יומן מסע TMB – הפרק השני


כשבוע לפני שאני יוצאת לטרק של קייץ 2018 אני נהנית להיזכר ברשמים מן המסע של קייץ 2017. שמחה להביא כאן קטעי טקסט שנכתבו לפני היציאה למסע ובמהלכו, משובצים בתמונות הנופים הנפלאים שצדתי עם המצלמה.
מוזמנים להצטרף אלי ל-"טרק וירטואלי" סביב המונבלאן, יומן מסע TMB בשלושה פרקים – זהו הפרק השני.

להמשך הקריאה: יומן מסע TMB – פרק ראשון | יומן מסע TMB – פרק שלישי  | אלבום התמונות בגוגל 

כמה טוב להיות פה
להתעורר מוקדם בבוקר, לקלוט מייד איפה אני נמצאת, להעיף מבט החוצה מהחלון לוודא שההרים עדיין פה ולחייך חיוך גדול.
גם היום יוצאים לטייל.
היום החמישי לטרק.

לפי הספר לא אמור היה להיות יום ארוך או קשה, אבל למדתי שהמלצות הספר לחוד ומה שאני מרגישה לחוד. בכלל, עדיף בעיני לא להקשיב ל"מסע ההפחדות" שמחר הולך להיות יום קשה, שהולכת להיות עלייה רצחנית ואחריה ירידה אכזרית. התיאורים הללו מונעים מפחד ורק מלבים אותו יותר. הגישה שלי היא שאני בסדר, שהכל בסדר. אולי לא אסיים את המסלול בשתיים בצהריים, אבל בסופו של יום אגיע ליעד.

על השביל כמעט תמיד מפנה את הדרך לאלפיניסטים הצרפתיים והאיטלקיים שיעקפו אותי. צועדת בקצב שלי, שהוא שלי ולא ביחס לאחרים. שמתי לב שהקצב שלי בעליות השתפר, סיימתי הבוקר עלייה בת קרוב ל 800 מטר והייתי בסדר גמור. הנוף מפצה על כל קושי, ככל שעולים בגובה הרכס נפתח יותר. לעמוד מול ההרים הגבוהים הללו בסיום העלייה עם נשימה מקוטעת, זה השכר הטוב ביותר למאמץ הפיסי.

מזג האוויר מאיר פניו אלינו ובימים מאז שהתחלנו לצעוד השמיים בהירים, מנוקדים עננים לבנים שמשתלבים יפה בשלגים שעוד נותרו על הפסגות הגבוהות. כולנו מרוצים מהימים השמשיים הללו, כמו קיבלנו את מזג האוויר המושלם ביותר להרים. הם גלויים ועומדים מולנו בכל תפארתם, מלווים אותנו לאורך כל היום.
הערב אנחנו בבקתת בונאטי. יש כאן הכל, חדר לשלושה, 16 ליטר מים חמים במקלחת, אוכל איטלקי משובח בארוחת הערב, המוני שקעי חשמל להטענת המכשירים. למעט וויי-פיי.

ביני לביני תוהה אם זה טוב שאני כותבת, אם זה מעניין מה שכותבת, אם מתוך המילים שלי אפשר להתחבר לחווייה שלי. אני לא כותבת "סיפור דרך" סטנדרטי שמתאר עובדות כמו סה"כ קילומטרים בכמה שעות הליכה, סה"כ עלייה/ירידה מצטברת, שעת התחלה/סיום, תיאור תוואי השטח, עליות קשות או תלולות וכו'.
בשלב ההכנות לטיול חיפשתי כאלו סיפורי דרך אינפורמטיבים כדי ללמוד, כדי לקבל מושג איך נראית הדרך. פעם כתבתי ככה, היום פחות מעניין אותי להתמקד בצדדים הטכניים של הטיול. מעניינת אותי החווייה, מה קורה לי כשאני בדרך, מה אני רואה כשיוצאת לדרך, איך מה שאני רואה יכול ללמד עלי. איך מפגשים עם אנשים, מקומות, קשיים יכולים להעשיר ולהרחיב את עולמי. והכל מנקודת מבט מאוד אישית, פרטית, שלי. לכן מראש אומרת שמה שאני כותבת כאן לא יכול לשמש כהכנה לטיול, אבל בהחלט לתת מושג איך זה מרגיש לטייל שם.

