יומן מסע TMB – הפרק השלישי

כשבוע לפני שאני יוצאת לטרק של קייץ 2018 אני נהנית להיזכר ברשמים מן המסע של קייץ 2017. שמחה להביא כאן קטעי טקסט שנכתבו לפני היציאה למסע ובמהלכו, משובצים בתמונות הנופים הנפלאים שצדתי עם המצלמה.
מוזמנים להצטרף אלי ל-"טרק וירטואלי" סביב המונבלאן, יומן מסע TMB בשלושה פרקים – זהו הפרק השלישי.

לקריאת הפרקים הקודמים: יומן מסע TMB – פרק ראשון |  יומן מסע TMB – פרק שני  | אלבום התמונות בגוגל  

רגעים
עשרה ימי הליכה אינטנסיביים טומנים בחובם אינספור רגעים. ליקטתי כאן מקבץ רגעים טובים יותר וטובים פחות. ביקשתי גם מחברים לדרך שיתרמו את מבחר הרגעים שלהם.

טובים יותר:

* כשיוצאת מפתח הככבל בלה-ז'וס ומבינה שממש ברגע זה הטרק מתחיל, טרק שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן
*  כשחולצת את הנעליים ומניחה על המדף, זה אומר שעוד יום הליכה הגיע לסיומו ואפשר סוף סוף לנוח
* כשמעמיסה את התיק על הגב בבוקר, מקלות הליכה ביד ומתחילה ללכת עם חיוך שנמתח מאוזן לאוזן, הינה מתחיל יום טיול נוסף
* כשמסיימת עלייה תלולה, ארוכה, קשה, מגיעה לשיא הגובה ויודעת שמכאן רק יורדים
*  כשההרים נגלים מבעד לעננים ורואים אותם בשיא יופיים בחדות
*  כששוב ושוב פוגשים באותם פרצופים לאורך השביל, אנשים זרים שהטרק מחבר בינינו לזמן קצר
* כשמזג האוויר מוצלח, השמיים כחולים, בהירים, הראות מעולה ואפשר להתמוגג מיופיים של ההרים
* כשהאוכל בארוחת הערב בבקתה פשוט טעים
* לנה: גראנד קול פרט, במעבר בין איטליה לשווייץ, אכלנו והשקפנו על הנוף. היינו יותר מהירים מהשלטים והרגשתי תחושה של הישג.
* ליעד: המנוחות אחרי שעולים, מסתכלים על כל הגובה שעלינו ואוכלים את השוקולד שקיבלנו מהפיקניק
* רונן: אחרי שירדנו מקול דה באלם והשקפנו על המון בלאן, כששכבנו על הדשא, בלי נעליים, שמענו מוסיקה ישראלית ונחנו מול הנוף
* גיא: הנקודות נוף הכי יפות, העלייה אחרי מעבר הגבול משווייץ לצרפת, 360 מעלות של נוף מטורף. גם הימים הראשונים היו מטורפים.

טובים פחות: 

