ביום שמש יפה היגעתי לשכונה הדרומית של תל אביב, שכונת פלורנטין, שכונה שבעבר היתה שכונת עוני, בשולי העיר הגדולה, עם בתי מלאכה מסורתיים, כמו של פעם, בעיקר נגריות. במהלך השנים השכונה עברה מטמורפוזה, כבר לא ענייה, נסו למצוא דירה להשכרה או אפילו חדר בדירת שותפים בפחות מ-3000 ש"ח. הצעירים גילו אותה ולמעשה שינו את פניה לשכונה אווירה צעירה ותוססת. "שכונה חמודה" כפי שאמרה לי חברה שגרה שם או במושגים של הדור הצעיר, מקום עם "ווייב טוב"…
לא ברור מה גרם למה, משל הביצה או התרנגולת, הווייב הצעיר שמעודד יצירתיות או המאסה העצומה של ציורי הרחוב שמכניסה שמחה וצבע לרחובות.
כך או כך, הקירות הישנים, המתפוררים והמטים ליפול "ברחובות שלנו" מכוסים שכבות של צבע מזה שנים ומתפקדים בין היתר כגלריית רחוב הפתוחה לקהל הרחב 24X7, בה כל אחד מוזמן לבוא לבקר, חינם אין כסף וגם להשתתף, ללא אוצרות או צנזורה.
השכונה הפכה לשם דבר בקרב חובבי הגרפיטי. אנשים מגיעים ל"רחובות שלנו" הצבעוניים והמרשימים ללמוד מקרוב על תופעת הגרפיטי, להסתובב, להתרשם, לצלם ובאותה הזדמנות גם לשבת באחד מבתי הקפה או המסעדות הרבות.
"ברחובות שלנו יש קסם מיוחד
זה לא מפריע רק אם אתה לבד
כשאתה לבד הכל נראה גדול
הכוכבים למעלה לא רוצים ליפול"
מילים: יובל בנאי
זה אינו הביקור הראשון שלי בשכונה, יכול להיות מעניין לדפדף אחורה בתיקיות המחשב ולחפש תמונות ראשונות שצילמתי לפני שנים מרחוב צריפין והסביבה ולהשוות למה שראיתי בביקור הנוכחי. כך או כך, הופתעתי. ולטובה. מהכמות, האיכות, חוש ההומור, ההשתוללות, ההתפרעות, הדימיון, היצירתיות, שירת הרחוב השנונה, הציורים שהושקעה בהם מחשבה רבה, וגם הקשקושים שקושקשו לאחר יד.
כשנכנסנו לסמטת צריפין, שיש המכנים אותה "סמטת הגרפיטי", האישונים שלי נפקחו לגודל מקסימלי… לקלוט כמה שרק ניתן מההשתוללות הצבעונית הזו. בליל של קישקושים. נראה שכל מי שעבר כאן עם ספרי התיז צורה או מילה, דורך על מה שמתחת. יכול להיות שמלמטה היו ציורים "מושקעים" אם כן, הם כוסו בשכבה שמסתירה אותם, שכבה שמשכה לי את העין והלב. רסיסי הצבע והשמחה שסימטא זו מפיצה לכל העוברים והשבים היא בעיני משהו מיוחד. קסם.
סימטת צריפין כולה מצופה צבע למעט קיר אחד קטן שתלוייה עליו בקשה ממסוגרת: "השקעתי רבות בקיר הלבן שלי", אותה דיירת ביקשה מאמני הרחוב התחשבות וקיבלה. הקיר נותר לבן ונקי. להבדיל מיתר הקירות שכולם תערובת צבעונית אחת גדולה שעושה לי שמח בעיניים ובלב.
צילמתי וצילמתי, רק בשבמהלך הסיור הזמן דוחק ויש למהר כדי להספיק לבקר ברחובות נוספים. לכן, בצהריים בתום הסיור חזרתי שוב לבד לפלורנטין וצעדתי הלוך ושוב, בקצב המשתהה שלי, באותה הסמטה ובסמטאות הסובבות אותה.
"ברחובות שלנו
יש קסם מיוחד
זה לא מפריע
אם אתה לבד
ברגעים המעטים
הכל קורה מהר
אתה פתאום מרגיש
כמו מישהו אחר"
"האנשים הרגילים, לישון בשקט הם הולכים
חתולים מייללים, ילדים לא נרדמים
ברחובות שלנו, הכל כבר התרוקן
זה לא מפריע, רק אם אתה זקן
קם מתוך שינה
מביט בלבנה ששרה
שיר קינה"
שבתי הביתה עם למעלה ממאה פריימים מאותה סימטה קטנטונת. הבחירה בפריים אחד מייצג נראתה לי לא הוגנת. אני אוהבת את הגם וגם וגם. לכן אספתי אותן לעשרה קולאג'ים ומקווה מאוד שמשהו בהם יעביר לצופים את אותה תחושה של גודש צבעוני שחוויתי כשהתהלכתי ברחוב הצר. אלו תמונות שמנסות לדחוס לתוך פריים מלבני את הכאוס הכי אותנטי של אנשים שפשוט נהנים לצייר/לקשקש, על הקירות, כאילו חזרו שוב לימי הילדות.
