אל הלא נודע

בחודשים האחרונים הביטוי "לא נודע" עולה בהקשרים שונים ודרך הדיבור עליו שמתי לב שאני כאילו מתכוננת לקראת הפגישה עמו. מה צמד המילים הללו  מעורר בי כשאני שומעת אותן?

"ל א  נ ו ד ע"

האם מסתמן חיוך? התחלה של חיוך? סקרנות? עיניין? התרגשות? ואולי חוסר שקט? עצבנות? מתח? חרדה? פחד?

לדעתי ב"לא נודע" יש גם מזה וגם מזה. גם אלמנט של סקרנות וגם פחד, כי לכי תדעי איזה סוג של "לא נודע" זה הולך להיות, האם הלא נודע הטוב או הלא נודע הרע? אם זה הלא נודע הטוב, מה טוב, ואם זה הרע, מה אז? איך נדע?

בכל פעם שעולה השיחה על הלא נודע אני תוהה איך להכין את עצמי לקראת העתיד ההפכפך והבלתי צפוי ואם בכלל אפשר להתכונן מראש כדי לא להיפגע או לא להתאכזב נוכח אי הוודאות של החיים. כיוון שזה טבעם של החיים וכיוון שהלא נודע עוד לפני אני רוצה ללמוד לקבל אותו ולפסוע לקראתו בצעדים בטוחים.

הרעיון לכתוב פוסט נוסף שיצטרף לסדרת "תרמיל המסעות" ויעסוק במסע אל הלא נודע עלה בי אי שם לקראת סוף 2018, כשהתקרבתי במהירות לקראת סוף הקריירה שלי בהייטק וחששתי מאוד מהימים בהם אהיה נטולת עבודה, מקצוע, פרנסה. חשבתי לראיין אנשים שעשו שינוי של 180 מעלות בחייהם המקצועיים. שעזבו מרצונם או בגלל אילוץ חיצוני, מקום עבודה מוכר. נפרדו ממקצוע בו עבדו שנים רבות ו… יום בהיר אחד קפצו את קפיצת הבאנג'י שלהם אל הלא נודע. רציתי לבקש מהם לתאר את רגע הקפיצה, אחרי שההחלטה התקבלה, כשהדבר ממש קורה. כשעוזבים דבר אחד וניגשים לדבר החדש והלא ידוע.

מה מרגישים?

בעיקר רציתי לשאול האם במרחק של זמן זו היתה החלטה נכונה, ללכת אל הלא נודע. רציתי לבקש טיפים או עיצות טובות עבור מי שממש עכשיו קופץ את קפיצת הבאנג'י הפרטית שלו. בסופו של דבר לא פניתי לאף אחד מהשמות של אנשים שהיכרתי. לא שאלתי, לא ביקשתי עיצה טובה, אלא נתתי לדבר לקרות, לחיים לזרום.

כשמסיקים מניסיון העבר על מה שהולך לקרות, לא תמיד זה נכון. בעיני, כשמגיע "הלא נודע" הכי טוב להתמסר לו, לשחרר שליטה, לא להיאבק בו. לאפשר לו להתרחש.

הלא נודע הוא גם בדברים הקטנים, כמו למשל, אם בחרתי לטייל ביעד חדש, אני לא מכירה את המקום, לא קראתי, לא התכוננתי, כל מה שיש שם הוא "לא נודע" עבורי, מחכה שאגלה אותו. בעיניין ובסקרנות. הגילוי של משהו חדש לרוב מסעיר ומעורר אנרגיה טובה.

לפעמים הלא נודע הוא בדברים גדולים, ציוני דרך משמעותיים בחיים. כמו למשל, כשעוברים דירה לעיר או לארץ חדשים או כשעוזבים מקום עבודה ותיק. יש משהו בפרידה מהישן שמעלה פחדים וחששות. אבל אם כבר עשינו את הצעד, מבחירה או אילוצים שנכפו עלינו, ופנינו כעת אל הלא נודע, מדוע שלא נקדם אותו בברכה.

ברוך הבא. הינה היגעת. בוא ותראה לי מה אתה טומן בחובך עבורי. אילו הפתעות אתה שומר לי. זה יקרה כשאסכים לשחרר שליטה, כשאבין שהיכולת שלי לשלוט על מה שקורה היא מוגבלת.

הלא נוגע בעיקר מזיז מאיזור הנוחות, תזוזה שלפעמים מעוררת תחושות לא נוחות, מין עקצוץ מגרד בגוף, דריכות של הגוף לקראת מ ש ה ו אחר שאין לי שמץ של מושג איך נראה ובעיקר כיצד אחווה אותו וכיצד ישפיע עלי.