* כשנכנסת לחדר הנעליים ולא מוצאת את הזוג שלי, לרגע קט משתלטת בהלה, אלה לא הנעליים שלי, איפה הנעליים שלי, איך אלך בהרים בלעדיהם
*  כשמנסה להירדם ורעש הנחירות שמנסר את חלל החדר ממש מפריע, למרות אטמי האוזניים
* כשלא מצליחה לישון כמו שצריך, כשישנה שינה טרופה, מקוטעת, יודעת שהגוף לא קיבל מספיק מנוחה
* כשמטפסת בעלייה שלא נגמרת ומרגישה את השלפוחיות בשתי כפות הרגליים שורפות, כואבות מאוד
* כשמקבלת למנה עיקרית בארוחת הערב אוכל מקומי מוזר, לא טעים, לא משביע ונשארת רעבה, כמו פונדו גבינות שוויצריות עם תפוחי אדמה, או מנה צמחונית עם 2 עלי חסה בלבד
* כשמרימה את התיק על הכתפיים בבוקר והוא שוקל כמו מאה קילו אבנים
* כשבדורמיטורי אחד הגברים מפעיל בסמארטפון שלו סרט פורנו ופס הקול דולף דרך האוזניות, איך לעזאזל אפשר לישון ככה… (לגמרי אמיתי, רגע מתסכל של עידו ויונתן)
* כשמקבלים חדרון פיצפון לשלושה בבקתה שפעם היתה רפת לפרות, אין איוורור מי יודע מה בחדרון, כל הלילה מזיעים מחום
* לנה: ביום הארוך, העלייה לקומאיור היתה ארוכה וכמעט נגמרו המים, גילינו שלכל אחד חצי ליטר מים ולפנינו עוד שלוש שעות הליכה. היה חם. אחד הרגעים היותר גרועים בטיול.
* ליעד: אחרי הירידה מקול דה טריקוט, לא ירדתי נכון והתחילו לי כאבי ברכיים וחשבתי שאני לא אוכל להמשיך עם המסלול
* רונן: אין רגעים גרועים. לא היה שום רגע קשה
* גיא: בעלייה ביום השני, כאב לי כל הגוף. ממש.

ה- TMB במספרים
0
התברברויות וגם אפס פציעות תודה לאל
1 הר אחד עצום סביבו אנחנו מטיילים, פעם ביום קריאה בלב לחיליק שיבוא לחלץ אותי (לנה) , כדור אחד בלבד של נורופן שנטלתי במהלך הטיול לכאב ראש, ציפה אחת לכרית שרונן הביא מהבית
2 שתי מצלמות איתן אני מנציחה את היופי הזה, סוני ו-LG
3 שלושה מטיילים נהדרים (רונן, גיא ואנוכי), שלוש מדינות: צרפת, איטליה, שווייץ, שלוש מנות בכל אחת מארוחות הערב בבקתות, חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות, שלוש פעמים שרונן פשט את בגדיו ונכנס לטבול במים הקפואים, שלוש חולצות קצרות שכל אחד מאיתנו הביא בתיק, שלושה בקבוקי סוויס רליף להקלת הכאב בקרסול

3.5 בממוצע תחתונים שכל אחד מאיתנו הצטייד לטיול
4 ארבעה קיצורי דרך או "רמאויות" קטנות שעשינו בשביל: רכבל בלה ז'וס, מונית מקונטמין לכנסיה, אוטובוס מבונאטי עד לתחנה הסופית לחסוך כמה ק"מ של הליכה מנהלתית ורכבל מפלג'רה לשאמוני
5 חמש דקות זמן למקלחת חמה באליזבתה, חמש שלפוחיות כואבות ברגליים לשלושה מטיילים (אילנה, גיא ולנה)
6 שעת ההשכמה היומית שלנו גם ללא שעון מעורר, שישה קילו משקל התיק הקל ביותר של לנה
7 שבעה קילו משקל התיק שלי ללא מים
8 שמונה אנשים בחדר דורמיטורי בטריאנט על שני דרגשים כמו ב"גטו" (גיא, רונן, אילנה)
10 עשרה ימי הליכה, עדיין מתקיימים דיוני שיכנוע לגבי היום האחד עשר, מלה ז'וס לשאמוני
12 לפי הספר כ-12 ק"מ של עליות וירידות במצטבר, מספר האנשים הגדול ביותר בחדר דורמיטורי בבאלמה (לנה וליעד)
16 ליטר מים חמים למקלחת בבונאטי
20 כדורי מגנזיום שהצילו לנו את השרירים

מספר גדול של ישראלים שפגשנו בדרך, קשה לספור
97 פרנק, המחיר הגבוה ביותר לחדר לשלושה במלון בלה-פולי, שווייץ
170 ק"מ (אולי קצת פחות, כי לא סיימנו את ההקפה הקלאסית)
והמספרים הגדולים באמת: כ-2000 תמונות משתי המצלמות, 35000 צעדים ביום בממצוע, כלומר 350000 בעשרה ימים!

