"את כל הזמן מטיילת"


הקייץ, בהמתנה בנתב"ג עד לעלייה למטוס ישבתי בטרמינל ועקבתי אחרי חיידק המסעות בחיי. מתי הוא התפרץ לראשונה, איך כמעט מת, ואיך חזר לחיים.
זו תקופה בחיי בה הטיולים תופסים מקום מאוד משמעותי. "את כל הזמן מטיילת" אומרים לי בקנאה מהולה בהערצה, "איך את עושה את זה?"
שעות ספורות לפני ההמראה לסובב מונבלאן העלתי על הכתב מחשבות על מקומו של חיידק המסעות בחיי.

וכמו כל סקירה כרונולוגית, מתחילים בילדות. אבא שלי עבד רוב חייו במחלקת מיפוי ומדידה בקרן קיימת לישראל. כששאלו את אחותי הקטנה איפה אבא עובד היא ענתה "בשדה". ואכן, העבודה שלו היתה כרוכה באינספור נסיעות לאורכה ולרוחבה של הארץ. היה חוזר מן "השדה" עם מפות, פורס על שולחן האוכל ומסמן כל מיני נקודות. הוא לא הסביר, אנחנו לא טרחנו להתעניין, רק שנים אח"כ הסביר לי את משמעות המדידות, כך או כך התמונה של אבי רכון על המפות היתה שכיחה מאוד לאורך שנות הילדות.

גדלתי בירושלים בשכונה בקצה העיר, שכונה שצופה על עין כרם והר אורה. באותן שנים עוד היו שדות פתוחים שאיפשרו מרחב לשוטטות ללא השגחת מבוגרים. אהבתי להסתובב בטבע שגובל בעיר ולחפש מציאות כמו מקלות, אבנים, מערות. טיולי משפחות לא היו מקובלים באותן שנים, למשפחתי גם לא היה פרייבט, ככה שהטיולים אליהם יצאתי היו במסגרת בית הספר והצופים. היות והעפתי את עצמי מהצופים בכיתה ח' עד היום יש לי חסך באותם טיולים מיתולוגיים כמו "ים אל ים". מהתיכון זכור לי לטובה טיול הפרידה מסיני, בכיתה ט' נסעה כל השכבה לחצי האי שאמור היה להימסר למצריים. לעיתים רחוקות, כשהיו מגיעים הדודים מאשדוד לבקר היינו נוסעים עם אמא שלי לים המלח בזמנים שמפלס המים עוד היה גבוה.

כשהייתי חיילת נגלו בפני איזורים חדשים ברחבי הארץ מלבד ירושלים. באר שבע, אופקים, צומת גלילות. ניצלתי את הנסיעה חינם באוטובוסים של אגד, פושטת את המדים בשירותים ציבוריים וממשיכה לחוף הים בתל אביב, נתניה.
אז עוד לא גילית את חיידק הטיולים בדמי, אבל כבר בנסיעות לבסיס המרוחק אי שם בדרום הרגשתי את המשיכה למרחקים. בשנתיים המעיקות והמשמימות של השירות הצבאי פינטזתי על הפיורדים בנורבגיה, זה היה המקום היפה בעולם עבורי ולשם רציתי להגיע. ואכן היגעתי, תקופת החגים 1988 אני עומדת ומנפנפת לשלום מעל הגייניגר. זה קרה במסגרת הטיול התרמילאי הראשון שלי. הפעם הראשונה בחיי שיצאתי את גבולות ישראל. ולבד. באונייה, מנמל חיפה לפיראוס. חודשיים באיי יוון ולאחריהם חודשיים לאורכה ולרוחבה של אירופה עם כרטיס רכבות, סטייל חופשי-חודשי.

החיידק התפרץ. כעבור שמונה חודשים שבתי ארצה, ידעתי שעוד אשוב לטייל. באותו הזמן התחלתי את לימודי התואר הראשון וגם כשהייתי דחוקה בכסף לא וויתרתי על הגיחות לסיני להתאווררות ליד החוף. אז, בשנות התשעים מקובל היה לנסוע לחופים הקסומים של סיני.

אחרי סיום הלימודים בבצלאל ארזתי תרמיל גדול ושוב יצאתי למסע לבד והפעם מזרחה. אל תאילנד, הודו ונפאל. בעיקר הודו. על המסע הזה אני יכולה לכתוב ללא סוף, לאחרונה עולים הרבה זכרונות משם, אני רק אכתוב ששם החיידק חזר לחיים, קיבל בוסט רציני של אנרגיה מאותן נסיעות ארוכות לאורכה ולרוחבה של תת היבשת.
כעבור 13 חודשים שבתי ארצה ובלית ברירה אולצתי להתמודד עם מה שהמבוגרים קוראים "החיים". מצאתי את הנתיב שלי לעבודה, מגורים, לימודים לתואר שני, נישואין. אם היו נסיעות הן היו קצרות, "נופשונים" בלשון העם. לונדון, אמסטרדם, סנטוריני, אנטליה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו. טיסה, מלון, העברות, גיחת התאווררות קצרה עם בן הזוג דאז. החיידק נכנס לתרדמת.

