שוטטות תל אביבית, חלק I – "שביל הגרפיטי" בקריית המלאכה

"את יודעת שאח שלי נפטר, הלך לישון ולא התעורר", האישה בספסל הרכבת אחרי מעדכנת בטלפון.
המשפט הזה תופס אותי חזק. "הלך לישון ולא התעורר" או "מות נקי" כמו שאימא שלי אומרת. אדם שמחזיר את נשמתו לבורא עולם בשינה, מעבר רך בין העולם הזה לעולם הבא, לא כרוך בגסיסה איטית, מיוסרת ומכאיבה. מות שיתכן שמגיע בהפתעה, שמזכיר שוב כמה שהחיים שבריריים. שכל יום שניתן לנו, הוא יום שנחייה אותו במלואו.

רבים מאיתנו חולפים בחיים כאילו היו דרך חתחתים שיש לעבור דרכה כמה שיותר מהר, בלי להתעכב, כדי להגיע לדבר הבא. מי שחי ככה מפספס בעיני את הפואנטה. החיים הם-הם הדרך. הם הדקות שעוברות מרגע היקיצה עד הרגע בו נעצמות העיניים והתודעה גולשת לשינה.

התעוררתי לבוקר יום חמישי, סתיו ישראלי. כלומר חם ובהיר ביום, קריר בלילה. יום פנוי ממשימות ש"צריך", יום שאמלא במה ש"רוצה".
ומה אני רוצה? לצאת לשוטטות תל אביבית, ללכת ברחובות העיר הסואנת, באיזורי התעשייה הישנים, לחזות בתערוכת ציורי קיר ברחובות.
בשוטטות החיפאית התלוותה אלי חברה, בשוטטות התל אביבית אני בגפי. מלווה אותי המצלמה, שהיא כמו חברה טובה.

שבוע לאחר השוטטות התל אביבית שמתוארת כאן, יצאתי לשוטטות נוספת, כשהמוטיבציה היתה לבקר בכמה תערוכות.
רשמים מצולמים מהתערוכות בהן ביקרתי יתפרסם בקרוב. 

"אימון עוצמתי מתחיל בטורקי" כדברי הפרסומת על תחנת אוטובוס ואני אומרת, שיטוט גם הוא מתחיל בטורקי, רק שייקח זמן עד שאמצא.
בינתיים תוך כדי הליכה ברחוב לוינסקי אני שמה לב להתחדשות עירונית, פה ושם בתים שנהרסו ונבנו מחדש. ממשיכה לאסוף פריימים של בתים מעניינים ומרפסות תל אביביות לאוסף.

כמי שחייה שנים רבות ללא טלויזיה, וכמי שחייה בישוב קטן נטול שלטי חוצות, אני לא חשופה לפרסומות. בגיחות לחיפה והרצליה נתקלתי שוב ושוב בפרסומת שמתהדרת בסלוגן "יש לי say", "יש לי את הכוח לומר לא".
מוזר שכדי לומר "לא" נדרש כוח, אבל ככה נאמר בשלט. סימן שזו עובדה נכונה? לא פשוט להגיד "לא" נגד העדר, נגד הזרם המרכזי, נגד מה שמקובל. מי כמוני יודעת עד כמה זה מורכב ומאתגר, כלומר קשה.
לכן יפה שתולים את המשפטים הללו בחוצות העיר, אם כי פחות אהבתי את הצורה הכללית של הפוסטר עם דמויות שאין לי מושג מיהן ובשביל מה נחוץ הסימון באצבעות הידיים של סולמית. כלומר, גם כשאני אוזרת אומץ לומר לא, אני צריכה לתייג את זה? מה נסגר עם הדור הצעיר? לא תייגתי, לא עשיתי, לא הייתי?

אני יוצאת לשוטטות התל אביבית היום עם ארבע שאלות קטנות ומשמעותיות בראש. שאלות שילוו אותי ובסוף השוטטות, בדרך הביתה, אענה עליהן.
1. איזה דבר טוב אחד זיהיתי היום?
2. איזה מעשה טוב אחד למען עצמי עשיתי היום?
3. איפה היה לי רגע של שקט?
4. מתי נשמתי לרווחה?