מ ס י י מ י ם
התקבלה ההחלטה, מחר נוסעים לשאמוני באוטובוס ומסתובבים כל היום בעיירה החמודה הזו במקום שוב לטפס ולטפס ושוב לרדת מאות מטרים ביער.
וויתרנו על המקטע האחרון ואנחנו מרוצים מאוד מעשרת הימים שכן טיילנו.
היום עלינו ברכבל העצום משאמוני לאגידי-דה-מידי, החבר של המונבלאן. זו הסוכרייה ששמרנו לסוף הטיול, לראות את המונבלאן מגובה של 3840 מטר, הכי גבוה שאי פעם עליתי עם רכבל לפסגה של הר מושלג. מזג האוויר היטיב איתנו, שמיים בהירים, הרים עוצמתיים מתנוססים אל על.

נוף כל כך יפה, כל כך מרשים, שלא יכולתי להפסיק לומר "מדהים-מדהים-מדהים". מה שהיה יותר מדהים זה שראינו מלמעלה את נקודת ההתחלה של הטרק, את המקום ממנו התחלנו לצעוד ואת נקודת הסיום, היכן חצינו את מעבר ההרים בין שווייץ לצרפת, היכן טיפסנו, היכן ירדנו, היכן שוב טיפסנו.
העין קולטת את המידע הוויזואלי, המוח מפענח והלב… מתפוצץ מרוב שמחה וגאווה.
עשינו זאת!

We love TMB
גיא: צלמי אותי כאן
אני: בכייף, לא יאמינו לנו שהיינו כאן אם לא נצלם
גיא, מושיט לי את הסמסונג שלו ונותן לי הוראות בימוי: תכניסי גם את ההר וגם את העמק לתמונה
אני: ברור, אבל בלי הכובע
גיא: רגע, תני לי להכניס את הבטן
אני: נו, זה ייקח לך עוד שעה…
קליק. ועכשיו תמונה גם לאורך. קליק
זזה קצת הצידה, מכוונת. עוד קליק
גיא: עכשיו עם המצלמה השווה שלך
אני: לרגע לא חשבתי אחרת. תעמוד פה, ככה, תכניס את הבטן, בלי משקפיים, רגע…
קליק
ואז רונן נזכר, "היי, ומה איתי? לא מגיעה לי גם תמונה?"

רגעים של אושר גדול כשאנחנו מדגמנים פוזות עם הבטן בפנים מול המון בלאן העצום הזה.

טפיחה קלה על השכם
בסוף זה קרה והגיע הרגע שעשרת ימי המסע הרגלי מאחורינו. בחזרה לציוויליזציה. אפשר לשבת בבית קפה בשאמוני, לשתות בנחת קפה משובח עם קרואסון בצד ו…לסכם סיכומים.
שאלתי את הבנים אם הם חושבים שבאמת מגיע לנו "כל הכבוד" על השלמת ההקפה והם ענו חד משמעית שכן, שמדובר במסלול מאתגר עם הרבה עליות וירידות, חלקן תלולות ומאוד טכניות שמאתגרות את הגוף, פלוס משקל התיק על הכתפיים. אז כן, בהחלט "כל הכבוד".

מה שכן, זהו טרק מאוד מפנק במובן הזה שהתנאים בבקתות בתום יום הליכה מאפשרים מנוחה והתאוששות של הגוף עד לתחילת ההליכה למחרת. יש מים חמים בבקתה, אוכל טוב ומיטה נוחה פחות או יותר לשים את הראש. הארגון הלוגיסטי מאוד נוח ומקל על תיכנון הטיול וביצועו באופן עצמאי ללא קבוצה. אין צורך לסחוב בתיק יותר מליטר וחצי מים וסנדוויץ' לדרך. יש המון חומר ברשת על הטרק, קבוצת פייסבוק פעילה, ככה שיש את מי לשאול, אפשר להתכונן מראש, אם כי תמיד יש הפתעות בשטח.
מוכרחה לציין שלנו היו הפתעות רק לטובה. מזג האוויר שמשחק תפקיד משמעותי מאוד היה נהדר. רוב הימים היו בהירים וחמים, מעט הגשם שירד היה בשעות הערב והלילה, כשכבר היינו במקום מוגן. פגשנו אנשים נהדרים לאורך הדרך, האווירה בין שלושתינו היתה טובה, ככה שגם הפן האנושי בטיול היה כייפי, נעים, מצחיק, מעניין.

