רשמים מביקור במוזיאון ת"א – אנשים, צבעים וצורות

"זה עולם מסוכן", זו המחשבה שחלפה בראשי מייד אחרי ה-WOW שיצא בפי באופן אוטומטי מייד כשנכנסתי לחלל הגלריה במוזיאון ת"א, בו מוצגת התערוכה החדשה של צדוק בן-דוד.

פוסט זה אביא את נקודת המבט שלי על שתי תערוכות גדולות שמציגות בימים אלו במוזיאון ת"א, של בן-דוד ושל קאלדר.
מראש מסייגת את דברי ואומרת שאינני מבקרת אמנות, וגם אין לי שום יומרות להעביר ביקורת, אלא רק לספר על התערוכה מתוך נקודת המבט האישית שלי. זה הכל.
מוזמנים לקרוא ולהתרשם מהתמונות, ואם אתם שואלים אותי, הכי טוב שתסעו לת"א ותבקרו בתערוכות הללו בעצמכם, כל עוד מוסדות התרבות והאמנות עדיין פתוחים למבקרים.
בשתי התעורכוכת מוקרן סרט וידיאו בו רואים את האמן מדבר על עבודתו. זה מעניין ונותן נקודת מבט נוספת. אם כי, באמנות כמו באמנות, יש אינספור נקודות מבט וכל אחד יכול לבחור את מה שהוא רוצה לראות, להבין, להרגיש ממה שהאמן הניח מולו בצורה ובצבע.

כרזה לתערוכה שתיפתח בקרוב

מבקר שיכנס לגלריה בה צדוק בן-דוד מציג את התערוכה "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי", יראה אלפי דמויות מינאטוריות צבע שחור הפזורות על משטח חול מלבני גדול.
יכול להיות שכבר ראיתם כמה תמונות שצולמו בחלל הגלריה ברשת, זו תערוכה פוטוגנית וכמעט כל מי ששהה בחלל הגלריה באותו הזמן שביקרתי שם, צילם את הדמויות מכמה וכמה זוויות.
הטכניקה באמצעותה יוצרו הדמויות הקטנות והחלולות מוכרת לי: נקודת המוצא היא צילום שעבר בעיבוד מחשב המרה לרישום קווי, רישום שעבר המרה לנגטיב ואח"כ הדפסה על פלטת נחושת דקיקה מאוד, מעבר בטוש אוטם על כל הקווים ברישום, ולבסוף טבילה של הפלטה בחומצה שממיסה את החומר, למעט קווי המתאר האטומים לחומצה.

בפוסט שכתבתי בינואר 2019, "שטיח פרחים לכבוד ט"ו בשבט", אני מציגה תמונות מהתערוכה "טבע האדם" של צדוק בן-דוד שהוצגה במוזיאון ת"א בין 2009 ל-2010. מזמנים להיכנס ולראות את סגנון העבודה הייחודי של בן-דוד, שבמיצג "השדה השחור" עושה שימוש באותה טכניקה של מגזרי נחושת דקיקים ועדינים.

הרישומים השטוחים, החלולים והעדינים מאוד נוצרו באותה טכניקה. לא אחד, לא שניים, אלא אלפים. 6000 לפי מה שכתוב בקטלוג.
חלק מהדמויות הוגדלו פי 8-9 מהגודל של רוב הדמויות, ובאמצעות ניסור ידני הם מציגים קווי מתאר של דמות אנושית. ילד, ילדה, איש, אישה, זקן, זקנה. חלק מהדמויות רוכבות על אופניים, חלקן יושבות על כיסא/כיסא גלגלים או מטיילות עם כלב. חלק מהדמויות סתם הולכות, חלק אוחזות משהו ביד. תינוק, מצלמה, טלפון. כן, הרבה מאוד טלפונים שבהקטנה נראים כמו מלבן חלול.

יכול להיות שכזה מלבן חלול של אייפון או סמסונג שימש את האומן לצלם את אותן דמויות. ככה כתוב בקטלוג, האמן צילם את האנשים הללו במסעותיו בעולם. מתוך גלריית הצילומים הגדולה שלו בחר בדמויות שמצאו חן בעיניו להמשך העבודה. עד שבסופו של דבר, הדמות קיבלה את הצורה שאופיינית מאוד לסגנון העבודה של צדוק בן-דוד.