יש כאן וויי פיי?
מטייל מגיע לבקתה בתום יום הליכה, מה הכי דחוף לו?
קודם כל לחלוץ נעליים ולהשאיר אותן בחדר הנעליים עד למחרת בבוקר
אח"כ שואלים: איפה המיטה שלי, יש מים חמים במקלחת, מתי ארוחת ערב, מתי ארוחת בוקר
ו… איפה מטעינים את המכשירים ומה הסיסמה לוויי-פיי?
כן, המכשירים הללו צמודים אלינו באשר נלך. גם אני חוטאת בכך. לא רכשתי חבילת גלישה לחו"ל, ככה שתלוייה בוויי-פיי חינמי. כשאין, אין. כשיש, מתחברת, מקבלת כמה הודעות וואטסאפ, שולחת תשובות קצרות בחזרה, מעלה פוסט או שניים וזהו. משתדלת לצמצם את הנוכחות אונליין.

והנייד? הוא כמו מחשב כף יד משוכלל, יש בו מצלמה ותוכנת ניווט וגוגל טרנסלייט ואתרי מזג אוויר. מידע הכרחי וחשוב למטייל. אבל מכאן ועד להיצמד לנייד לאורך היום, לצלם ומייד לשלוח, לשתף עם חברים, משפחה, שם נמצאת מידת ההתמכרות או התלות בטכנולוגיה שתקרב בינינו גם כשאנחנו רחוקים אלפי מיילים.
אני בגישה של לשחרר, להתנתק, לצמצם, להמעיט. ויש אחרים שממשיכים לצרוך זמן אוויר כימים ימימה, אפילו יותר. זה בסדר וגם זה בסדר.

אילנעל-דינו השביל הזה
אמרו היום יהיה יום קל, היום הכי רגוע בכל המסע הזה, כארבע שעות הליכה נינוחות מנקודה א' לנקודה ב'. רוב היום בשיפוע נינוח ולקראת סוף היום עלייה נוחה.
קדחת! היום הזה כמעט שבר אותי.
עלייה של כ-500 מטר דרך היער, בשעות הכי חמות של היום, כשלא נושבת טיפת רוח. העלייה קשה לי, אני משתרכת מאחור, מזיעה בטירוף, נשימה-נשיפה-קללה. הפה שלי מפיק מרגליות בשלל שפות, חרא-שיט-מרד-פאק-חרא-שיט-שיט. לא שזה עזר לקצר אותה או למתן את השיפוע.
עוד מאה מטר, עוד פיתול של הכביש ו… הינה אפשר לראות את האגם. סוף סוף מנוחה, לשבת, לשתות מים, לשטוף פנים ולנשום לרווחה. היגענו לעיירה. הבנים פושטים בגדים ונכנסים לטבול באגם. אני על הספסל, מצלמת ומקנאה בהם, אבל אין לי טיפת כוח לחלוץ נעליים, לפשוט בגדים וכו'. מביטה במים, נהינת מיופיו של המקום ומחשבת עוד כמה זמן נשאר עד שנגיע לבקתה שממוקמת מחוץ לעיירה, בגובה של עוד 250 מטרים נוספים.

דברים שרואים מפה ולא ראינו מהארץ כשהזמנו מקומות לינה.
בינתיים כאב הראש הלך והתעצם, וביחס הפוך הסבלנות שלי הלכה והתקצרה. היום הפחות מוצלח מכל ימי הטיול עד כה. יש גם ימים כאלו, שפחות נהנים, שקשה, שכואב הראש, שנמאס.

שלישי היום, בדיוק שבוע מאז שהיגענו.
אנחנו לקראת סיום המסלול. היום סיימנו את היום השביעי, במפת הדרכים שצילמתי הבוקר אפשר היה לראות איך השלמנו כמעט שלושה רבעים מהלולאה. תחושה אדירה של סיפוק שמחלחלת לכל תא ותא בגוף שהיה שותף למאמץ הכביר הזה לצעוד שבוע ימים ברציפות.
נותרו לנו עוד ארבעה ימים להשלמה מלאה של ההקפה, עדיין מתלבטים אם לקצר את היום האחרון. כשנגיע לגשר נחצה אותו, לבנתיים שוכבת באיברים פשוטים על המיטה בבקתה היפה, נחה, כותבת, ממתינה לשעת ארוחת הערב, נהינת מצליל פעמוני העזים שרועות בכר הדשא מחוץ לחדר.