ב-2001 העתקנו את חיינו לאטלנטה ג'ורג'יה. מה ידעתי אז על אמריקה? כשהגיעה ההצעה לרילוקישיין מטעם מקום העבודה של האקס אמרנו "כן" ללא היסוס. נסענו לאמריקה הגדולה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הסתקרנו להכיר, לחוות, לטייל, אבל בעיקר לחיות את היומיום. שם חיידק המסעות התברגן והתרגל לסגנון טיולים נוח ומפנק.

החזרה ארצה אחרי שלוש שנים של חיים בגולה היתה קשה, יסורי קליטה שגרמו לאקס שלי לרצות לנסות את מזלו ביבשת הרחוקה. אחרי כשנה וחצי בארץ איחסנו את כל הבית, ארזנו שתי מוצ'ילות גדולות ויצאנו לדרך. הפעם אל הלא נודע. אף אחד לא חיכה לנו באוסטרליה ובעוד האקס מנסה את כוחו בחיפוש עבודה, ראיונות, יצירת קשרים, אני הייתי יוצאת מדי יום לתור את החופים ואת הרחובות של בריסביין, סידני.

דרך תנועת הרגליים החיידק התעורר, התחזק ודרש את קיצבת הקילומטראג' שלו גם אחרי שחזרנו ארצה כעבור חצי שנה.
למעשה אני נגועה בחיידק בדרגת חומרה בינונית עד קשה מאז 2006. הנופים והמרחבים של אוסטרליה עוררו בי הדחף לצאת החוצה, ומשחזרתי ארצה התעורר הרצון לתור אותה לאורכה ולרוחבה. בהתחלה היו אלה טיולי יום קלים ועם הזמן הפכו לטיולי סופשבוע אתגריים יותר ויותר. לפעמים לבד, לפעמים עם חברים, לפעמים עם קבוצות.
נכון לכתיבת שורות אלו החיידק בשיא כוחו ועוצמתו. אני לא מנסה להתנגד, אני מתמסרת לו בשמחה. היציאה מהבית לטיולים משמחת אותי תמיד, מטעינה אותי באנרגיות, מספקת לי שלל גירויים.

כל כך שמחה בחיידק הנדודים שלי שמניע אותי לצאת למקומות נפלאים.

את הפוסט הזה מלוות תמונות שצילמתי במהלך אותו טיול לאוסטרליה, בין אפריל לאוגוסט 2006.

בדרך לסידני עצרנו לשבועיים בתאילנד ושם בטיול יום בין האיים, כשניסיתי לעבור מהמעבורת הגדולה לסירה קטנה שאמורה היתה לקחת אותנו לחוף, איבדתי את שיווי המשקל והתהפכתי יחד עם הסירה לים. לא שיש לי בעייה לשחות בים, לא חששתי מטביעה אלא חששתי לגורל המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי, שמאותו רגע שטבעה בים שבקה חיים. וטוב שכך, כי בבנגקוק רכשתי מצלמה חדשה, שבזמנו היתה משוכללת מאוד ואיתה צילמתי ללא הפסקה באותם חודשים.

גמעתי מרחקים עצומים לאורך החופים, כ"כ אהבתי את שבילי ההליכה לאורך קו המים, כשהמצלמה בת לווייה נאמנה. אלו היו חודשי החורף באוסטרליה, הטמפרטורה של מי האוקיינוס השקט היתה קרה מאוד והמים סוערים וסוחפים, ככה שכמעט לא שחיתי בים, אלא הלכתי לחופו, התבוננתי בו מגבהים שונים ומזוויות שונות. אם יש דבר אחד שאני מצרה עליו זה שלא נכנסתי לשחות ב-"Ocean Pool" שבחוף בונדי בסידני. עברתי לידו פעמים רבות ובכל פעם אמרתי לעצמי, בהזדמנות אחרת, וההזדמנות חמקה ממני. נותרו רק התמונות.

Comments

2 תגובות על “"את כל הזמן מטיילת"”

  1. תמונת פרופיל של חוה
    חוה

    אילנה יקרה 🙂 תענוג !!! לקרוא אותך, להביט בתמונות, וגם להבין את הדיוק בו את מתבוננת לתוכך. ובאשר לחיידק – הכי בריא והכי מחייה שיש. מאהב אידיאלי … 😉 ככל שמתמסרים לו, נהנים יותר. כן יירבו. וכמובן, גם החלומות 😍

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    חוה יקרה, תודה… בזכות אותו "טיול שיחרור" שלי היכרנו אז בקטמנדו… אני בהתמסרות מוחלטת, סומכת עליו ועל הקול הפנימי שבי שייקח אותי למקומות נפלאים. ומקווה שניפגש בקרוב. הייתי חסרה לי היום בת"א 🙂