מה שבעיקר קנה אותי בטרק הזה היה האורך שלו. אני מורגלת בטיולי הליכה רגליים רצופים, ככה שידעתי שאהיה בסדר, אבל לא ידעתי איך זה יהיה לטייל עשרה ימים ברציפות. וזו היתה חווייה נהדרת. בימים הראשונים השרירים כואבים מהמאמץ, מהעליות והירידות, אבל מתישהו הכאבים התפוגגו, הגוף מתחזק ואני לומדת לסמוך עליו שיוביל אותי קדימה. יום אחר יום, אחר יום. כשכל יום שונה מקודמו, כשלכל יום יש את המאפיינים שלו, את הייחוד שלו.
במהלך הטרק, עם סיום ההליכה, אחרי שחלצתי נעליים ושטפתי את אבק הדרך מעלי, הייתי נשכבת במיטה למנוחה קצרה. "השנ" ץ של אילנה", ככה הבנים כינו את הטענת הבטרייה היומית שלי. חשבנו שהיום, שהוא יום של שוטטות ברחובות המרכזיים של שאמוני, נוכל לפסוח על השנ"ץ ולהסתובב מחנות לחנות, מרחוב לרחוב עד הלילה. אבל הפעם לרונן התרוקנה הבטרייה, אז חזרנו לחדר המלון למנוחה קצרה.
האחד ישן ושניים מחוברים לסלולרים.

יש לי מין הרגשה שמה שלא ייכתב עכשיו ישכח עם החזרה הביתה. חוויות טריות מהטיול ידחקו למדור מרוחק יותר בזיכרון ומשימות דחופות יותר יצוצו וידרשו את תשומת הלב.
בינתיים, עדיין כאן, בעיירת הסקי והנופש הסופר מטופחת ויפה. שאמוני, צרפת. שמעתי על המקום הזה לראשונה לפני למעלה מעשרים שנה. לאקס שלי היתה חברה צרפתייה שגרה כאן. כשסיפר לי לראשונה על המקום לא עלה בדעתי שאגיע הנה. עד שנדבקתי החיידק הטרקים, שמעתי על ה TMB-ואמרתי "את זה" אני רוצה.
והינה הגיע היום, הרגע שעשיתי "את זה" בהנאה גדולה, עם מאמץ פיסי גדול שהוביל לסיפוק גדול עוד יותר.

השיבה הביתה
בסופו של כל טיול מגיע הרגע שמתחילים לחשוב על החזרה הביתה. על מה שמחכה לי בבית, לטוב ולרע.
עורכת רשימה של דברים קטנים וגדולים שאעשה כשאחזור הביתה, דברים של שיגרה, שיגרה שהושמה בצד בימים בהם טיילתי ועתה אני חוזרת אליה, בין אם בחוסר רצון מובהק או בשמחה גדולה

