העץ ההפוך בגן הפסלים במוזיאון ישראל

יש משהו נחמד באלגוריתם של הפייסבוק שמזכיר לי מה כתבתי בדף שלי לפני שנה או שנתיים.
ברעש הגדול של הפייסבוק חלק ניכר מן הצילומים והמילים הולכים לאיבוד, תוך יום-יומיים נקברים עמוק בתחתית הדף, ואז בתאריך מסויים, בגלל אלגוריתם אוטומטי הם שוב צצים לקדמת הבמה. אני או מי שעוקב אחרי נראה את הפוסט/אלבום לשבריר שנייה, ורק מי שסקרן באמת ויהיה מוכן להקדיש מזמנו, ידפדף שנייה וחצי בצילומים ויקרא את המילים שנכתבו אז.

כמו למשל אלבום קטן ויפה שהוקדש לעץ ההפוך, שהעלתי בנובמבר לפני 6 שנים.
ואז תמונות העץ ההפוך ייקברו שוב בתחתית הפיד, שלי, שלכם.

זו דרכו של העולם הוירטואלי שכולנו נשאבנו לתוכו, אם נרצה או לא.
במחשבה שנייה, מה זה משנה. זה רגע שחלף, ועד שיגיע הרגע הבא שאגיע לגן הפסלים במוזיאון לצפות בפסל העץ האהוב שלי יעברו חיים שלמים. נכון לנובמבר 2020, המוזיאון סגור, כך שלמרות שאני מתגעגעת לסיורי האמנות, המוזיאון עדיין מחוץ לתחום.

התאם להנחיות משרד הבריאות ומתוך אחריות לצוות העובדים, המבקרים והמתנדבים, מוזיאון ישראל, ירושלים סגור למבקרים החל מיום שישי, 18 לחודש ספטמבר 2020", כך כתוב באתר המוזיאון.

בגלל זה ובגלל שהעץ ההפוך הוא אחד הפסלים האהובים עלי, מעתיקה לכאן את הטקסט שהצמדתי לאותו אלבום ששמתי בפייסבוק בנובמבר 2014.

פסל העץ ההפוך בגן הפסלים במוזיאון ישראל

בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי משוכנעת שאין כאן שום התהפכות. הענפים למעלה והשורשים המסועפים במקום להיות עמוק באדמה, חשופים, שבריריים, תלושים.
רק בביקורים הבאים קלטתי את ההתהפכות.
יש בו משהו מאוד מיוחד בעץ המתכת הזה העשוי פרקים-פרקים מולחמים.
בביקור האחרון בשישי שעבר ירד גשם עם שמש שזרחה לסירוגין, מה שהוסיף נופך חורפי לתמונות.
אבל זה עץ שלא ממש זקוק למים, גם לא לשמש או לאדמה.
הוא שם כדי להדהד לי, למשל, חוויות של תלישות, עקירה, היאחזות, יציבות.
לא סתם אני אוהבת אותו ובאה לבקר לפחות פעם בשנה.

מתוך הודעה לעיתונות על ביקור האמן לכבוד להצבת פסלו בגן האמנות:

"רוקסי פיין, האמן האמריקאי החשוב (נולד 1966) יגיע למוזיאון ישראל בירושלים ביום ראשון, 23.1.11 כדי להציב את פסלו "התהפכות" בפאתי גן האמנות במוזיאון.
הפסל "התהפכות", עשוי פלדת אל-חלד, מתנשא לגובה 13 מטרים ומתאר עץ הפוך –צמרתו נטועה באדמה ושורשיו מתנשאים אל-על.
עם הצבתו בגן, יגיע הפסל כמעט עד לגובה בנייני המוזיאון לצדם הוא יוצג. הפסל הוא אחד מסדרה של האמן בשנים האחרונות וכמוהו הוצגו כבר במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, בכיכרות מרכזיים בעולם, בגלריות ידועות וביריד האמנות בבאזל .
הפסל נתרם למוזיאון ישראל לכבוד הפתיחה מחדש ביולי 2010 מידי ג'יל ו ג'יי ברנשטיין מניויורק באמצעות ידידי מוזיאון ישראל בארה"ב.
יצירה זו היא הראשונה בסדרה של פסלי עצים הפוכים הניצבים בשיווי משקל על ענפיהם כאשר שורשיהם פונים אל-על.
היצירה נעשתה בעבודה ידנית ומורכבת מ-700 פיסות פלדה וצינורות פלדה המרותכים זה לזה. תהליך ביצוע היצירה המורכבת הוא רב משמעות עבור האמן שכן עבודתו עוקבת אחר עקרונות תעשייתיים ובניית יצירה אחת ממספר רב של מרכיבים.
עבודה זו היא דוגמא לתהליך בו החל בשנת 1999 ובה יצר פיין עצים מפלדה תוך כדי מחקר מעמיק על סוגי עצים שונים והבנת חוקי צמיחתם. באמצעות עבודותיו גדולות המימדים מתייחס פיין לנקודות המגע בין העולם האנושי לעולם הטבעי."

עץ המשאלות / שיימוס הייני
חָשַׁבְתִּי עָלֶיהָ כְּעַל עֵץ הַמִּשְׁאָלוֹת שֶׁמֵּת
וְרָאִיתִי כֵּיצַד מְנִיפִים אוֹתוֹ, שֹׁרֶשׁ וְעָנָף, לַמְּרוֹמִים
בְּעוֹד נִשְׁמָטִים מִתּוֹכוֹ כָּל הַדְּבָרִים

שֶׁנִּנְעֲצוּ, צֹרֶךְ אַחַר צֹרֶךְ אַחַר צֹרֶךְ, בַּקְּלִפָּה
וּבָעֵצָה הַבְּרִיאָה: מַטְבֵּעַ וּמַסְמֵר וְסִכָּה
גָּלְשׁוּ מִתּוֹכוֹ כְּמוֹ זְנַב שָׁבִיט,

טְבוּעִים מֵחָדָשׁ וּשְׁחוּקִים. וְהִנֵּה רָאִיתִי
רֹאשׁ-אִילַן אַוְרִירִי עוֹלֶה מִבַּעַד לְעָנָן מִתְנוֹצֵץ
וּפָנִים מִתְגַּלּוֹת בַּמָּקוֹם בּוֹ עָמַד הָעֵץ.

תרגום: ליאור שטרנברג ואריאל זינדר

לקריאה נוספת: מוזיאון ישראל, המוזיאון האהוב עלי