"את כל הזמן מטיילת", עכשיו פחות

"אמצע יוני ואני שוב עולה על מטוס שיקח אותי לארץ רחוקה", כתבתי במטוס בדרך לאיטליה, בתאריך שכולו שישיות, 16.6.16.

"המשפט שנאמר לי לא מזמן, "את כל הזמן מטיילת", מקבל חיזוק נוסף. אני באמת מטיילת כל הזמן? הרי רק בתחילת החודש נסעתי לגיחה של ארבעה ימים ללונדון ועכשיו הטיול של הקיץ, בה' הידיעה. טיול ליעד שנמצא ברשימת "אני גם רוצה" שלי כמה שנים ועכשיו הגיע הרגע שכל התוכניות מתכנסות לסידורים אחרונים, אריזה, נסיעה לשדה, עלייה למטוס ו…. הרגעים הללו שאני יושבת בקופסה המעופפת, מביטה בעננים וחושבת מה יהיה כשנגיע. מניסיון העבר אני יודעת שלמציאות יש דינמיקה משלה, אני יכולה לתכנן, לקרוא חומר, להסתכל במפות אבל כשמגיעים הכל נראה אחרת. שונה. רחוק מאוד ממה שחשבתי שיהיה. אני מכורה לפער הזה, כי שם מתחילה ההרפתקאה, ההתמודדות, הלמידה, ההתמצאות, ההתנסות. דווקא הלא צפוי, הלא מוכר – זה מה שמזיז אותי מאיזור הנוחות, מעיר אותי, מנער אותי, היי, צאי לרחוב תראי איזה יופי שם."

אלו מילים שהקלדתי בקייץ 2016 בסלולרי תוך כדי טיסה כשלא היה לי מושג איזה יופי אני הולכת לחוות ואיך יתנהל הטיול עם ארבעת השותפים להרפתקאה האיטלקית בשבועיים הבאים.

"בטיסה הלוך עוד מעסיקות אותי בעיות מהעבודה, מהבית. ככל שהמטוס מתקדם ליעד אני מרחיקה ממני את הבעיות, את המחשבות של "הבית" ומפנה מקום למחשבות על "שם". לכל מקום אני לוקחת איתי את הסקרנות, את המבט החקרני, המתפעל, המתרגש. את התקווה שהקומבינציה של זמן נקי ממטלות יומיומיות ומקום חדש תייצר לי בדם הרבה מולקולות של שמחה."

הרגע הזה שאנפורנה מונחת בכף ידי, רגע שאין מילים לתאר. צולם בטרק בנפאל, אוקטובר 2011

שש שנים חלפו מאז ושוב הגיע אמצע יוני. קייץ 2022, שנתיים אחרי פרוץ הקורונה, שדות התעופה עמוסים בנוסעים. חוץ ממני.
כנראה שלא אעלה על מטוס הקיץ, כנראה שלא אנחת בארץ רחוקה.

מה שפעם נאמר על אילנה של 2016, "את כל הזמן מטיילת", כבר לא מדוייק לאילנה של 2022. אם בעבר הירבתי לנסוע, לטייל, לצלם ואח"כ לכתוב ולשתף בחוויות מהמסעות, מאז תחילת הקורונה התדירות בה אני מטיילת הולכת ויורדת.
בימי הקורונה היתה עצירה ואח"כ שוב תנועה קטנה והינה היא שוב במגמת האטה.

הדיווחים מנתב"ג ושדות תעופה נוספים ברחבי העולם מעידים שבעונת הקייץ כמעט כ-ו-ל-ם מטיילים, טסים רחוק, חוצים גבולות ומגיעים ליבשות אחרות.
בעיני הרבה יותר קל לצאת החוצה ולתת לחיים להביא אלינו את החוויות, הנופים החדשים, הטעמים הזרים. הרבה יותר קשה להישאר בבית ועדיין לשמור על אותה התלהבות, התרגשות, התפעלות, התפעמות. גם כשלא מטפסים לפסגה של הר מרשים, מול נוף עוצר נשימה. בתוך השיגרה, בבית, לעשות תנועה קטנה מאוד בעולם החיצון, ובו בזמן, תנועה גדולה מאוד בעולם הפנימי.