בגלל זה אמרתי, זה עולם מסוכן. כולם מסתובבים עם טלפון ביד, מכשיר שהוא גם מצלמה ומצלמים ומצלמים. אולי אותי, אותי גם אתכם. ומה יעשו אח"כ בתמונה עם הדמות שלי או שלכם? ב-99% מהמקרים בהם צולמתם לא יקרה דבר, התמונה תעלה לענן ותישמר שם עד שמתישהו, אולי בעוד 10-20 שנה תימחק.
אם במקרה צילם אתכם יוצר מוכשר מאוד, יש מצב שהוא ישתמש בקווי המתאר של גופכם עבור מיצג אמנותי. ללא ידיעתכם וללא רשותכם. חוקית, מותר לו, כי הוא עשה מניפולציה לתמונה המקורית בדרך כזו שלא ניתן לזהות בוודאות את האנשים המצולמים.

מעבר לעובדה שהמיצג של צדוק בן-דוד מאוד אסתטי ויפה לעין, יש בו גם משהו שהטריד את מנוחתי.
אם משטח החול על ריצפת הגלרייה במוזיאון ת"א הוא ייצוג בזעיר אנפין של העולם, אזי זה עולם צפוף מאוד, מנוכר מאוד. עולם בו אין קשר בין האנשים, כל אחד לעצמו, לעיסוקיו. זה גם עולם ריק, שקט מאוד. חלול. עולם שאין בו לאן ללכת.

במקרה כשביקרתי בגלרייה אחד מעובדי המוזיאון תיקן את החול בקצוות ולשאלת המבקרים הוא נגע בדמויות והזיז אותן, להמחיש כי הן חלולות. כ"כ עדינות, כ"כ שבריריות.
כתבתי פעם על האנשים השקופים. אלה אנשים שאנו חולפים על פניהם ברחוב בלי לשים לב, בלי להפנות מבט נוסף. רואים ולא רואים. הם לא מעניינים אותנו.
נדמה לי שהדמויות, שהמבקרים בתערוכה מתפעלים ומצלמים בלי סוף, שייכים בדיוק לאותה קטגוריה. זו של האנשים השקופים, כלומר אנשים רגילים, שאין בהם שום דבר מיוחד או יוצאי דופן. סתם אנשים שסתם הולכים או סתם עומדים או סתם יושבים. כל דמות הוקפאה במנח הסתמי בו צולמה, אין אינטראקציה בין הדמויות, למעט הדמויות שמלכתחילה צולמו יחד, כמו אימא ותינוק. במבט כללי על המשטח אפשר לראות שאף דמות לא מפריעה לאף דמות.

ומה קורה כשמכניסים את ה"סתם" הזה למוזיאון? הוא משנה צורה למשהו אחר. כזה שתופס את תשומת הלב.
במקרה של צדוק בן-דוד, זה בעיקר בגלל הוירטואוזיות שלו. המונוכרמטיות, הגודל המיניאטורי של הדמויות, משטח החול האחיד – כל אלו משטיחים את האנשים המקוריים שצולמו ברחבי העולם, הופכים אותם לעוד יותר חלולים, עוד יותר חסרי חשיבות.
למשל, אותה בחורה שפוסעת קדימה, יד שמאל אוחזת בתיק, היא לא מעניינת. אין לה שם, גם לא לאום. מה אנחנו יודעים על מוצאה, הרקע ממנו באה, לאן היא הולכת, מה יש לה בתיק, מה שלומה. היא סתם אחת שללא ידיעתה שימשה מודל למיצג אמנותי.

תכפילו ב-6000 דמויות שמונחות על המצע החולי במרווחים קבועים ותקבלו "נוף אנושי מורכב" כמו שכתוב בקטלוג.
לא נראה לי. בעיני יש כאן צימצום והשטחה שדווקא מוחקים את הנוכחות האנושית שהיא הרבה יותר עגולה, צבעונית, תוססת, רב גונית, מעניינת.