געגוגעים
בקרים שקטים, קרירים, משופעי נופים הרריים שכאלה, אני עוד אתגעגע אליהם כשאשוב ארצה שבוע הבא, אל החום המהביל של הקיץ הישראלי.
מצחיק, להיות כאן ועכשיו ולדעת בוודאות שיגיעו רגעים בעתיד שאביט אחורה בזמן ואזכר בגעגוע ברגעים מן הטיול. אלו רגעים לנצור בבנק החוויות הפרטי שלי, אבל שואלת מה הטעם להביט אחורה בזמן ולהתגעגע למה שחלף?
השיעור של "כאן ועכשיו" פוגש אותי שוב ושוב בסיטואציות שונות. תהיי נוכחת ברגע הנוכחי. למשל, רביעי, רבע לשבע בבוקר, מרגישה את הצינה של הבוקר, שומעת את צליל הפעמונים של העיזים והפרות שאוכלות עשב סמוך לבקתה, שומעת גם את רחש המים הזורמים. מרימה את המבט מהמסך ומולי הרים, חלקם מיוערים ואלו הרחוקים חשופים עם שאריות שלגים פה ושם. שם מצוי מעבר ההרים שדיברנו עליו אתמול ובסוף החלטנו לא ללכת בו, אלא בדרך הראשית.
בכל רגע מתקבלת החלטה, לכאן או לשם. לא רק במרחב הפיסי, אלא גם במרחב הפנימי. לכאן, למה שקורה לי ברגע זה ממש, או לשם, למה שכבר קרה או יקרה. המעברים הללו בין שם לכאן קורים כל הזמן.

ממשיכה לכתוב בתום יום הליכה ארוך, במצטבר ירדנו למעלה מקילומטר ועלינו קרוב ל-800 מטר. לא פשוט. סה"כ היה יום יפה, ללא קריאות WOW כי הנוף בצד השוויצרי הרבה פחות מרשים מהאיטלקי או הצרפתי, בעיני לפחות. גם כאן יפה, סוג אחר של יופי, פסטורלי, ירוק, פורח, שקט. נופים שאם היינו פוגשים ביום הראשון היינו מן הסתם אחוזי התפעלות.
מסתבר שגם ליופי אפשר להתרגל, העין שראתה בשמונה ימים האחרונים מראות כ"כ יפים, עדיין לא שבעה ועדיין לא התעייפה. מה שכן הגוף קצת מרגיש עייף.

מגיעים בתום יום הליכה לבקתה שהזמנו אונליין או דרך מייל אי שם במרס. ברוב המקרים זו הפתעה נעימה, חדר מזמין, מקלחת חמה ומנוחה עד לארוחת ערב. ככה מתאוששים ואוגרים כוחות ליום הבא.
היום, כשהיגענו לבקתה בטריאנט, מקום הלינה האחרון בצד השוויצרי, חשכו עינינו. קיבלנו 3 מיטות בחדר של עשרה. שני דרגשי שינה בחדר די קטן, על כל דרגש מצטופפים חמישה מזרונים. הכל מלא, אין שום אפשרות לשדרג, רק להתייחס בהומור למצב, אחרת מה, נבכה? ראינו כאלו דורמיטורי צפופים במקומות אחרים, רק שאנחנו קיבלנו חדרים טיפה יותר מרווחים.

רגעים כמו עכשיו מעלים בי געגוע עז לפרטיות שלי, למיטה שלי, למקרר שלי, למכונת הכביסה שלי, למזגן שלי, למכונית שלי. לכל אמצעי הנוחות שיש לי בבית והם שלי.
בקרוב מאוד אחזור אליהם ומעניין מה אחשוב אז על הלילה הזה שביליתי על הדרגש העליון בדורמיטורי הצפוף הזה…
אנחנו כבר לקראת סוף המסע. סיימנו היום את היום השמיני, נותרו עוד יומיים וסימן שאלה לגבי היום ה-11. כך או כך, רוב הדרך מאחורינו, הגוף לבנתיים עומד יפה בעומס ועל זה אני אומרת תודה גדולה.

