בחום הזה של תל אביב: "איפה אתם חיים"

"קודם כל קפה, אח"כ כל השאר"
מזמינה בקיוסק של תחנת הרכבת קפה ומאפה ויושבת לשתות ולאכול בנחת.
יובלות שלא יצאתי להפסקת "קפה ומאפה" בתל אביב.
הזדמנות להפשיל את המסיכה לצוואר, לתקוע בה את משקפי השמש, לפתוח פתקה חדשה בסלולרי ולהקליד רשמים אונליין כל עוד הפתח של המזגן מכוון לעברי ומעיף עלי אוויר נעים.
וכל הזמן הזה מתנגנות בי שורות משיר ישן של עיברי לידר,"גם מתוקים הם סוג של נחמה, רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה", או "מחלה", מילה שנחבאת ב-"מלחמה נגד הקורונה" שהוכרזה קבל עם ועדה החל מאמצע החורף.

"הרכבת של השעה 11:05 לסבידור מרכז שיוצאת מרציף אחת תתעכב כארבע דקות", קריינית הרכבת מודיעה.
כמה זמן לא שמעתי כאלו הודעות. התגעגעתי?
כמה זמן שלא הייתי בת"א. התגעגעתי?
כן, קצת.
חיכיתי שייגמר הסגר, שייגמר הקייץ, שתיגמר הלחות. לפני שתיגמר השנה מנצלת בוקר חופשי לביקור בעיר התוססת, הרועשת, הסואנת, הססגונית, המעניינת, המפתיעה.
היעד העיקרי: לגלות במו עיני לוקיישן חדש של גרפיטי סמוך לדרך השלום. קראתי על חניון ישן שהפך לדרייב-אין בימי הקורונה, כולו מצופה ציורי קיר צבעוניים. לא היתה לי הסבלנות לדפדף בעשרות התמונות שצורפו לאלבום שהוצג, מעדיפה לראות במו עיני, לחוות. בחום הזה של תל אביב.

לפניכם מילים ותמונות שצולמו בשיטוט ספונטני בת"א, ימים אחדים לפני ראש השנה, לפני הסגר והחמרת הסגר.
ממליצה לחכות לסוף הסגר והקלה בטמפרטורות ולהגיע לביקור במקום.

הזדמנות אחרונה לצאת החוצה ו… להיות שם.
בקרוב ה-"שם" יהפוך שוב ללא מושג, לרחוק, לאסור. מקסימום "שם" במרחק חצי קילומטר מהבית.

ברחוב הסוללים, מרחק כמה דקות הליכה מעזריאלי יש חניון גדול. מה שפעם היה מבנה תעשייתי גדול הפך למגרש נטוש, כלומר נדל"ן שמניב הכנסה כמקום חנייה, 50₪ ליום, כלומר קירות ישנים שעד שייהרסו משמשים כמצע לציורי רחוב, גרפיטי בועט, חי, תוסס, משפריץ צבע לכל הכיוונים.
הנדל"ן הזה יהפוך למגדל "בוטיק" יוקרתי, ללא ספק, זו רק שאלה של זמן. עד אז המרחב משמש ליצירה.ההיפך הגמור מכל מה שמריח מיוקרה או המילה המאוסה "בוטיק"…

בחום הזה של תל אביב אני יוצאת לסיבוב בחניון. לא נורא שצהריים, שהלחות בשיאה, שאני מגירה ליטרים של זיעה. לא נורא. בקרוב סגר עם תנאים אופטימלים, מאוורר ומזגן צמוד בית.
בינתיים אני פה, כולי התלהבות.
מזמן, באמת שמזמן לא ראיתי מקבץ גרפיטי מלבב עיניים כזה. ריסוסי צבע, זה על גבי זה, ציורים בינוניים ומטה לצד ציורים מעולים, בלוקיישן חצי הרוס, על סף קריסה.
היו כאלה שגרמו לי לעצור ולהתפקע מצחוק. חוש הומור הוא ללא ספק מצרך יקר ערך בימינו.

HDR. מונח מעולם הצילום, שמציין רמות חשיפה שונות שמתמזגות לתמונה אחת, פונקצייה שימושית במיוחד בתנאי תאורה בעייתיים.
גם אם ניישם את שיטת ה-HDR לימי הקורונה העליזים, בכל תנאי תאורה, חשיפה פלוס אחד או מינוס אחד, המצב הוא סמיילי עצוב כמו שצוייר על אחד הקירות.