אלו הפילטרים דרכם אני מתבוננת במציאות, בוחרת האם לצבוע את "הלא נודע" בגוונים קודרים, כהים, מאיימים או להאיר אותו בצהוב זורח או וורוד אופטימי.

הלא נודע מעיד על תנועה בחיים, תנועה מפה לשם, כשה"שם" הוא חדש ולא מוכר, וכמה זמן צריך לעבור עד שה-"שם" יהפך ל-"כאן" המוכר והידוע, לעיתים עד כדי זרא.

היו לי בחיי מצבים בהם התגלגתי מבחירה או שלא אל מצבים של חוסר וודאות, כשעל פני היה מצוייר סימן שאלה גדול. אם היו שואלים אותי "לאן את הולכת" או "ומה את הולכת לעשות" הדבר היחיד שיכולתי לענות היה "לא יודעת". עד שלאט לאט הערפל מתפוגג, לאט לאט הידיעה מתבהרת. בהדרגה מתחילים להבחין בעוד ועוד פרטים בתוך אותו "לא נודע", לזהות דברים מוכרים, להבין את חוקי המשחק, את הכללים החדשים. להתמצא. ולאט-לאט נבנה הביטחון שמרגיע אותי, שאני בסדר, שאני מסוגלת להתמצא בסביבה החדשה, שאני לא הולכת לאיבוד.

לפעמים במצבים כאלה אני נוהגת לעצור ולשאול, אז מה יקרה אם תלכי לאיבוד וחשה את הבהלה שאוחזת בי. ופחד. ונזכרת בפעם הראשונה בה הלכתי לאיבוד, הייתי ילדה קטנה, בת חמש, עם אחותי, יצאנו מהאולם הקטן בו נערכה חגיגת ברית המילה לאחי. אנשים זרים החזירו אותנו להורים שלא ממש שמו לב שנעלמנו. ובפעם ההיא, בשנה הראשונה בתיכון, בטיול בדרך חזרה לירושלים, כשהאוטובוס עצר להפסקה סמוך לשמורת המסרק בהרי ירושלים ונכנסתי עם כמה ילדים לשמורה ואיבדתי אותם. הסתובבתי אבודה ביער, לא מוצאת את הדרך, בוכה, כי עוד מעט תסתיים ההפסקה והאוטובוס ייסע בלעדי, עד שראיתי מרחוק את הבתים של המושב ושם ניגשתי לאיש ברחוב וביקשתי עזרה והוא הראה לי את הדרך חזרה לאוטובוס. וכשהיגעתי חזרה, אף אחד לא שם לב שנעלמתי לעשר דקות ארוכות, אולי יותר, מה שרק העצים את תחושת האומללות שנחרתה עמוק, עד היום. אני עלולה ללכת לאיבוד, להיעלם. ואף אחד לא ישים לב.

מה יקרה אם היום, כאישה בוגרת ומנוסה בדרכים, אפסע אל ה"לא נודע"? אחרי שהלכתי בדרכים רבות, הינה דרכי התפתלה והגיעה אל דרך לא נודעת. מה יקרה אם אלך לאיבוד במרחבים הלא נודעים? האם נבהלת? מאבדת עשתונות? פוחדת? נמנעת? כי מי מאיתנו רוצה להביא על עצמו פחד ובהלה, הכי טוב להימנע. להישאר בדרכים המוכרות, הרגילות, היומיומיות.

או שאולי דווקא שם ב-"לא נודע" מחכה לי הזדמנות לעונג שאני אפילו לא יכולה להתחיל דמיין מרוב שהוא חדש ושונה מכל מה שחוויתי עד כה. אולי ב-"לא נודע" מסתתר אושר גדול, הרפתקאות מסעירות. זו האפשרות שאני בוחרת לאמץ ולכן מתחילה להתיידד איתו, עם ה-"לא נודע" שהגיע אל חיי. באת לבחון אותי, נכון? באת להעמיד אותי בפני בחירה אם לעמוד לפנייך קופאת על מקומי מרוב פחד או לדלג לקראתך בדילוגי שמחה. לברך אותך, הללויה "לא נודע" מסתורי שכמותך, למה לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיע. הינה אני, כפי שאני, עומדת מולך. לא פוחדת, לא נרתעת. נחושה להיכנס לתוכך, מתוך איזו ידיעה פנימית שדבר רע לא ירע. שהכל בסדר. שהכל יסתדר. שאלמד להתמצא, אלמד את חוקי התנועה עד שארכוש את היכולת לנוע בחופשיות ובקלילות.