תנועת הגל
לימים בטיול יש תנועה של גל, שמתחיל לעלות, עולה, מגיע לשיאו ואז יורד עד שמגיע לשפל. וחוזר חלילה.
הבוקר מתחיל עם רמת אנרגייה גבוהה, אחרי מנוחת לילה הגוף עדיין רענן, כלום לא כואב ואפשר להתחיל לטפס לגובה. לקראת צהריים, תלוי כמה גבוההה/תלולה/קשה העלייה, הגוף מתחיל להתעייף. אלו השעות הקשות של היום, הגל צונח מטה, אבל היום עדיין לא הסתיים, אז מוכרחים לשמור על ריתמוס ולנוע בדרך, ירידה או עלייה, תלוי מה השביל אומר. אני אישית מעדיפה לסיים את העלייה על הבוקר ולקנח את היום בירידה. רק כשמגיעה לבקתה, חולצת נעליים ומסירה את מגני הברכיים קולטת את גודל העייפות. אחרי המקלחת לרוב אין עם מי לדבר, גל האנרגיה יורד אל מתחת למינימום ואני זקוקה לכמה רגעים של מנוחה, לשכב בשקט במיטה שלי ולעבור איבר-איבר, לבדוק אם כואב ולבקש מהכאב שיתפוגג.
תשעה ימי הליכה אינטנסיביים מאחורי. לגמרי לא מובן מאליו. היו חששות אם אצליח לעמוד בעומס הפיסי. לבנתיים הכל בסדר.

המסע הזה מפגיש אותי עם כמה מערכות יחסים

הראשונה, עם הגוף שלי. לסמוך עליו שהוא חזק וחסון ומסוגל לעמוד בעומס, שיש בו הכוח לעלות את העליות. להיות קשובה לכאבים, לאיתותים למנוחה. להאכיל אותו כראוי, להשקות אותו, לתת לו מספיק שעות מנוחה. הגוף הוא הכלי בעזרתו אני נעה בדרכים הללו, חווה חוויות, עליו להיות מספיק חזק כדי לשאת אותי את המרחקים הללו.

השנייה, עם הטבע. אני לא נמצאת כאן סתם, בחרתי להגיע לטרק הזה בין היתר בגלל הנופים. המסלול עובר במגוון גדול של נופים, יערות, פלגי מים זורמים, נהרות, מפלי מים, הרים גבוהים מאוד, קרחונים. בחלק מהמקומות פוגשים טבע נטו, ללא אנשים, בתים או עמודי חשמל. ההליכה הרצופה בטבע רב עוצמה שכזה מחוללת בי איזשהו שינוי. אני חווה התפעלות, יופי גדול, שיעור בענווה, הכרת תודה על הזכות להיות פה. עושה לי טוב להיות מוקפת ביופי עוצמתי כזה יום אחר יום, מרומם את מצב הרוח, מטעין את המצבר הפנימי.

השלישית, עם אנשים. אני מטיילת כאן כחלק מקבוצה, קטנה אמנם, אבל עדיין קבוצה. יש אנשים נוספים שחולקים איתי את חלל השינה בחדר בבקתה, יש אנשים שפוגשת לאורך הדרך ומפתחות שיחות. זהו אינו טיול בדד, אני באה במגע עם אנשים חלק נכבד של היממה וזה דורש התבוננות והתכוונות. איך אני ביחס לאחרים, איך קצב ההליכה שלי ביחס שלהם, מידת ההתעייפות וגם ההתמצאות שלי לעומת שלהם. אני מתבוננת באחרים, איך הם מתארגנים עם הציוד, אורזים את התיק וכו', אבל לא מתוך שיפוטיות. מקבלת את זה שכולנו שונים.

הרביעית, עם כסף. כי טיול עולה כסף, כל דבר שקונים (חדר בבקתה, אוכל, כרטיס לרכבל) עולה כסף. יש כאלו שידם קלה והכסף זורם להם בקלות בין האצבעות ויש מי שידו קפוצה וקשה לו להיפרד מהשטרות, עושה חשבונות, כמה כל דבר עולה, האם חרג ממסגרת התקציב וכו'. מנסה לבדוק איפה אני נמצאת בין שני קצוות הסקאלה ביחס שלי לכסף בימים הללו שאני בחוץ לארץ, מחוץ לתנועה השגרתית שלי עם כסף.