למה דווקא 6000? למה לא עשר דמויות? למה לא כולן באותו הגודל? למה דווקא בשחור? Who knows וכל ניסיון להבנה יהיה עקר. יש את מה שעבר לאמן והשוליות שלו בראש ויש אותי, אילנה, שבאה לתערוכה לצפות במיצג וחושבת לעצמה שזה עולם מסוכן ושכדאי להתחמק ממצלמות.

תערוכה נוספת שמוצגת בחלק הישן של המוזיאון היא ציורי גואש של האמן האמריקאי קאלדר. "שמש גדולה צהובה" הוא שמה.

"התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש. מדיום זה, אותו החל לחקור בשנות הארבעים, היה לאחד מגופי העבודה הפוריים ביותר שלו. הציורים אינם רישומי הכנה או תרגילי צבע ואיקונוגרפיה, ורק לעתים רחוקות היו השלמה לעבודות הפיסול. הם פרקטיקה עצמאית בתוך כלל יצירתו של קאלדר….
איכויות הגואש – ייבוש מהיר ויצירת משטחים אטומים – העניקו לקאלדר חופש רב להתנסות, במיידיות ובאימפולסיביות. לצד צורות בסיסיות (עיגולים, משולשים וספירלות) יש בהם סמלים ראשוניים (שמש, ירח, כוכבים), אלמנטים הלקוחים מציוויליזציות קדומות (מסיכות, פירמידות, בומרנגים) ומוטיבים מן הטבע (פרחים, פרפרים, יצורים ימיים). כך, באמצעים מינימליסטיים – אוצר דימויים פשוט ופלטה המצומצמת לצבעים עזים לצד שחור וצבן – חוזר קאלדר אל הפשטות של היסודות, הממשיים אך גם המטפיזיים."
מתוך אתר המוזיאון – "שמש גדולה צהובה

אהבתי מאוד את הצורות הבסיסיות הצבועות באדום, צהוב, שחור, לבן. צבעי בסיס אינטנסיבים, אטומים.
בסרט המוקרן בחלל התערוכה קאלדר מצולם בסטודיו שלו כשהוא טובל מכחולים בצבעי גואש ומצייר צורות גיאומטריות, כציור בפני עצמו, כתרגול של היד, כפרקטיקה שאני בטוחה שהוא נהנה ממנה.
ממליצה בחום להתעכב מול הסרט המוקרן בחלל קרוב לתחילת התערוכה ולצפות בו מתחילתו עד סופו.
ככה למדתי לחבב את דמות הפסל, שעד שלא צפיתי בסרט לא ידעתי אפילו איך הוא נראה, איך הוא נשמע ומה הוא חושב עךל העבודות שלו.

שמו של קלדר כפסל אמריקאי שעוסק באמנות קינטית ומפסל מונומנטים ענקיים ממתכות בצבעים אינטנסיביים, היה מוכר לי עוד מהימים בהם התגוררתי בירושלים. הפסל האדום הגדול שממוקם סמוך לתחנת האוטובוס בהר הרצל מוכר וודאי לכל הירושלמים החולפים במקום.
התערוכה עוזרת לשפוך אור על חייו ועל ההתפתחות האמנותית שלו, החל מדמויות הקרקס הקטנות, הכלבים החמודים שמתגלגלים על גלגלים ועד למוביילים הקטנטנים והעדינים שתפחו למיימדים אדירים.

שני פסלי חוצות של שני הפסלים, הישראלי והאמריקאי בירושלים

צדוק בן-דוד, יד ושם

קלדר, הר הרצל, ירושלים

Comments

2 תגובות על “רשמים מביקור במוזיאון ת"א – אנשים, צבעים וצורות”

  1. תמונת פרופיל של רינת
    רינת

    תודה
    שאת מאירה ומעירה אותי
    לעולם הפתוח היפה
    המילים שלך מדויקות מגרות את המחשבה מסקרנות ואסתטיות לא פחות מהאמנות עצמה
    כל פעם את מרגשת אותי יותר
    המשיכי למשוך בקולמוסך הרך
    איזו הנאה היי ברוכה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רינת, כזו תגובה מחממת לב שלחת לי. תודה מקרב לב, שמחה מאוד שהכתיבה שלי מהנה ומרגשת אותך.