"להיפרד מהמוכר והידוע בלי לחשוש", על פני נשמעת כעיצה טובה, רק שאיך לעזאזל שמים את החששות והפחדים בצד? הרי בגללו, בגלל הפחד מהלא נודע אנו נאחזים במוכר ובידוע, מתוך אשלייה שאנו שולטי בנסיבות חיינו.

קודם כל תירגעי, אני מזכירה לעצמי, תירגעי, תנשמי עמוק ותביטי בדברים שחווית ביומיום שלך עד כה כנפלאים, אבל למעשה הפסיקו להתאים לך. למי אין כאלו דברים ישנים מפעם שעכשיו עולה הרצון להחליף במשהו חדש. ככה מגיע הצורך בשינוי. ויחד עם זה לפעמים יש הרגשה עמומה כזו שדברים טובים לא נכנסים לחיי. אולי בגלל שהפתיחות לשינוי ולזרימה היא קטנה מאוד? הפחד משינוי מייצר תקיעות, התקיעות מעצימה את הפחד. לא חידשתי דבר. השאלה היא איך לצאת מהלופ הזה, כשברקע מרחף אותו "לא נודע" שהשינוי נושא בקרבו. הלא נודע המפחיד, המאיים, המרתיע.

"תתנערי מהמחשבות המגבילות, תיערכי לשינוי שהחיים מזמנים, תצרי באופן אקטיבי את השינוי, תאפשרי לעצמך צמיחה והתעצמות" אני מצטטת אימרות ניו-אייג'יות מוכרות, ומבינה שיש בהן  מ ש ה ו ששוה להקשיב לו אם אני באמת רוצה להפסיק את המונוטוניות של הצעידה באותה הדרך שהיכרתי עד כה ושכבר לא לוקחת אותי למקומות רצויים.

חז"ל אומרים: "משנה מקום משנה מזל"

איינשטיין אומר: "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות."

כלומר, אם אשנה את הפעולות שלי, את דרך החשיבה שלי (למשל "הלא נודע זה דבר מפחיד") השינוי הזה שאני מחוללת מתוך עצמי יאפשר למזל הטוב שלי, זה שנועד להיות שלי, להתחדש, להאיר לי את הדרך.

את הפוסט הזה מלוות תמונות של מים זורמים שצילמתי החורף ובחורפים קודמים. לעומת מים "עומדים", מים בהם החיים הולכים ודועכים, אני בוחרת במים "זורמים", מתחדשים, נקיים, מרווים, מים שמאפשרים חיים. למים כמו לחיים יש כוח משלהם, דינאמיות, זרימה. בדיוק מה שאני מזמנת לעצמי בימים אלו כשהמציאות משתנה באופן בלתי צפוי.

לקריאה נוספת, טקסטים מעוררי השראה שנכתבו ע"י מורות שלי לשעבר לשיטת ימימה

מתוך הבלוג "המשקיף והמשתקף, תורת ימימה – המפגש בחיי היום יום" של סיגל גריבי

"הלא נודע הוא הריק הגדול. הלא נודע הוא ממשלת הפחדים כולם. הלא נודע הוא המקום שלא קיים, שלא ברור, שלא ידוע. […] כל החיים אני בורחת מהלא נודע. 
[…] והנה, בדרכי הידועה, הסלולה והברורה מופיעה מערה שצריך לעבור. מה יש בה? לא ידוע. או שיש פתאום תהום שצריך לחצות. לאן היא מוליכה? לא ידוע.
[…]  הפעם, אומר לי העולם, את הולכת אל הלא נודע.
ואם אני לא אצליח לעבור? ואם יהיה חשוך? ואם אפול? ואם יופיעו מולי סכנות? ואם אני לא אמצא את הדרך?
אם ואם ואם ואם… הפחד, החשש, הבושה, החולשה, כולם מזמרים בקול. אם אני לא …
אף פעם לא עולה בי המחשבה: ואם אמצא אוצר במערה? אף פעם לא עוברת בי ההתרגשות: ואם למטה יש אגם נפלא? אף פעם לא מתעורר בי הרצון להתקדם קדימה אל הלא נודע, כי אולי יהיו בו הפתעות נפלאות. איכשהו תמיד העומס הוא זה שנותן את הטון, שמכביד על הלב, שמתרוצץ במחשבה. איכשהו מול הלא נודע מתעוררת מיד חסימה.
ומה אם החיים הם לוח יותר גדול ממה שאני רואה? מה אם לא הכל אני יודעת, לא תמיד מבינה? מה עוד יכול לקרות, מעבר לגבולות המוכר והידוע?