"עיירה שוויצרית ציורית"
אתמול, ברגע שטיפסנו למעבר ההרים בין שווייץ לצרפת נפתח הנוף והמונבלאן בכבודו ובעצמו נגלה לפנינו. אם לומר את האמת, המקטע השוויצרי לא היה מרשים במיוחד. טיפוסים מרובים ביערות אלפינים של עצים מחטניים שסוגרים על הנוף. וכמובן העיירות השוויצריות הקטנות. הקטנטנות, אם נדייק. עיירות שנהוג להדביק להן את שם התואר "ציוריות".
אין דבר חביב עלי מלפוצץ סטראוטיפים, כמו לעשות פוו לבועת סבון. אז הינה אני עושה עכשיו פווו לבועת הסבון של "עיירה שוויצרית ציורית"…

נכון, מאוד מטופח, מאוד נקי, מאוד מוקפד. אבל חוץ משלושה עד עשרה בתים מטופחים אין שם כלום. לא סופר, לא בית קפה, לא קולנוע, לא תיאטרון, לא סיפרייה, לא גן ילדים, לא בית ספר, לא מרפאה. רק כמה בתים מצועצעים מוקפים המוני עציצי גרניום בשלל צבעים, דשא גזום היטב, מכונית או שתיים נקיות ללא רבב בחנייה.
היכן התושבים המתגוררים בבתים הללו עובדים? היכן הם עורכים קניות? להיכן שולחים את הילדים ללמוד? מוזר שלא ראינו אף לא אנטנה אחת של כבלים, אולי בשווייץ לא צריך צלחות של יס, אבל גם אם יש בכל בית אינטרנט שמזרים מידע מכל העולם נראה לי שהחיים במקום כזה קטן סוגרים עליך.

אתמול בטריאנט גיא יצא לחפש בית מרקחת לקנות לנו כדורי מגנזיום (מאוד עוזרים להרפיית השרירים), תוך פחות מחמש דקות הגיע לסוף העיירה. שום בית מרחקת, שלא לדבר על סופר.
בעיני, מקום משעמם. או בלשון הישראלית "חור", רק שכשהוא ממוקדם באיזור הכפרי של שווייץ הוא נחשב לציורי ופסטורלי.

בהערה מוסגרת, כל מה שנאמר לעיל נכתב מנקודת המבט שלי. יש אנשים שיגידו שזה מקסים וגם הם צודקים. ויש אנשים שיבחרו להתרחק מההמולה הרועשת של העיר, לשחות בנתיב רגוע יותר, נקי יותר, פסטורלי יותר. גם ככה אפשר להעביר חיים שלמים.

להמשך הקריאה: יומן מסע TMB – פרק ראשוןיומן מסע TMB – פרק שלישי  | אלבום התמונות בגוגל  

Comments

2 תגובות על “יומן מסע TMB – הפרק השני”

  1. תמונת פרופיל של נעמה
    נעמה

    מאוד שמחה שמצאתי את הבלוג שלך, ועוד יותר מכך – שאני קוראת את מה שכתבת על הTMB רק אחרי שחזרתי משם. הכתיבה שלך, לצד התמונות המרהיבות משקפים נפלא את החוויה הכוללת של ההליכה – הנוף, האתגר והקושי, הסיפוק, האנשים שפוגשים בדרך. מאוד מתחברת למה שכתבת על הטיול כמפגש עם מערכות יחסים שונות – כל כך מדויק.
    וגם קצת מקנאה שיש לי תמונות שצילמתי מזוויות מאוד דומות לשלך, רק שלך … הרבה הרבה יותר טובות. איזה כיף זה להיות מסוגלת לתפוס את היופי של ההרים האלה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה נעמה על התגובה המפרגנת שלך. כייף גדול שגם את טיילת שם וחווית את יופיים של ההרים. מאמינה שגם התמונות שצילמת יפות ובעיקר מזכירות לך את החווייה המיוחדת שחווית בטיול שלך