בכניסה לשוק לוינסקי קונה קפה שחור, חם ומר, מוצאת כיסא פלסטיק ומתיישבת להפסקת קפה ראשונה.
לא, הפעם אני לא מצלמת את הקפה שלי. לעניות דעתי הצנועה טרנד צילומי כוס הקפה/המשקה שלי מיצה את עצמו. אנשים אכלו ושתו ונהנו עוד לפני עידן תיוגי האיסטגרם. תאמינו לי שאפשר לאכול, לשתות, להינות גם בלי לצלם ולתייג.
אני מיציתי, תוהה מתי הטרנד הזה יחלוף ומה יבוא במקומו.
שלא יהיה לכם ספק, אחרי הקפה המצלמה תצא לאוויר השוק ותתקתק, "קליק-קליק". כמה טוב להרגיש את חדוות הצילום חוזרת אלי. בזמן הקורונה היא הצטמצמה מאוד, התעמעמה. עכשיו היא שוב מקבלת מקום. משמחת אותי.

אפילו שכבר הייתי פה יותר מפעם, אפילו שצילמתי את השוק ואת הציורים המרוססים על הקירות, בא לי לצלם שוב.
אני רואה בחזרתיות הזו פעולה מבורכת. אם יש משהו שאתם אוהבים לעשות, שמשמח אתכם – ההמלצה היא לעשות אותו שוב ושוב ושוב. ובכל פעם העשייה היא טיפה אחרת. אני בטוחה שהתמונות שאצלם היום יהיו שונות מהתמונות שצילמתי כאן פעם. וגם אם לא, אז מה.
תמונה היא תמונה היא תמונה.
תמונת עולם, תמונת מצב, תמונת פרופיל.

"Nonsense". מילה שכתובה בשחור על גבי לבן במדרגות החירום של אחד ממבני התעשייה הכעורים להחריד בקריית המלאכה.
קריית המלאכה כשמה כן היא, מבנים תעשייתיים שחלקם עברו הסבה לגלריות לאמנות.
הקירות ברחובות המרץ, המפעל והתנופה מצופים בציורי קיר, כתובות, מדבקות. ישן, חדש, מוכר יותר או פחות.
עירבובייה ססגונית מהפנטת. תערוכה של אמנות רחוב במיטבה, ללא אוצר שמנחה ומסנן.
נדמה לי שכל אחד יכול לבוא ולרסס או להדביק. כלומר, כל מי שבוער בו להותיר סימן במרחב הציבורי.

מעניין למה אמנים נמשכים דווקא לאיזורים המוזנחים בשולי העיר. אולי כי כאן שכר הדירה היה בזמנו שפוי יותר. היום תלויים שלטים שמציעים לופטים להשכרה. אפילו לא מתעניינת בכמה. מחירים של תל אביב, הצנטרום של הפיילה, גם אם היא ממוקמת באיזור תעשייתי, בין מוסכים, בתי דפוס, חנויות סיטונאיות, נגריות עם ניחוח של דבק מגע.
זה אולי סוד הקסם של האמנות שמכניסה צבע ועיניין למקומות אפורים ופונקציונלים.

אפשר לקרוא על "שביל הגרפיטי" בדף הפייסבוק של יוזמת הפרוייקט ושגם מעבירה סיורים. עוד לפני שניגשתי לקרוא ברשת אני מניחה שמדובר בפרוייקט שנעשה בגלוי ואפילו בעידוד העירייה, שיש מי שמממן את עלות השימוש במנופים כדי שאפשר יהיה לצייר על קירות שלמים.
מפעם לפעם הגלריות וסדנאות האמנים נפתחים לקהל הרחב. זה קרה באוקטובר האחרון ומניחה שבעתיד יערכו שוב אירועים של "סטודיו פתוח".
הייתי ממליצה הגיע לאיזור בסופי שבוע, אולי אז כמות הרכבים החונה מועטה יותר וכך אפשר לגשת להתבונן בציורים בנוחות יחסית וגם אין רכב חונה שנכנס לתוך הפריים. עדיף לבחור יום עם עננים, כך שלא תהיה שמש בוהקת שתטיל אור וצל על חלק מהציורים, מה שקצת מפריע בזמן הצילום.
אבל גם ביקור ביום שמשי באמצע השבוע מומלץ, ככה אפשר לראות את המקום בשיא האותנטיות, כשמשאיות פורקות סחורה ועובדים מסתובבים עם שקים גדולים של חולצות טריקו וכו'.
כך או כך, מדובר בסיור מהנה של שעה או יותר, תלוי במידת העיניין שלכם באמנות רחוב.