[…] מה אני מבינה? שהשדים, הפחדים, הריק הגדול – כולם נמצאים בתוכי. לא בתוך התהום או המערה. והכעס שלי הוא עליהם ולא על המערה שפתאום הופיעה, כשאפסיק לכעוס עליהם אוכל באמת להתמודד איתם, לקבל אותם, לשים אותם במקומם ולפנות מקום לכוח שלי, לשמחה שלי, לאמונה שלי.
מה אני מבינה? שהכל בעולם הזה בא לתיקוני. הבחירה היא שלי. להסכים או לכעוס, להתחבר או לדחות, להתקדם או להיאחז במקום." 

מתוך המאמר: "שינוי וצמיחה אישית דרך 'קפיצת הקאנגורו'" מאת תמר יואל

"החוכמה הרווחת גורסת ששינויים מהירים הם מסוכנים. יחד עם זאת, גישה כזו לשינוי יכולה גם ליצור מגבלה וכובד. זו גישה שעלולה לעיתים קרובות לטמון בחובה את זרעי ההפסד והבינוניות. ישנם רגעים בהם נדרשת תנועה מסוג שונה לגמרי – תנועה של זינוק קדימה […] תנועה של קנגורו היא זינוק כזה של שינוי: קפיצה קוונטית ומלהיבה המדלגת בבת אחת על מכשולים ותהומות ומציבה אותנו במקום חדש לגמרי. מבט על המבנה ואופן התנועה של הקנגורו הוא השראה לכל מי שרוצה שינוי. ראשית , אלה הרגליים החזקות. ברמה הסמלית הרגליים מחברות אותנו לקרקע, למציאות ולחומר. זינוק אל החלום חייב להיעשות מתוך קרקע יציבה, מתוך ראיית המציאות. יש לדעת מהי אפשרות מאתגרת לעומת מה שהוא בלתי אפשרי (לפחות בטווח הנראה לעין). שנית, נדרש בסיס. בכל כף רגל יש חמש אצבעות. חמש הוא מספר המסמל בסיס חזק. ההקבלה היא הבנה ביחס לטיב המקום ממנו אנו יוצאים לדרך. מהם האידיאלים , האמונות, וההתנהגויות שאנו רגילים ליישם? מהי הנוסחה המנצחת שלנו, זו שהביאה אותנו עד הלום אך גם מגבילה את התקדמותנו מכאן והלאה? הבנה זו דורשת תהליך של חקירה עצמית נוקבת, על מנת לראות בבהירות את הדברים כפי שהם, כולל, ובמיוחד, את העובדות על עצמנו והמגבלות הלא נעימות שלנו. שלישית, המהירות. בשלב התנועה נע הקנגורו במהירות רבה ביותר. הוא אינו עוצר כדי לחשוב לאן, הוא ממוקד ומאפשר לאינסטינקטים להוביל אותו. ואנחנו, במקום לעצור ולחשוב על כל צעד ושעל לפרטי פרטים עלינו לאפשר לעצמנו במצבים כאלה לקבל הדרכה מהאינסטינקטים ומהבטן, לאזן את הידע השכלי עם אמונה […]
משמעות "רוח הקנגורו" היא לזנק באמצעות קפיצה אחת גדולה קדימה מעל כל המכשולים והפחדים שמנעו מאיתנו עד כה לממש את חלומותינו. תנועת הקנגורו הוא תנועה של התלהבות, שמחה והרפתקה. חיית הקנגורו מאתגרת אותנו להעיז ולזנק אל הבלתי- נודע (עם הפחד או בלי הפחד) על ידי חיבור לקצב הפנימי והידע האינטואיטיבי […]"

ולסיום שירו של דני סנדרסון

הולכים אל הלא נודע 
אל הלא נודע ~ אל הלא נודע 
הולכים אל הלך תדע 
אם זה טוב או רע 
שם בלא נודע 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

תנסו לדמיין אותנו 
עוד שנים רבות 
לא פחות מסובך לקבוע 
מה יהיה עוד שתי דקות 

אין לדעת מה יהיה 
אין לדעת מה נראה 
כל אחד מרחק מודד 
מהיכן שהוא עומד 

פוסטים נוספים בסדרת "תרמיל המסעות":

מסעות ותרמילאים מעוררי השראה
השביל הנבחר
שביל ישראל כ-
חיידק הנדודים
פוסעי הדרכים
ארץ בראשית
הרפתקה
הארץ המובטחת
אל הלא נודע