעיני. בחופשות בית ספר אני נוסעת עם הבת הצעירה שלי ליום כיף בתל אביב, מעניין מה היא תזכור מהבילויים האלה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה יפעת. מה שנשאר בזיכרון, את זה ימים יגידו… נגיד עכשיו אני מנסה להזכר בקו אוטובוס מירושלים לת"א ופשוט לא מצליחה לזכור, אולי קו 450 או 480. וזה היה קו שנהגתי לנסוע בו המון… זיכרון זה דבר מתעתע ועוד יותר הן ההבלחות, מתי הוא מתעורר ושולח איתותים. בשביל זה צריך לגרות אותו ואני מוצאת לטיולים אורבאנים, בגלל עומס הגירויים יכולים לשמש זרז נהדר להצפה של זכרונות מן העבר. במיוחד אם זה מקום מוכר וגם אם יש קצת זמן ולא צועדים במרץ. מה שהתכוונתי שייקח כמה שעות התפרס על פני כמעט יום ורק בארבע היגעתי הביתה. בגלל אותן הפסקות צל, בגלל שלא רצתי מהר-מהר.

  6. תמונת פרופיל של רונית
    רונית

    אוהבת מאוד את הכתיבה המשלבת בין המראות והזכרונות שעולים. זה כמו לטייל "בראש של אילנה". והעובדה שהצלחת למצוא שירותים ציבוריים נקיים בישראל, מלמדת על יכולת אבחנה יוצאת דופן, או שהעיר ממש יצאה מגידרה לקראת הארוויזיון.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      אהבתי את הביטוי "לטייל בראש של אילנה"… בואי נאמר שיחסית לערים גדולות אחרות השילוט והכוונה של עיריית ת"א היתה באמת יוצאת דופן…. בקושי עברו שבועיים מאז סאגת האירוויזיון ולא נשאר מכל זה כלום… התנדף הרוח החמסינים… מצחיק אותי הדיס-פרפורוציה שנוטי ליחחס לאירועים מסוג זה. שמחה שהיגעתי לשם באותה השבת, רגע לפני, ולו רק בשביל אותה אווירה שאח"כ נעלמה כלא היתה.

  7. תמונת פרופיל של עינת הרשקו
    עינת הרשקו

    התובנות המחשבות וההרהורים שלך, יחד עם התמונות הבלתי נתפסות עושים כל פוסט שלך לחוויה. פשוט מעניין לקרוא אותך. מי צריך יותר מזה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      עינת, ת ו ד ה!!! איזה תגובה כייפית! חייכת אותי מאוד!