*  לגזוז ציפורניים. מי חשב לקחת איתו מספריים… כשכל גרם משנה מוותרים על מה שלא הכי דחוף. כנ"ל פינצטה לגבות
*  כביסה, במכונה! ולשטוף את הנעליים הכבר-לא-חדשות שלי מאבק הדרכים
*  לקנות אוכל בסופר. קוטג' של שטראוס 5% והרבה ירקות לסלט. גם אבטיח. חלאס עם הגבינות השמנות ובאגט עם חמאה וריבה
*  להחזיר את אטמי האוזניים למקומם עד הטיול הבא עם לינה משותפת, בבית אין להם שימוש
* לבדוק שהדשבורד של היונדאי שלי שעמדה שבועיים בחנייה בשמש לא התפוצץ מרוב חום
* לישון בלי ליינר במיטה שלי, עם מאוורר ומזגן בטמפרטורה שאבחר, פיצוי על אותם לילות של שינה בדורמיטורי, כשאי אפשר היה לפתוח חלון, מתוך התחשבות באחרים
*  לקרוא בספר לפני השינה
*  לעלות לפייסבוק פוסט עם 20 תמונות, כי בבית יש לי וויי-פיי חזק, שיכול לעמוד בכזה עומס
* לפתוח וויינט ולהתעדכן על הפיגוע והמהומות שהתחוללו בארץ בזמן שנעדרתי
* לעדכן את אקסל ה-TMB בהוצאות, לערוך סיכום כספי כדי לדעת כמה עלה התענוג ולשתף את הבנים
* ללבוש חולצות צבעוניות, חוץ מכחול וורוד
* להעלות את התמונות למחשב, למחוק תמונות כפולות ופחות טובות, לצמצמם ומהטובות ביותר ליצור אלבום. לשלוח לינק לבנים ולחברים
* לשים בתיק החדש שקניתי לי כאן את הארנק, מפתחות ושאר ירקות שאני צריכה בארץ, פלוס שתי טבלאות שוקולד שקניתי לחברים בעבודה
* להתכונן נפשית לקראת הנסיעה לעבודה בשלישי בבוקר

הלילה האחרון לטיול
בעקבות אינספור הסיבובים במדרחוב של שאמוני ואינספור חנויות לציוד המטיילים שפקדתי אתמול והיום – שאלה קטנה ברשותכם: למה אנחנו צריכים את כל זה? למה אי אפשר לטייל עם בגדים רגילים ותיק רגיל, לשתות מבקבוק מים רגיל?
זו הפכה להיות תעשייה שמגלגלת מיליונים, שמכתיבה "אופנת טיילים", אינספור מותגים יקרים להחריד, שמשתמשים בחומרים שונים, בשיכלולים טכנולוגים כדי לייצר שק שינה שיחמם את הטייל באפס מעלות, נעליים עם סוליית מחורצות שיתנו לו אחיזה טובה בסלע, חולצות מנדפות זיעה שחלילה חולצתו של הטייל המזיע לא תסריח. וזה ממשיך וממשיך. לכל דבר הכי קטן שאפשר לחשוב עליו קיים מוצר. כפית, כוס, צלחת, שקית אטומה למים, פנס, גרביים מצמר מורינו, מעיל גשם, ווסטים למנשא בקבוק מים וחטיפי אנרגיה. על הכל חשבו היצרנים והרגילו את הצרכנים לצרוך ולצרוך.
הרחוב הראשי בעיירה הסופר תיירותית הזו המחיש לי עד כמה אנחנו שבויים בידי יצרני ציוד הטיילים. גם אני. גם לי יש נעלי הליכה עם סוליית ויבראם, חולצות מנדפות, פליז, תיק עם מערכת גב. רק בעיניין המגבת סירבתי לשתף פעולה ולקנות מגבת דקה ויקרה. הסתפקתי בסמרטוט ריצפה וורוד חדש, שכשם שמנגב את הרצפה מנגב גם אותי בתום מקלחת, מתייבש מהר ולא שוקל הרבה.
תרעומת קטנה על תרבות צריכה שיצאה לגמרי מפרופורציות.
סיימנו את הטיול בארוחת ערב במסעדת גורמה אסייתית ולפנות בוקר יגיע השאטל שייקח אותנו לשדה תעופה בג'נבה.

לילה אחרון לטיול. מחר חוזרים הביתה.

סיכום מסע קצרצר
המטוס נחת, חזרתי הביתה. לא היו דמעות של התרגשות, רק הרגשת רווחה גדולה שחזרתי אל הפינה הקטנה, המוכרת, הנוחה. שלי.
בבת אחת התחוור שלי שסך הכל נעדרתי שבועיים, למי שנותר כאן בארץ הימים חלפו דומים מאוד לימים שהיכרתי לפני הנסיעה. להוציא אולי את שרשרת הפיגועים ואסונות הטביעה. החיים ממשיכים למרות הכל גם בחום ההביל של יולי.