כאישה של מסעות, שזה עוד משהו שאמרו עלי פעם וגם אני עדיין אומרת על עצמי, אני חוקרת את התנועה הזו – החוצה אל העולם ופנימה אל הבית.
אחרי קייצים רבים של טרקים ונסיעות ארוכות אני עוצרת. לאו דווקא בגלל הקורונה או בגלל חוסר בזמן או תקציב. הקורונה כבר לא מהווה יותר מכשול בעולם התיירות, גם לא העבודה. לו רציתי יכולתי לבקש חופשה מהעבודה, יכולתי להקציב תקציב לנסיעה. כדי שזה יקרה רצוי שקודם לכן יהיה רצון, שתהיה מטיבציה, שיהיה אותו ניצוץ בעיניים שרוצה להגיע לאותו יעד רחוק.

יעד רחוק כמו נפאל, רכס האנפורנה בבוקר בהיר, אוקטובר 2011

השבוע שאלה אותי חברה למה אני לא חוזרת לטייל, למה אני לא טסה לטרק בחו"ל בקייץ. באמת למה, שאלתי את עצמי בחיוך.
נזכרתי איך פעם הייתי מוכנה ללכת עד סוף העולם בשביל להיות מיטיבת לכת, שהייתי מוכנה להשקיע מאמץ פיסי אדיר בשביל לצעוד מרחקים ארוכים, שהיו רגעים קשים ומתישים, במיוחד בטיפוס לגובה, אבל לא ויתרתי. בשנים שטיילתי כמעט ללא הפסקה, טיול רודף טיול, ידעתי שאעשה הכל בשביל להישאר בכושר הליכה. ועשיתי. הכל.
עד ש… תדירות הטיולים הלכה וירדה, האינטנסיביות שלהם הלכה ונחלשה. עד שהבנתי שהמוטיבציה שלי לצאת לדרכים היא כבר לא כמו פעם, עד ששמתי לב, שכבר אין לי חשק.

אני נזכרת ברגעים ותקופות בחיי שהייתי מוכנה ללכת "עד סוף העולם" תרתי משמע, בשביל חלום שהיה חזק ממני. אני מתבוננת על חיי כפי שהם היום ותוהה לאן נעלם החלום. היכן אותה שאיפה לחרוש את העולם לאורכו ולרוחבו? היכן אותה תשוקה למרחקים ולמרחבים? מה קרה לאהבה שלי לטיולים?

לפני זמן מה, באחת מקבוצות הפייסבוק מישהי הזכירה את הביטוי הרומנטי "ללכת עד סוף העולם" והזמינה אותנו להיזכר ברגע אחד או תקופה בחיים שהלכנו עד סוף העולם בשביל חלום, בשביל אהבה, בשביל מטרה, בשביל מישהו או משהו.
איך הרגשתי אחרי? איך זה מרגיש לי היום בפרספקטיבת הזמן שחלף? האם הייתי הולכת בשביל זה גם היום, "עד סוף העולם" או אולי רק פונה שמאלה/ימינה?

הבחירה שלי לפני למעלה מעשור בעולם הטיילנות לא היתה בחירה רציונלית. אין לי הסבר מתקבל על הדעת למה שבוע אחרי שבוע יצאתי לדרכים, למה יצאתי לבד ועם קבוצות למסלולי הליכה ארוכים, תובעניים, למה לפני חמש שנים יצאתי למסע בשביל ישראל, למה יצאתי לחודשיים של מסע נדודים בימי הקורונה. הרגשתי אז את התשוקה פועמת בי בשיא הכוח והתמסרתי לה.
בזמנו לא העסיקו אותי ההסברים למה אני מטיילת, פשוט טיילתי (כמעט) ללא הפסקה מתוך תחושה פנימית שאני חייבת ללכת בכל הדרכים הללו. התשוקה הזו הביאה אותי לכל כך הרבה מקומות, לימדה אותי כל כך הרבה שיעורי חיים. כל מסע שעשיתי היה שווה ומשמעותי עבורי, במיוחד אם למדתי ממנו משהו על עצמי ועל העולם.