מה שמצא חן בעיני זו העירבובייה. יש כאן מהכל. לא רק קירות שלמים של אמנים מוכשרים, מוכרים יותר או פחות, אלא גם סתם "קישקושים". שכבות של צבע שמעידות כי זהו מקום חי ותוסס, שכל פעם מתווספים עוד ציורים, עוד מדבקות, עוד אימרות.
התמונות שצילמתי משקפות כיצד המקום נראה בסתיו 2021, אם אשוב לכאן עוד שנה, מניחה שהוא יראה קצת אחרת. אין סיכוי שהמבנים התעשייתיים הענקיים יזוזו ממקומם או יעברו שיפוץ, אבל מה שבטוח זה שהם לאט-לאט יתכסו בעוד שכבות צבע.
באותו היום שהסתובבתי שם ראיתי מנוף ועליו שניים, בחור ובחורה, לקראת סיום ציור קיר גדול, "זה בידיים שלנו". קצת נאיבי, אבל אמן! אני איתכם, שרק נדע לשמור על הכדור שלנו מהרס וניצול יתר .

תל אביב מפתיעה אותי לטובה.
ברחוב הרצל סללו שביל אופניים, ככה שהמדרכה פנוייה להולכי רגל בלבד. מה שפעם היה "רחוב הרהיטים" משנה את פניו. רק חלק קטן מחנויות הסלונים ופינות האוכל שרד, היתר סגרו והוחלפו בחנויות עיצוב שקולעות יותר לטעם העדכני וכמובן חנויות אוכל.
המון ביניינים עברו שיפוץ או שעדיין בשיפוץ. ואז, מעט אחרי ההצטלבות עם רחוב יפו כניסה לפסאז'. חלל פנימי מוצל, מוצאת מקום ישיבה, שירותים נקיים. מכאן אצא לפארק המסילה ומשם דרך נווה צדק לכיוון רחוב אלנבי.
בשעות הערב אסיים את השוטטות התל אביבית שלי, קו 4 לרכבת ההגנה וחזרה הביתה, עייפה אך מרוצה.

עבודות של דדה וניצן מינץ, היא משרטטת שירה אורבנית באותיות מרובעות
הוא מצייר פלסטרים או חיות ענקיות מקרשים מתפרקים

NONSENSE – וטוב שיש כאלה שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות

ברחובות תל אביב, מלבד ציורים מרוססים בצבע אפשר למצוא גם סריגה ובדים שמודבקים על הקירות. כלומר, כל חומר הולך. ולא רק על הקירות, גם על עמודי חשמל.

בסוף השוטטות נזכרת בארבע השאלות שליוו אותי היום:
דבר טוב שזיהיתי היום / דבר טוב שעשיתי למעני היום / רגע של שקט שהיה לי היום / נשימה עמוקה שנשמתי היום
לי יש תשובה, מה איתכם?
ממליצה בחום להעתיק את הרבעייה הזו ולעשות בה שימוש יומיומי, כדי להיות בטוחים שהימים שעוברים עלינו, לא סתם חולפים בלי להותיר חותם. שיש בהם גם משהו טוב, משהו שמרומם את הרוח, שמכניס אוויר רווי חמצן.

למי שמעוניין להגיע לאיזור, צילמתי את המפה של קריית המלאכה. החנייה חופשית, כל עוד תמצאו מקום פנוי. מניחה שבסופי שבוע המקום פחות עמוס.

לסיום – צירפתי את כמות הצילומים הגדולה שצילמתי לסירטון באורך 5 דקות (בחרו באופצייה של איכות HD) – מוזמנים להדליק רמקול, להתרווח בכסא ולצאת לטיול קצר בין שפע ציורי הקירות שמכסים את הקירות של קריית המלאכה והאיזור.

שבוע לאחר השוטטות התל אביבית שמתוארת בפוסט זה, יצאתי לשוטטות נוספת, כשהמוטיבציה היתה לבקר בכמה תערוכות.
רשמים מצולמים מהתערוכות בהן ביקרתי יתפרסם בקרוב. 

Comments

2 תגובות על “שוטטות תל אביבית, חלק I – "שביל הגרפיטי" בקריית המלאכה”

  1. תמונת פרופיל של רות ברין
    רות ברין

    כתבה מרתקת אילנה, כמו כל הכתבות שלך שמלאות עניין, מחכה לבאות, תודה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה רות, מחר יתפרסם ההמשך, פוסט נוסף עם המלצות על תערוכות בת"א.