ולי, שסך הכל נסעתי לשבועיים, קרו כ"כ הרבה דברים בזמן הקצר הזה, כ"כ הרבה מראות, כ"כ הרבה קילומטרים שנגמעו ברגל, חוויות והתרגשויות שנדחסו לפרק זמן קצר כל כך ומתחו אותו למה שמרגיש הרבה יותר משבועיים.
המעברים הללו משם לכאן מנערים קצת את הפרופורציות, מזכירים לי שסך הכל העולם יפה, שהעולם יכול להיות טוב אלי ולתגמל אותי באינספור חוויות אם רק אזוז לרגע מהפינה הקטנה והנוחה שלי.

כייף לצאת מהבית לדרך וכייף גם לחזור מהדרך הביתה.

ספרי, איך היה
אני חוזרת הביתה, לעבודה, לשגרה ומכל עבר מפנים אלי את השאלה המתבקשת: איך היה?
סקרנים לשמוע על השבועיים החווייתיים בהם טיילתי בטבע ייחודי, מקומות שהרגישו לי כמו בגן עדן.
איך לתאר מסלול הליכה ארוך שנחשב ליפה ביותר במערב אירופה?
איך לתרגם למילים חוייה של שהייה ממושכת בתוך טבע נפלא מוקפת הרים פראיים יום אחר יום?

נכון, הטיול דרש מאמץ ארוך יותר, קשה יותר ואנחנו שבחרנו בו זכינו לחווייה מיוחדת. תיכננו את ההליכה במסלול כמו מחרוזת קסומה, בכל יום טיילנו בפנינה נהדרת אחרת. לכל אחד מימי ההליכה בשביל היה היופי הייחודי לו ועכשיו ממרחק כמה ימים מתחילים להתבלגן לי החרוזים בשרשרת הימים היפים שהיו…
אני מביטה בתמונות שצילמתי משם ורואה שפע של נופים נהדרים, משתנים, הרים גבוהים, פסגות משוננות, צמחייה בירוק עז, עשירה בפרחים סגולים-ורודים שמעטרים את צדי השבילים, שבילים שמתפתלים במעלה ההר או היער, פלגי מים זורמים, עמקים פסטורלים מנוקדים גגות אדומים של מספר בתים וכנסיות, כפרים קטנים, עיירות קטנות מרוחקות מהמולת העיר, נהר מתפתל בעמק, אגמים קרחוניים, עננים לבנים שטים בשמיים תכולים מעל לקו הפסגות, מדרונות מצופי שטיח ירוק סמיך.
נזכרת גם בצלצולי פעמונים הקשורים לכל פרה ופרה בעדר ויחד יוצרים סימפונייה שמעצימה את השקט.

אלו היו ימים באמת-באמת מיוחדים של קייץ אירופאי בהיר וחם, לא מעיק מדי, לעיתים קריר, עם רוח נעימה שנושבת על פני, ניגוד גמור לקייץ הלוהט שלנו.
אז, כשהייתי שם, האם הייתי מאושרת? באותו רגע לא חשבתי במונחים של "אושר", באותו רגע לא חשבתי, פשוט הייתי. הולכת, מטפסת, מניחה רגל ימין ואחריה רגל שמאל, עוצרת לסדר את הנשימה, מרימה מבט אל ההרים, בולעת את הנוף בעיניים שלא מורגלות לכאלו הרים גבוהים.

ועכשיו, בלילות הקייץ החמים, "כששום דבר אחר אינו קורה", מסדרת את התמונות משם וחושבת שכן, הייתי מאושרת.
הגשמתי חלום. התמודדתי עם אתגר.

הייתי שמחה מאוד.

לקריאת הפרקים הקודמים: יומן מסע TMB – פרק ראשון |  יומן מסע TMB – פרק שני | אלבום התמונות בגוגל