והיום, ממרומי שנותיי, ומהקילומטראג' הגבוה שצברתי הביטוי "ללכת עד סוף העולם" נשמע לי כמו קלישאה, משהו מאוד רומנטי שמתאים לצעירים חדורי מוטיבציה שמוכנים "ללכת עד סוף העולם" ולא תמיד יודעים איזה מחיר יצטרכו לשלם עבור התשוקה הזו.
ומה קורה למי שכבר לא בא לו "ללכת עד סוף העולם"? למי שכבר הלך והגיע למקומות אחרים ממה שדמיין ורצה וחווה אכזבות לצד תחושה של התעלות.
אני לא מלקה את עצמי ולא שואלת "למה עשיתי את זה". טוב מאוד שעשיתי את זה כל עוד בערה בי התשוקה לדבר.

רק שואלת, ומה עכשיו?

האם סיימתי את מכסת הקילומטראג' שהוקצתה לי בחיי?

בסיפור "תהילה" כותב עגנון, "מילותיו של אדם קצובות לו". וחשבתי שעל אותו משקל גם מספר הקילומטרים שאדם הולך בחייו קצוב. כמו שנגמרות לאדם המילים בחייו, ככה יכולות להיגמר הפסיעות אותן צעד בדרכי החיים. ואז מה?
מצאתי סימוכין בפורום "אוצר החוכמה":

"מקור הענין בספר חסידים (מרגליות), סימן קסב: "כי הכל גוזר הקב"ה כמה פסיעות יש לו ללכת וכמה בני אדם יראה וכמה ראיות יראה וכן לידי כמה מעשים יבא ומה יש לו לעשות. וכן לפה, כמה דברים ידבר…"

אמנם לא מפורש שם שלאחר שהאדם גומר את מיכסת הפסיעות שיש לו ללכת או את מיכסת המילים שיאמר בימי חייו הוא שובק חיים, אך כן ניתן להבין.
אין לי תשובה חד משמעית. מניחה את הציטוט כאן ושכל אחד יפרש כהבנתו.

כשאני מביטה אחורה על הדרך שעברתי עד כה, אני רואה דרך ארוכה מאוד. בדצמבר 2017, כשהבלוג היה בתחיל דרכו כתבתי פוסט בשם "את כל הזמן מטיילת" בו תארתי את סיפור חיי דרך פריזמת הטיולים:
"נכון לכתיבת שורות אלו החיידק בשיא כוחו ועוצמתו. אני לא מנסה להתנגד, אני מתמסרת לו בשמחה. היציאה מהבית לטיולים משמחת אותי תמיד, מטעינה אותי באנרגיות, מספקת לי שלל גירויים."
"כשאני בתוך הסיפור, אני פשוט מרגישה את הצורך הזה לקום ולנסוע, לצאת לדרך, לטייל. וכשאני מקשיבה לו קורים דברים נפלאים" עניתי באחת התגובות, "זה הרצון הכי עמוק והכי אמיתי שלי, להיות מסוגלת לטייל ככה עד יומי האחרון".

ייתכן שבתקופה הנוכחית חיידק הנדודים, שהוא החיידק הכי בריא והכי מחייה שיש, נמצא בתרדמת ועוד מעט יתעורר שוב, ואוכל לשוב בכוחות מחודשים אל הדרכים.

בפוסט שיבצתי תמונות מהטרק המשמעותי הראשון שלי, בנפאל, שם התקבלה ההחלטה להפוך ל"מיטיבת לכת".

רגע של שמחה וחדווה גדולה, סיום הטרק, נפאל, אוקטובר 2011