CANT BREATHE כתב אמן הרחוב בשם TAG
צודק. קשה לנשום כשהכל נעצר. לא אותה הדממה מבורכת ביום כיפור, אלא סגר יזום, בגלל ה-"מחלה".
אין לי כוחות וגם לא יומרה להיכנס לוויכוח, "כן/לא סגר". גם ככה חם לי, אני לא מפסיקה להזיע, המסיכה חונקת אותי, אני לא סובלת שמחליטים עלי ובטח ובטח לא כשמכריחים אותי להישאר בבית ומצמצמים לי את המרחב הפתוח.

הכי אהבתי זה את הקיר בפינת החניון עם מקבץ הפטריות, כשברקע המגדל של צ'ק פויינט, טכנולוגיית תוכנה ישראלית לאבטחה.
המצב הנוכחי הזוי יותר מכל הפטריות הללו יחד. בא לי לבלוע את כולן, להקיף את עצמי ב-FIREWALL שישמור עלי מוירוסים זדוניים וככה לצלוח את שלושת השבועות הבאים.
רק שרצון לחוד ומעשים לחוד.
מה שביכולתי כרגע לעשות זה להדק את המסיכה לפנים,(כמעט) למות מחום, לעמוד עם הגב לקיר, כאילו לחייך ולצלם סלפי. אילנה והפטריות.

מילים מרוססות על מדרכה:
"דחף, פחד"
"פחד הוא תחושה רגשית לא נעימה"

מילים מרוססות על הקירות:
"איפה אתם חיים"
"בינתיים הכל משתבש לפי התוכנית"
"תהיו טובים"
"בסוף הכל מסתדר כי אני מסדרת את זה"

מעניין שם מאוד. אם אתם באיזור ממליצה להיכנס להציץ. רחוב הסוללים. אח"כ אפשר לנוח ברחוב תובל, בצל של הביניין של צ'ק פויינט, על אחד מספסלי הישיבה, נשבה שם רוח נעימה, כזו שמייבשת את הזיעה. ואם היגעתם ביום עם מזג אוויר נעים, תקיפו את הביניין ותהנו מהגינה הורטיקלית, כזו שצומחת מהקיר.
"בדם, יזע ודמעות" נעבור את התקופה הקרובה, או אולי בהנאה ובברכה, ברוח עשרות המיילים האופטימים שמציפים את תא הדואר שלי, באיחולי שנה טובה ומתוקה.

יש לי אישור לרכבת של שעה ארבע, עד אז יש לי זמן להגיע לשרונה ולהזמין אותי לגלידה. בדרך אחצה את גשר יהודית החדש, גשר להולכי רגל. עוד גשר לאוסף הגשרים, במיוחד בזמנים הללו, שבין לבין. בין השנה שחלפה לזו החדשה, בין כסה לעשור, בין המחלות, הצרות והקללות של שת"פ לתקוות ולברכות שמקווים ומצפים מתשפ"א.

אני לא ממהרת, קצב ההליכה שלי איטי, משתהה, נעצרת לשנייה בפתח המגדלים הגבוהים, הממוזגים, חוככת אולי להיכנס ללובי של מכבי, לחטא את הידיים המיוזעות, לרחוץ את המסיכה בסבון בשירותים, לנשום מעט אוויר מזגנים. לא. קופת חולים זה לא מקום שאני רוצה להיות בו. עוד מעט אכנס למזגן של הרכבת, של המכונית, של הסופר ולבסוף של הבית.
מתרגלת דחיית סיפוקים ובינתיים, כל כולי בחום הזה של תל אביב…

Comments

2 תגובות על “בחום הזה של תל אביב: "איפה אתם חיים"”

  1. תמונת פרופיל של רחל לבון
    רחל לבון

    אילנה היקרה הגעתי הבוקר לקרוא את הפוסט ופשוט התמוגגתי לצפות על המקום מנקודת מבטך. שתינו היינו שם ויש דברים שאת ראית והדגשת ואני לא . אולי ציורים וגרפיטי חדש. תודה לך היה נפלא🌹❤🌹

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה רחל, זה מובן לגמרי, שני אנשים יטיילו באותו המקום וכל אחד יראה אותו דרך נקודת המבט שלו. לו הייתי מגיעה למקום בחורף, כל עיניין החום היה נעלם ולא מורגש. מסקרן יהיה לחזור לשם בעוד כמה חודשים ולראות אם התווספו ציורים חדשים.