העין שלי נמשכת באופן אוטומטי למילים. אני אוהבת את המילה הכתובה ואוהבת לפגוש אותה על הקירות ולקרוא מה יש לאנשים לומר. לפעמים אלו בדיחות, לפעמים שיר רגיש, לפעמים אמירה נוקבת. לפעמים סתם שטויות. אספתי מבחר טקסטים שדיברו אלי ותייגתי על גבי הקולאג' עם אותו סימבול של האשטאג שהפך בימינו לשם דבר. כולם, כל הזמן ובכל רשת חברתית מוסיפים את הסולמית הזו. סולמית הקסם שמפרסמת ומפיצה את התכנים במרחבי הסייבר. לא אוהבת אותה, זו האמת. כמעט ולא משתמשת בה. לא יודעת להסביר למה. לא אוהבת לתייג. לא אוהבת לעשות כל מה שהעדר מחליט שכך ראוי. אבל כאן חרגתי ממנהגי # # #
"כל כך הרבה תמונות
עוברות במהירות
אתה רוצה לחיות
אתה רוצה למות
כשאתה לבד
זקוק לאהבה
אתה פתאום מרגיש
עוד יש לך תקווה"
המדריך בסיור הכיר לנו את אמן הרחוב שמכנה את עצמו בשם Tag # ומשתמש בטכניקת ההדבקה. הוא מכין בביתו פוסטרים שעברו עיבוד בפוטושופ עם מסרים שיוצאים נגד הרשתות החברתיות. הוא לוקח תמונות קלאסיות מתולדות האמנות ומוסיף להם טוויסט ביקורתי מטובל בהרבה אירוניה. את הכרזות הללו הוא מדביק על קירות הרחובות, במיוחד ברחוב קורדוברו שמשמש גלריית רחוב לכל דבר. נהינתי מאוד לגלות את הכרזות המשעשעות הללו על הקירות, גם אם הן כבר מרוטפות, מתקלפות מכוסות קישקושים. במיוחד מצאה חן בעיני השאלה ששואל אדון צוקרברג, why are you thinking, עם סימן שאלה וסימן קריאה. מי בכלל הרשה לכם לחשוב.
וכמה טוב שגלרייה כזו קיימת, מרחב שמבטל את עריצות המיינסטרים שמחליט מה יפה/לא יפה, נכון/לא נכון, מתאים/לא מצאים, אמנות גבוהה/אמנות נמוכה. כמה טוב שיש לנו כזה קסם של יצירה וחופש ביטוי ברחובות שלנו.
הוזמנתי לסיור כאורחת מטעם BE Tel Aviv על כך התודה ולכן הם גם מתויגים בקולאג'ים. כנ"ל לגבי קבוצת הבלוגרים שיזמה את הסיור וארגנה את מפגש הבלוגרים ואת תחרות "בלוג השנה". לשמחתי ולהפתעתי הבלוג שלי זכה להתברג בחמישייה הפותחת בקטגוריית "בלוגים של טיולים" וזכה במקום החמישי המכובד.
בהזדמנות זו אני מודה לכל קוראי, האקטיביים שמדברים איתי דרך התגובות וגם השקטים, לכולכם התודה. תודה שאתם שם, עוקבים אחרי התכנים שאני מעלה לבית הוירטואלי שלי.
בלוגרים נוספים שהשתתפו בסיור הגרפיטי וכתבו על הרשמים שלהם:
סיור גרפיטי בתל אביב – המסרים הויראליים של פעם – הקונסיירז'
גרפיטי: השראה לכתיבת חידות לחדרי בריחה – בלוג המשחקים של לילך
עַל מַעֲבָרִים וּגְרָפִיטִי – המתלבטת
פוסטים נוספים שעוסקים בגרפיטי ואמנות רחוב בארץ ובחו"ל:
Comments
8 תגובות על “"ברחובות שלנו יש קסם מיוחד" וגם הרבה צבע”
כתיבה חמה
צילומים נהדרים.
יופי!
תודה ניני! כמו שאמרתי לך בע"פ, הרחוב הזה והסובבים אותו שווים ביקור.
כמה צבע ומחשבה בפוסט אחד! תהיתי למה השם סמטת צריפין מוכר לי (כי לא הייתי מעולם בה) ואז נזכרתי שביתי שלוותה קבוצת תגלית הצטלמה איתם בסמטה הזאת (גם הם נלקחו לסיור גרפיטי בשכונה) והיא לוותה את התמונ בטקסט" לא משנה איפוא את אי אפשר לעזוב את צריפין" .
תודה ריבי! שמחה לשמוע שגם אחרים מגיעים אל המקום, בזכות הצבעים והציורים שממש משמשים אבן שואבת.
אהבתי את הביטוי שלה, גם אני זוכרת את צריפין מתקופת הצבא…
וואו אילנה!!
יש כאן לא מעט גרפיטי שהם חדשים לי ומאוד מעניינים אגב..
כנראה פיספסתי אותם.
הקולאג'ים שיצרת בהחלט מבטאים את הכאוס האורבני וצריך להתבונן שוב ושוב בכדי שהעין תקלוט את הכל.
מה שבטוח – צריך סיור חוזר ויותר בנחת.
זה המקום גם לכתוב לך כל הכבוד ! על המקום החמישי בתחרות בלוג השנה בתחום הטיולים.
תודה הילה! היה נחמד מאוד להיפגש מחוץ למסך. זה לרוב ככה, כל אחד שם את תשומת הלב על משהו אחר ומתמקד בו. קשה להקיף כזה עושר ויזאולי בזמן כ"F קצר, ומסכימה איתך שרצוי ביקור נוסף. מחכה לקרוא את הרשמים שלך משם.
כמה צבע, כמה יופי! העין לא מוצאת שובע.
הכי אני אהבתי את הפינת ליטוף 😁
תודה עינת! מסכימה איתך לגמרי, היה שם כזה עושר צבעוני ובתוך הבלאגן הזה היה גם הרבה יופי. ופינת הליטוף היא שיחוק גדול… זה לקחת מושג קיים, ובמקום ליטף ארנבות למה שלא נלטף פרווה סינטטית וורודה, שמן הסתם ידעה ימים יפים יותר…